"חסר מנוחה", הביקורת
איך קרה שבסוף שבוע אחד עולים שלושה סרטים ישראליים? האין זה הדבר המטופש ביותר, מבחינה שיווקית? הנה, בכל אופן, ביקורתי על "חסר מנוחה" של עמוס קולק, סרט שאם ייכשל בקופות (מה זאת אומרת "אם"?) יוצריו יוכלו לתרץ את זה בכך שבאותו סוף שבוע יצאו – בלי שהם ידעו מזה – עוד שני סרטים ישראליים וגזלו להם את הקהל. ולא כי, חלילה, סרטם פשוט לא היה טוב (או כי ממילא כל הקהל רץ ל"סקס והעיר הגדולה").
פורסם ב"פנאי פלוס", 28.5.2008
אני כזה אידיוט. מעולם לא ראיתי סרט של עמוס קולק שאהבתי, ולמרות זאת – די בדומה לסרטים של עמוס אחר (גיתאי) – תמיד היו שם רעיונות שאהבתי שגרמו לי לחשוב "נו מילא, הסרט הזה התפקשש, אבל היה שם איזשהו גרעין מעניין, אולי בסרט הבא הוא יוגשם טוב יותר". ותמיד אני מתבאס. עד שהפסקתי לקוות (וסתם בשם האנקדוטה: במשך שנה וקצת קולק היה שכן שלי בניו יורק ברחוב 15 מערב מספר 205 – אני בקומה השניה, הוא בקומה החמישית – ולובי הבניין, כמו גם דירתו, הם לוקיישנים שחוזרים על עצמם ברוב סרטיו).
כעת, אחרי שחזר מגלות ממושכת בחו"ל – שם ביים סרטים בניו יורק במימון צרפתי (לקולק, ממש כמו לגיתאי, יש גרעין מעריצים צרפתי נאמן מאוד) – וביים סרט עם שחקנים ישראלים המתרחש חלקו בישראל וחלקו בניו יורק, סרט שצולם אחרי מות אביו של הבמאי (טדי קולק ז"ל) ושעוסק בסגירת חשבון של בן עם אביו, חשבתי לעצמי: או, הנה. קולק יביא סוף סוף את הסרט שלו.
לא מביא ולא נעליים.
העניין הוא כזה: עמוס קולק הוא סופר לא רע. הרעיונות המילוליים שלו בסרטים חביבים ומנוסחים היטב, דמויותיו פטפטניות באופן שלרגעים נשמע כתוב בצורה שנונה (זאת כשהוא לא נותן לשחקניו לאלתר ולגמגם). אבל כבמאי סרטיו הם קטסטרופה מתמשכת. “חסר מנוחה" הוא כזה. סרט שאולי היה עדיף שיהיה סיפור קצר או נובלה, כי כסרט הוא עושה כאב ראש.
זה לא שהוא נטול ערך. איבגי הוא משורר אשפתות, שיכור ונוכל שעזב את ישראל ונטש את משפחתו וכעת חי בעליבות בניו יורק, מכוסה ריר של רחמים עצמיים. דמותו כתובה היטב, לפחות רגעים ממנה, כי כל שאר הזמן הדמות הזאת רק חוזרת על עצמה, שבה וטוחנת את מחאותיה נגד ישראל, כשברור שמדובר בהלקאה עצמית, ומחפשת אהבה בנואשות. ומן העבר השני ניצב דנקר (שבראיון ב"7 לילות" התברר שסינדרום האב הנוטש שעומד במרכז הסרט מוכר לו היטב מחייו). בדיווחים הראשונים מצילומי הסרט, כמו גם מתקצירו המקורי, עלתה התחושה שהתפקיד שלו יהיה מרכזי יותר ואילו כעת הוא די משני. נו מילא, בטח שוב התפקשש לקולק הסרט והיה צריך לבנות אותו מחדש בחדר העריכה (או לפחות ככה זה נראה לעיני). אז הדנקר הזה הוא חייל מורעל בצבא כיבוש, שמגלה את מחיר הכיבוש ומתאבל על מות אמו, ואז מחליט לצאת לחפש את אביו (יש אפילו רגע זהה לסצינה ב"סיפורו של האלם פו", בשניהם הגיבור מתאבל על מות אמו ולובש את בגדיה. זה היה רע שם ואיום כאן). וכשהם נפגשים, מה קורה? הסרט נגמר. אני, שעד חציו קיוויתי למצוא עוד כמה רגעים של כנות ואמת, נגמרתי עוד קודם. יש בסרט גרגירים של אבחנות אנושיות – רובן ספרותיות – אבל הסרט הוא יצירה קולנועית קקופונית למדי.
מסכימה איתך. אני פשוט סבלתי מכל רגע. אני לא מבינה למה להשקיע כ"כ הרבה כסף בשיווק ויחסי ציבור לסרט כ"כ גרוע.
קצת קשה לי עם ההכרזה על המשך הרנסנס כששלושת הסרטים שעולים עכשיו, וגם "מתוק ומר" שעלה כבר קודם, הם ממש לא טובים (לפי הביקורות, ולגבי קולק – מניסיוני האישי, ואני לא חושבת שהדמות של איבגי היתה כתובה היטב, אלא וואן-ליינר שנתקע ורק פעם בהרבה זמן קפץ טיפה קדימה במקרה. רק הדמויות של יולנדה ושל שילה סיפקו קצת רגעי נחת, בעיקר הראשונה. ואני דווקא אוהבת את רוב סרטיו של קולק, מלבד "הפי אנד").
לא מסכימה בכלל !
הסרט בנוי טוב לדעתי .
ורן נותן שם משחק מעולה , מה שמוציא ממנו את הסטיגמה על "שחקני טלנובלות".
רן עשה משחק מעולה , והסרט הוא אחד הטובים
!
זאת הדעה שלי :]
רוה לאלוש: רן דנקר אכן מוצלח שם, אבל הסרט לא.
השם שלי לא נכתב טוב , לא שמתי לב ,
קוראים לי אלוש ולא אלוד :]
אלוש, הבנו שאת מעריצה של רן דנקר שמתלהבת מכל דבר ששמו מתנוסס עליו :-).
בכל מקרה, סרט משעמם, מעיק, ומעצבן.
שחוזר על עצמו שוב, ושוב, ושוב… עד שכבר נמאס.
בשם הרנסנס : ביומיים האחרונים נכחתי באירוע הפיצ'ינג של פורום היוצרים הדוקומנטרים. לפי מה שראיתי, אני יכול להבטיח שבכל הנוגע לקולנוע דוקומנטרי ישראלי, שנת 2009 הולכת להיות שנה פיצוצית. במשך שני ימי הפורום הוצגו בפני 18 (כן, שמונה עשר. שאפו לאורנה ירמות, המארגנת) אורחי הפורום 23 פרוייקטים דוקומנטרים ישראלים בשלבים שונים של הפקה. בהערכה גסה, ולטעמי האישי, כ-15 נעו בין טובים ומעניינים למצוינים ומרתקים. אני לא אפרט, כי אז התגובה תהיה ארוכה מאוד, אבל אני אציין את אלו שהכי אהבתי :
"רעות" של סיגל עמנואל ו"בשם האם" של יפעת קידר ושרי עזוז (העורכת והתסריטאית-שותפה של "אור") הם שני פרויקטים נפרדים המכסים, כל אחד בנפרד, טווח רחב מאוד של נושאים, אבל עושים זאת דרך פריזמה צרה של סיפור אישי של אישה אחת. הסיפורים האלו כל כך מדהימים, מלאי תפניות, מרגשים ובלתי נתפסים שקשה לי לראות איך ניתן לפספס סרטים מרתקים, מה גם, שממה שראיתי, הבמאיות של כל אחד מהפרויקטים מסורות לחלוטין לגיבורות של סרטיהן, והן לא מתפתות לסטות מהסיפורים להערות אגב על הנושאים הגדולים שעולים מתוך הסיפורים הקטנים.
"בז'ה מון אמור" של סופי ארטוס יתאר את מסעה של הבימאית לפריס, ואחר כך לבז'ה, טוניסיה, על מנת לחשוף סוד משפחתי כמוס. ב-3 הדקות שראיתי היה יופי ויזואלי רב, ואף הייתי אומר, גישה בימויית פיוטית.
אני מאוד מסוקרן מ-3 הפרויקטים שהזכרתי, אבל הפרויקט שהכי הפתיע אותי היה "עסק משפחתי" (שם משני : "חברת הביטוח הגרועה בעולם"), בבימויו של רגב קונטס. בסוף היום השני, לאחר שצפיתי ב-22 פרויקטים עולים אל הבמה ויורדים ממנה, עלה הפרויקט ה-23, ופשוט הפיל את כל הנוכחים באולם לרצפה מרוב צחוק. קומדיה דוקומנטרית הוא ז'אנר נדיר, שלא לדבר על אחת שעשויה טוב. סיפורה של חברת ביטוח משפחתית קטנטנה, המאוכלסת באנשים מטורפים, מצחיקים, מתוקים, ואחד במאי (הבן של נשיא החברה) שיודע לתת את הטון הנכון, המצחיק אבל הלא מלגלג. אחת מהאורחות אמרה שזה הזכיר לה את הסגנון של הקומדיות הצ'כיות, וזה אכן כך. זה יהיה סרט מתוק ומצחיק.
צריך לציין גם שבניגוד למה שראינו בתחילת שנות ה-2000, כאשר רוב מכריע מבין הסרטים הדוקומנטרים הישראלים נגעו, בצורה זו אחרת, בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפעם טווח הנושאים הנידונים היה מאוד רחב. כן, הסכסוך היה שם, אבל הוא כיסה רק כ-6 פרויקטים מתוך ה-23 שהוגשו. שאר הנושאים נעו בין סיפורים אישיים (הסרטים שהזכרתי למעלה, למשל), סרטי פרופיל (אחד על עמוס עוז, ואחד על אהרון ברק), עובדים זרים, גיל הזהב, הומוסקסואליות וגיל הזהב, היסטוריה, בדואים, כדורגל, ילדים ואלוהים.
הולך להיות מאוד מעניין בשטח הדוקמנטרי בשנה הבאה.
ואחרי כל זה, הלכתי לראות את "המחברת" (שם משני : "בודהה התמוטט מבושה") של הבת הצעירה למשפחת מחמלבף, חנה. ובכן, זה לא סרט רע, ולרגעים הוא אף די מתוק (קשה לפספס כשאת רוב דקות הסרט מאכלסים ילדים בני 6 בערך, עם נוכחות מינימלית של מבוגרים), אבל דרך הדברים שהילדים עושים מבקשת מחמלבף להעביר את מחאתה נגד הדיכוי של הנשים בידי האיסלאם, וכיצד זה מהר מאוד הופך למלחמה נגד כל העולם, וכאן היא נכשלת. הבעיה הגדולה של הסרט היא שהסימבוליות בסצינות כל כך שקופה, שזה כמעט זלזול באינטלגנציה של הצופים. מה גם שהסרט מצולם בוידאו כעור, והנופים המדבריים היפהפיים מתבזבזים. ולמרות שהסרט קצר (שעה ורבע), הוא קצת ארוך מדי. יש בו כמה סצינות שחוזרות על עצמן יותר מדי.
אתמול ראיתי את "חסר מנוחה", לא רק שכמעט לא היו אנשים באולם, אולי עוד שניים, הסרט פשוט טרחני, אולם איבגי מצויין (חוץ מכמה רגעים שגם הוא נופל לאובר אקטינג) אבל רן דנקר פשוט איום ונורא, הוא משחק דמות שטוחה ואין לך מושג מה עובר עליו. אין לך מושג מה המוטיבציה שלו. חבל, היו לעמוס קולק סרטים יותר טובים.
חסר מנוחה הוא סרט עם הרבה מאוד חסרונות, בראש בראשונה שימוש יתר בסימוליות ברורה ומוגזמת. גם החלקים בניו יורק טובים בהרבה מן החלקים בארץ. ובכל זאת, יש בו גם הרבה דברים מעניינים. לדעתי זה סרט על מרד נעורים/רצח אב כפול: כפי שהחייל בז לאביו, האב בז למדינת ישראל שהיא סוג של אב עבורו. שניהם עוברים תהליך דומה שסופו התמתנות והשלמה מסוימת. יש בסרט מסבפר רגעםי בהם קולק במטפל בנושא (בנושאים אחרים, יותר מדי נושאים) בצורה מעניינת ויותר מקלישאתית. רגעים אלו לצד המשחק של איבגי עושים את הסרט לראוי לצפייה, אף על פי שבסך הכל, מדובר בסוג של כשלון.
דווקא אוכל מהיר נשים גנובות היה לא רע בכלל. מצד שני, אין סיכוי שאראה את הסרט החדש.
לפי דעתי סרט נחמד
סרט קשה לודאי
היה צריך להתמקד באב ובבן כי הם הרי הדמויות המרכזיות
החלק הראשון של הסרט היה משעמם בטירוף ורק הקטעים של דנקר היו מעניינים
היו כמה דברים לא מובנים-צח נסע עם ערבים אז למה אחרי זה הוא אומר לערבים-איפה פיגוע אם הוא נסע איתם ויש בסרט הזה המון מחלוקות ושאלות
החלק השני היה יותר מעניין-בסוף האב ובנו נפגשו ומה אז?צח אוכל מרק ומה ההמשך?הרי חייב להיות המשך…נראה שקולק רצה מאד מהר לסיים את הסרט
אהבתי את הקטע שבו צח רוצה להרוג את אביו וזה היה מרגש
הקטע שנפלט כדור לצח לילד הערבי היה טוב
משה מאד עיצבן אותי בסרט הזה
לסיכום-סרט שטחי אבל נחמד אבל יותר מתאים למבוגרים
=
חבל על כל אגורה, על אף שמשכורתו של איבגי מצדיקה כל שקל. מהסרטים הגרועים שנראו על המרקע הישראלי וחבל שזיקנתו של קולק מביישת את נעוריו. חיסכו את כספכם ואל תלכו לסרט.
מכיל ספולירים:
לסרט יש רעיון מסוים להעביר והוא עושה את זה רק בחלקו. הדמות של איבגי כתובה היטב ודי מנומקת בעוד דמות של דנקר נשארת רוב הזמן מרוחקת ולא ברורה. הסרט נראה כאילו הוא סרט ביכורים, בגלל לא מעט סצנות שלא ברור מה הערך שלהן בסרט, או שהן סתם מביכות [דנקר מתאפר ולובש שמלה בתחילת הסרט; איזכור מיותר של השואה בסצנה הראשונה;הדמות של מירי מסיקה לא עברה טוב;הסצנה בה דנקר לוקח טרמפ ויוצא לפאב עם כמה ערבים לא מציאותית בעליל].
והכי גרועה – סצנת פליטת הכדור. כל מי שאי פעם ירה בנשק בצבא מבין שדבר כזה לא ממש יכול לקרות במציאות, מה גם שהנשק כלל לא כוון על הילד. בכלל יש טרנד כושל בסרטים ישראלים לאחרונה להציג את הצבא באורך לא אמין [טכנית אני מתכוון]. אולי כי השתחחרתי רק לפני שנה, צרם לי לראות את נהלי הפתיחה באש ב"הבועה" או את אופן השמירה של זריזי ב"עץ לימון". זה פשוט לא עובד ככה.
הסרטים האלה וגם "חסר מנוחה" נראים כאילו פניהם אל הייצוא. לכן לדעתי גם "חסר מנוחה" לא יצליח בארץ, לאנשים קשה לשמוע מסר לא פופלרי כמו שהוא מנסה להעביר.
לחיוב, יש בסרט לא מעט שוטים יפים [עדיין לא מצליח לפענח איך צילמו את הסרט, פילים או HD], איבגי כהרגלו משחק מצוין, קרן יאנג גם טובה ויש גם לא מעט סצנות חזקות. לסיכום, אם התסריט היה מהודק יותר היינו מקבלים סרט טוב יותר עם פחות חריקות.
שמתי את הסרט לפני 20 דקות ב DVD ואמרתי אולי הביקורות יגידו שהוא משתפר מתישהו..
אז חסכת לי שעה בחיים. זה סרט ברמה של ללכת על המים, אותה מבוכה אפפה אותי כשראיתי אותו.
תודה!
אגב, אוכל מהיר נשים גנובות אחלה סרט.
אבל מה זה הדבר הזה?!?