30 מאי 2008 | 19:20 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

הרנסאנס נמשך

אן תומפסון מסכמת את פסטיבל קאן. מה הסרטים הכי טובים שהיא ראתה? “איל דיבו” של פאולו סורנטינו בראש. “סינקדוכה, ניו יורק” של צ’רלי קאופמן אחריו. “רעב” של סטיב מקווין” שלישי. “ואלס עם בשיר” של ארי פולמן רביעי.

הלינקולן סנטר חוגג יום עצמאות 60 לישראל ומקדיש את השבוע הקרוב להקרנת מקבץ סרטים ישראליים שאצר ריצ’רד פניה, מנהל אגודת הקולנוע של הלינקולן סנטר ופסטיבל הקולנוע של ניו יורק. ב”ניו יורק סאן” מתראיינים פניה, ג’יי הוברמן ודוד אופק על הקולנוע הישראלי והסיבות לרנסאנס שלו בעשור האחרון.

========

מתברר שלא רק אני עורג על 1982.

ביומיים האחרונים ראיתי את מה שהם בינתיים מבחינתי שיאי 2008 בקולנוע הישראלי: לא רק שני סרטים טובים, לא רק שני סרטים שיתחרו זה בזה על פרס אופיר, אלא גם שני סרטים בעלי פוטנציאל מסחרי מרשים. שני סרטים שפלטו אנחת רווחה מפי: גם אם 2008 לא תהיה היסטורית כמו 2007, בה ארבעה סרטים הביאו לקופות 200,000 צופים ומעלה, עם שני הסרטים האלה אני יודע שהשנה הזאת לא תהיה טוטל-לוס. שני הסרטים הם “ואלס עם בשיר” של ארי פולמן ו”איים אבודים” של רשף לוי. שני סרטים מאוד שונים סגנונית, אבל למרבה ההפתעה גם סרטים עם לא מעט נקודות דימיון. קודם כל בתקופה: “ואלס עם בשיר” נע בין 1982 להווה, כשפולמן מחפש את זכרונו האבוד מימי מלחמת לבנון. בפסקול מתנגנים, בביצועים המקוריים, “This is Not A Love Song” של PIL ו”אנולה גיי” של OMD. “איים אבודים” מתרחש בין 1980 ל-1982 ובפסקול מתנגנים, לרוב בגרסאות, כיסוי “I Ran” של Flock of Seaguls, “קאם און איילין” של דקסיז מידנייט ראנרז, “Don’t You Want Me” של ה-Human League, ועוד ועוד.

בשני הסרטים מלחמת לבנון היא ציר עלילתי מרכזי ומנחם בגין הוא מעין דמות אב המוזכרת בצילומי ארכיון וטלוויזיה כמי שמשפיע מרחוק, ומבלי משים, על מה שקורה לגיבורים. שני הסרטים הם מסעות נוסטלגיה של יוצריהם בהם הם עוסקים בניסיון לטפל בביוגרפיה של עצמם ולהתמודד עם המפגש שבין זכרון, היסטוריה וקולנוע.
“ואלס עם בשיר” הוא רימון הלם. טקסט קולנועי שמצליח להיות גם בעיטה בבטן וגם מסע שכלתני ורב רבדים בכל העסק הזה של ייצוג, זכרון והיסטוריוגרפיה. זה לכאורה הסרט שיהיה קשה יותר לשווק לצופה הממוצע, אבל הלוק יוצא הדופן שלו, הקונטרברסליות שלו ובסופו של דבר ההלם שהוא יוצר עשויים ליצור תגובת שרשרת בה הסרט יהפוך לנושא שיחה שיהיה קשה להימלט ממנו בשבועות הקרובים. מבחינת ביקורות ופסטיבלים בחו”ל, צפו שזה יהיה שגריר ישראל בעולם בשנה הקרובה (הבאז מאז פסטיבל קאן והמכירה לסוני פיקצ’רס קלאסיקס מבטיחים את זה).
“איים אבודים” הוא חיה שונה מבחינה קולנועית. הגעתי לסרט סקפטי – בעוד אני מחבב את רשף לוי רבות ברמה האישית, אני מנהל מערכת יחסים אוהדת/מסויגת עם חלק מעבודותיו – אבל יצאתי מרוגש ונלהב. הטריילר של הסרט הפחיד אותי. הוא איום בעיני, וחששתי שהסרט יהיה מבולגן כמותו. הוא לא. הסרט פשוט טוב. מתחיל כקומדיה תקופתית ונגמר דרמה שתחמיץ את ליבו של הציניקן הגדול ביותר, לוי עובד מתוך ספר המהלכים של “אסקימו לימון” ו”סוף העולם שמאלה” ובונה שלאגר ישראלי חדש, שמצליח להיות גם רגיש וגם תבוני, לצד הצחקותיו ושלל פזמוניו. אם הפרומואים בטלוויזיה יהיו טובים יותר מהטריילר, זה אמור להיות הסרט הישראלי שיחצה את ה-200,000 צופים השנה.

4 תגובות ל - “הרנסאנס נמשך”

  1. דן 31 מאי 2008 ב - 2:34 קישור ישיר

    לא ראיתי את ולס עם בשיר שנראה בהחלט מבטיח. אבל יצא לי לראות את איים אבודים, ואין ספק שמדובר בסרט מופתי. זה לא רק מרגש או מצחיק, יש משהו בדרך שבה כל פרט בסרט מתחבר ומתקשר עם פרטים אחרים, שלא ראיתי הרבה זמן בקולנוע. נראה שהושקעה הרבה מחשבה בסרט. אני לא בטוח שההשוואה עם סוף העולם שמאלה עושה חסד עם הסרט. הוא הרבה יותר טוב בעיני.

  2. אינדיאנה ג'ונס 4 כיפי לאללה! 31 מאי 2008 ב - 12:07 קישור ישיר

    “איים אבודים” הוא באמת סרט טוב יותר מ”סוף העולם שמאלה”, אבל *מופתי*? לא צריך להגזים.

    הסרט מקסים, חביב ומרגש, אבל לא יצירת מופת.

  3. דרורית 31 מאי 2008 ב - 13:03 קישור ישיר

    קודם כל, עורג אל… (נדמה לי).
    ושנית, מחכה מאוד לשני הסרטים, גם לבשיר וגם לאיים אבודים.

  4. דן 31 מאי 2008 ב - 15:31 קישור ישיר

    מממ…
    האם אני צריך לשנות את שמי ל”דן הראשון”?

    איך אני יכול להוכיח את הזהות שלי בעולם המקוון הזה?


השאירו תגובה