טעם העיר: מרק ברווז
עכשיו כשהברווז של דודו גבע יושב על גג עיריית תל אביב, אני חייב להזכיר שאי שם באיזור 1992, כשיצא גיליון "זמן תל אביב" הראשון בעריכת ציפה קמפינסקי, גבע אייר בשער גיליון הבכורה, כהצהרת כוונות, דינוזאור* שמכרסם את פסל שלושת העיגולים של קדישמן מחוץ להבימה. אני מזכיר את הפוטומונטאז' הזה – הדינוזאור היה מצויר, צילום הפסל וככר הבימה היה אמיתי – כי אם כבר מקימים לתחייה את חזונו של גבע, הייתי רוצה לראות גם את העסק הזה מתנפח.
* כן, היה לו קטע גם עם דינוזאורים, שלתקופות קצרות אף האפילו על ברווזיו.
ככה זה נגמר: ברווז על הגג
אין ספק, זה היה אירוע מקסים. באתי עם הבנות להראות להם שגם בעיר אפורה ורצינית יכולים לקום פתאום בעלי חזון ולצבוע את הכרך ברוח שטות מידבקת. ברווז על בניין העירייה. כמה חינני. והיה לי שם – כפי שקורה לי קצת יותר מדי בזמן האחרון – התקף נוסטלגיה. לתל אביב שבעיקר קראתי עליה, תל אביב שהיתה כולה רוח שטות: שינקין, הפינגווין, שוק קחתן. תל אביב שהונצחה ב"העיר", ולעיתים נדמה שהיא הומצאה על ידי "העיר". זה היה רגע של תל אביב מהסוג שכשהייתי קורא עליו, אי שם בערבות ראשון, עשה לי חשק לעבוד ב"העיר" הרבה יותר מאשר לגור בעיר. זו תל אביב שמוסדותיה העירוניים יוצגו על ידי יוסף ממחלקת המים, עוד המצאה של דודו גבע (הפעם בשיתוף עם קובי ניב, שלא איתרתי אותו בקהל המאות שהגיע הערב לכיכר רבין). רבים אמרו שזו אזכרה לדודו. היו שאמרו לי שעצוב שדודו לא חי כדי לראות את זה – כשלי ברור שאם דודו היה חי, זה לא היה קורה. הוא כבר מזמן היה הוזה, הוגה וקודח איזה רעיון אחר. וגם שאלו אותי מה אני חושב שדודו היה אומר על זה. היכרתי את דודו ממש קצת – עבדנו יחד ב"העיר" וב"עכבר העיר" – ומכיוון שאני תמיד ייצגתי בעיניו את "המערכת", הוא תמיד היה קצת מסויג ממני, מקפיד לעשות תמיד ההפך – או לפחות מספיק ההפך – ממה שביקשתי ממנו. דודו נרתע מהממסד, ממוסדות שררה, מיצוגיות. מה היה דודו אומר למראה הברווז שלו על גג העירייה? הוא בטח היה מתבאס מזה נורא. הוא בטח היה מארגן שער אחורי קולני שיורד על האירוע ההזוי וכל מי שנתן לו יד. דודו אהב לנשוך את היד שהאכילה אותו ולצייר קומיקס קורעים מצחוק מהדם שטפטף ממנה. הוא אהב לשרוף גשרים, ולאייר לאור האש הבוערת. הוא היה אחד האנשים הכי מצחיקים שהכרתי, ואני תמיד חי בהחמצה ענקית על כך שמעולם לא הצלחתי אני לגרום לו לצחוק. ואלוהים, כמה שניסיתי.
ברווז על גג העירייה. איזה רעיון מופרך. יש בעיר הזאת רגעים של קסם אמיתי. ואיוולת.
וככה זה התחיל. בלון מפונצ'ר משתלשל מצידי בניין העירייה ב-18:20
הבלונים מועפים והברווז מתחיל להרים ראש. אירוע מופרך או אירוע מופרח?
ברווז על גג פח לוהט
שמי השקיעה מנומשים בלונים
יום אחד, בתי, כל זה יהיה שלך
כתבת נפלא.
לא הכרתי אותו ואני מתגעגעת אליו עד היום.
(והקומיקס שלו הוא חלק מחיי היום יום שלי ויהיה תמיד).
הרגע בו כולם הפריחו את הבלונים הצהובים לשמיים, והברווז הזדקף לצלילי מג'יקל מיסטרי טור, היה מאוד מרגש. הרגשתי כאילו עשו סרט על חייו של דודו גבע, ושזה שוט הסיום והנה עולים הקרדיטים.
באמת היה מקסים ומרגש. ומרובה אנשים, וילדים, וסטודנטים לקולנוע (בעבר ובהווה) 🙂
ואנגלמאייר שעשע אותי מאוד.
(חצי) אוף טופיק –
אחרון הנותרים מ-"תשעת הזקנים" של דיסני, אולי ג'ונסטון, נפטר בגיל 95. ג'ונסטון היה מהאנימטורים שהפכו את דיסני לאגדה, והיה מעורב ביצירתם של סרטים כמו שלגיה, פנטזיה, פינוקיו ועוד. עבודתו בכלל, ועם פרנק תומאס בפרט (תומאס נפטר גם הוא רק לפני כארבע שנים) נחשבת לקלאסיקה של ממש.
הנה קישור אחד לידיעה –
http://www.animated-news.com/2008/last-remaining-of-the-nine-old-men-animator-ollie-johnston-dies-at-95/
יניב – זה בדיוק מה שחשבתי באותו רגע.
מתאים לך סנטימנטלי 🙂
היו עושים דולי ממני אל איתי (האחר) אל יניב (כי עמדנו פחות או יותר בקו אחד) ואז בתנועה חדה אל השמיים 🙂
הוא נראה כמו שאלתיאל קוואק :-).
יפה כתבת.
יש לפעמים בבלוג הזה רגעים של קסם אמיתי.
🙂
איתי, חייבת להגיד שאני הייתי קודם.
(ועוד תגובה אחת לפניך למטה….)
לדרורית –
כנראה שכיוונתי לדעת גדולים.
ובכל מקרה, אולי ג'ונסטון ראוי לאזכור נוסף, כך שרק הרווחנו מהכפילות.
🙂
איתי, הסמיילי הזה אומר "צודק, הייתי קטנונית".
וכאן יש עוד כמה פרטים לגבי סרט הstar trek החדש
http://screenrant.com/archives/hungry-for-more-star-trek-deta-1566.html
ברווז על בנין העיריה. יש רגעים מופלאים בעיר הזאת.
לא יכלתי להגיע להשקת הברווז על הגג, אז פיציתי את עצמי במסיבת הברווז. היה כיף, ויצוינו לטובה הג'ירפות שלא רק בירווזו את "גג" שלהם, אלא גם חיברו שיר מיוחד לאירוע.