05 יוני 2008 | 09:48 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

אכן קטלנית

מל פרר, שחקן ומפיק ובמאי – אבל מבחינתי בעיקר בעלה של אודרי הפבורן במשך 14 שנה עד גירושיהם ב-1968 – מת ביום שני בגיל 90. הוא שיחק ב”לילי”, “לילי מרלן” וב”פלקון קרסט”. ולמרות שביים בתיאטרון את חוזה פרר ב”סיראנו דה ברז’רק”, אין ביניהם שום קשר מעבר לזה.

ferrer hepburn
מל פרר, אודרי הפבורן ובנם שון, בצילום מ-1967 (התמונה מכאן).

=============

מישהו יכול להסביר לי מאיזה איזור הדמדומים צנח אתמול האייטם הזה ל”וואלה”, תחת הכותרת “חלק רביעי לשליחות קטלנית?”, ובה ה”שמועה” ש”כנראה” יצלמו פרק רביעי ל”שליחות קטלנית” – “טרילוגיית המתח/אימה/פעולה/העתידנית” – ועדיין לא ברור האם ג’יימס קמרון יביים את הסרט. יכול להיות שמדובר באייטם פיילוט לכתב או כתבת חדש/ה שנכתב לפני כמה חודשים ושעלתה עכשיו בטעות? מי יבאר? ולנרקיס טפלר: שווה להיכנס ללינק הזה, בו במאי שאינו ג’יימס קמרון כותב (שלשום) על השבוע החמישי בצילומי הסרט שאינו שמועה.

נושאים: כללי

13 תגובות ל - “אכן קטלנית”

  1. גל 5 יוני 2008 ב - 11:21 קישור ישיר

    אכן, ידוע מזה זמן כי סרט המשך לזכיון “Terminator” נמצא בשלבי הפקה מתקדמים ולא ברור למה בוואלה לא מסוגלים לפחות להיכנס לIMDB בשביל לברר לפחות פרטים נכונים.
    נותר רק לקוות כי “the future begins” יהיה לא מחורבן כמו הסרט מהשלישי, או לפחות יהיה מהנה (אך לא מבריק) כמו סדרת הטלוויזיה שהסתיימה לא מזמן בארה”ב.
    חשש 1 : מקג’י היה אחראי לזבלוני “המלאכיות של צ’רלי”… לטעמי הם אפילו לא ענו להגדרה של סרט, אלא פשוט קליפ ארוך.
    חשש 2 : ג’ונתן מוסטו עדיין במאי טוב יותר ממקג’י ועדיין הסרט השלישי היה איום ונורא.

    האם זה מפני שג’יימס קמרון היה במאי כ”כ מוצלח?
    האם לא היו תסריטאים מספיק טובים לשלישי?
    האם הזיכיון לא מיצה את עצמו כבר וכדאי שבהוליווד יחפשו רעיונות מקוריים וחדישים?

  2. איתן 5 יוני 2008 ב - 11:29 קישור ישיר

    בהוליווד ? רעיונות מקוריים וחדישים ?

  3. אביטל 5 יוני 2008 ב - 15:12 קישור ישיר

    איזו תמונה מקסימה. אני אוהבת תמונות אלה

  4. אינדיאנה ג'ונס 4 כיפי לאללה! 5 יוני 2008 ב - 15:32 קישור ישיר

    גל – כל התשובות לא נכונות.

    “שליחות קטלנית 3″ באמת לא הגיע לרמה של ה-2 הראשונים, אבל בפני עצמו הוא היה מוצלח למדי.

    אה, ו”המאלכיות של צ’רלי 1,2” היו מצוינים לז’אנר שלהם. כיף טהור!

  5. ליאור 5 יוני 2008 ב - 16:13 קישור ישיר

    לא ראיתי את סרטי המלאכיות של צ’רלי אז אני לא יכול להעיד על כישוריו של הבמאי. עם זאת, לפי הבלוג שלו הוא לוקח את העסק ברצינות. על מעריצי “שליחות קטלנית” להשלים עם ההעובדה שקמרון עזב את הזיכיון ולא קשור אליו יותר. לשמחתי, הסרט השלישי שרבים כל כך אוהבים לרדת עליו היה מוצלח מאוד עם סוף אמיץ ומהווה תוספת ראויה לסדרה. נקווה שהסרט הרביעי ישמור על הרמה של הסדרה הנפלאה הזו.

  6. raz 5 יוני 2008 ב - 17:50 קישור ישיר

    אני, כמו ליאור, גם לא חושבים שה- 3 היה עד כדי כך גרוע. הוא אומנם לא היה מדהים כמו ה- 1, ובטח לא גאוני כמו ה- 2, אבל הוא ללא ספק היה סרט פעולה טוב מאוד ששמר על הייחוד של הסרטים הראשונים בסדרה. התסריט שלו די מגוחך וכל כך חסר בו את העומק שאפיינו את שני הסרטים הראשונים, אבל הוא מצליח בסופו של דבר להעביר סיפור די טוב.
    לגבי 4, אני הייתי הרבה יותר שמח אם ג’ונתן מוסטו היה ממשיך את הסדרה, למרות חוסר המקוריות שלו בסרט – 3, מהסיבה הפשוטה שמקג’י הוא פשוט במאי נוראי. המלאכיות של צ’רלי זו סדרת סרטים איומה שמזלזלת באינטלגנציה של הצופה. מה שכן, אפשר לקוות שכריסטיאן בייל יציל את הסרט הזה, והוא בהחלט מסוגל לכך. הוא התקווה היחידה שלי שמהסרט הזה ייצא משהו.

  7. איתן 5 יוני 2008 ב - 19:33 קישור ישיר

    אף אחד עוד לא כתב פה על פסטיבל הסטודנטים. אני אתכבד לפתוח. ובכן, הייתי בפחות הקרנות ממה שהתכוונתי, אבל ראיתי כמה דברים נחמדים. מצד שני, אם בפסטיבלים קודמים ראיתי סרטים (בודדים אמנם) שהיו בעיניי יצירות מופת קטנטנות, הפעם לא היו כאלה.

    היה רק סרט אחד שמאוד התלהבתי ממנו. זהו סרט גרמני שנקרא “תמונות קשות”, שנראה שנעשה בהשראת מיכאל האנקה. אמנם לאלימות בסרט, בניגוד לסרטיו של האנקה, היה לכאורה צידוק, אבל חוסר הפשרה והפירוט שבהם מתוארות הפעולות האלימות, והאכזריות, וכן השילוב בין אלימות פיזית קשה ובין אלימות פסיכולוגית בהחלט מרמזים על מישהו שקרא את הספר של המייסטר האוסטרי הגדול.

    באופן כללי, ניתן לראות שהרנסנס שהקולנוע הגרמני נהנה ממנו בשנים האחרונות יימשך. מלבד “תמונות קשות” היה גם את ה-“KBBG”, מעין חסמב”ה תוצרת גרמניה, שהוא בעצם פרודיה על סדרת תסכיתי רדיו ידועה בגרמניה משנות ה-80. הפרודיה בסרט מוגזמת מאוד ויזואלית, עד שנדמה שטום טיקוור (ההוא שביים את “Run Lola run”) ייעץ לפרויקט. כמו כן, היה גם את “מלון פרדיסו”, שהוא סרט יבש במקצת, אבל עם רעיון חביב – זוג תיירים מגיעים למלון נטוש. הם יודעים איך הם נכנסים, אבל הם לא יכולים לצאת (מישהו אמר “הוטל קליפורניה” ?).והיה גם את “נץ אפור”, סרט רוק’נ’רול גרמני רזה תסריטאית, אבל מרשים מבחינת בימוי, צילום ומשחק.
    אני רוצה לציין גם את “זה לא שאני לא יודעת, זה פשוט ככה” מקרואטיה. קשה לעשות סרטים שלא קורה בהם שום דבר, והם בעצם תיאור מצב, אבל הסרט הזה, שמתאר ויכוח ארוך בין זוג לפני שהם אמורים לצאת לאירוע, פשוט כתוב, משוחק ומצולם כל כך טוב, שהוא עבד עלי.

    ועוד 2 סרטי אנימציה קצרצרים : אחד “זאב” מסלובקיה, שבו כבשה נכנסת למועדון זאבים, מתחילה לרקוד בסגנון של חשפניות, ניגשת דווקא לביישן בחבורת הזאבים ועושה לו “Lap dance”, ואז פותחת את הריץ’-רץ’ של תחפושת הכבשה, מוציאה סכין, חותכת את הזאב ומשחררת את סבתא. וגם “פויפון”, אנימציה קצרה מאירלנד, מעין גרסה לעליסה בארץ הפלאות. הרשימה אותי הטכניקה, והרעיון שכל סצינה מתרחשת בתוך מרובע נפרד, כאילו היה הסרט חוברת קומיקס.

  8. raz 5 יוני 2008 ב - 20:20 קישור ישיר

    איתן, ראית את “מותה של שולה” ו”המנון” הישראלים? אומנם לא הייתי בפסטיבלים הקודמים, אבל ראיתי לא מעט סרטי סטודנטים (בעיקר של סם שפיגל), והשניים האלה הם בין הטובים שראיתי. הקולנוע בשניהם הוא פשוט מדהים- כל כך מוקפד, כל כך מעוצב, כל כך יפה. בשניהם התסריט הוא החלק הפחות טוב (בעיקר במותה של שולה שהוא די נדוש ונוסחתי), אבל כאמור, הקולנוע מחפה על זה ובגדול. אותי אישית מעניין מה השניים האלה, אסף קורמן(מותה של שולה) ואלעד קידן (המנון), יעשו בעתיד. ללא ספק לשניים האלה יש פוטנציאל אדיר ורק לפי הסרטים הקצרים שלהם רואים שהאנשים האלה מבינים בקולנוע ובגדול.

    עוד שני סרטים, הפעם בתחום האנימציה, שאהבתי, אלו “אדוני המלך” הביקורתי והנועז, העשוי בצורה מאוד מעניינית ומיוחדת ו”מוריס והיונים” הסאטירי והמצחיק בטירוף, שגם הוא, בדרכו שלו, עשוי בצורה טובה.

    בקשר לתחרות הבינלאומית, הייתי רק במקבץ אחד, והדבר היחידי שהשאיר עליי רושם עז במקבץ הזה היה הסרט הרוסי, “האספן”, שהוא ללא ספק הסרט הכי מרשים, מבחינה ויזואלית, שראיתי בכל התחרות הזאת, כולל הישראלית. ובכלל, הסרט הזה בכלל לא נראה כמו סרט סטודנטים, אלא כמו סרט הוליוודי לכל דבר. התסריט שלו נהדר, וכאמור, הבימוי שלו מהפנט. זהו סוג של סרט מתח (רואים את ההשפעה הנקרית של שתיקת הכבשים, הן בתסריט הדומה להפליא והן בבימוי) המספר על בחור שאוסף פרפרים ואף רוצח נשים. סיפור לכאורה רגיל, אבל מועבר בדרך מאוד ייחודית ומרתקת. אני מאוד אופתע, למרות שאפשר לומר שלא ראיתי כמעט כלום מהתחרות הבינלאומית, אם הסרט הזה לא יזכה על פרס הבימוי. או לפחות על צילום. כי הוא באמת סרט סטודנטים ייחודי שלא ראיתי הרבה כמוהו.
    שאר הסרטים במקבץ, איך לומר בעדינות, די סתמיים. ואפילו חלקם די מגוחכים.

  9. עופר ליברגל 5 יוני 2008 ב - 20:42 קישור ישיר

    ואלו האהובים עלי מן הפסטיבל (מלבד “המנון” שאכן ראוי לכל פרס):
    איש המפתח – סרט דוקומנטרי נטול ממל על אדם מוגבל המייצר מפתחות באמצעות רגליו. הסרט מתחיל במונטאז’ יפה המתאר שימושים שונים שאנו עושים במפתחות.
    צלילי המהפכה – מיוזקל הונג-קונגי מקסים המתרחש בבית ספר בו התלמידים מורדים במורים.
    אבא שלי ישן – סרט גרמני נטול מילים המתאר חיים ש למשפחה בחוה, האבא חולה, הילד הקצת פחתו קטן מנסה לעבוד ואחותו הקטנה רוצה לשחק ומפריעה לו. קולנוע לירי יפה ומרגש.
    תוכנית ריאלטי- סרט פואנטה עשוי היטב.
    בשיפוצים – סרט תיעודי ופאטי המתאר ברובו את הריסות שנגחאי למען דיור מחדש. מדי פעם יש עדויות של תושבים, אבל רוב הזמן אנו חוזים רק בהריסות.
    נמר קטון – סרט על ילד הגדל עם שתי אמיהות ומתחיל לעסור את גיל ההתבגרות. הסרט משלב היטב בין דרמה להומור.
    52 אחוזים – דוקומנטרי פולני אשר צולם ברוסיה ועוקב אחרי ילדות בזמן מבחנים קפדניים לבית ספר יוקרתי לבלט.עשוי היטב, כולל רגע מקסים בו חתול מגלה את המצלמה והופך לרגע לכוכב הסרט.

    וגם: ג’ון סיילס הוא הבמאי הכי טוב שראיתי בשיחה עם הקהל, שרה פולי מקסימה וגם חוליו מדם נחמד, רק שהסרט החדש שלו קצת בייעתי בעיניי (אבל עדיין ראוי לצפייה).

  10. raz 5 יוני 2008 ב - 21:04 קישור ישיר

    אם כבר עופר הזכיר דוקומנטרי, אז אישית, מארבעת הסרטים הדוקומנטרים שראיתי יצאתי ממרביתם די מאוכזב. ליתר דיוק, רק אחד, “שמוליק”(ישראלי), היה מהנה מאוד. סרט מאוד מרגש על בנאדם די מופרע שחייו מאוד מרתקים. הסרט יכל להיות הרבה יותר טוב, אם למשל היו מספרים על ההיסטוריה שלו, ועל איך הוא הגיע לנגן ברחובות וכד’, אבל אני מבין שזה סרט קצר המוגבל למס’ דקות מסוים, ובתנאים האלה היוצרים עשו עבודה מצוינית. “52 אחוזים”(פולני) ו”הצעקה של אבא”(ישראלי) היו מעצבנים בטירוף. שני סרטים שרוב זמן הצפיה בהם הייתי משועמם להחריד, אשר עסקו בנושאים נדושים וילדותיים. כאלה שראינו כבר עשרות פעמים. “הצעקה של אבא” במיוחד היה בלתי נסבל לדעתי (אני לא בנאדם חסר ריגשות, אבל ראבק, כמה עוד אפשר לראות כאלה? במיוחד שזה עשוי בצורה קלישאתית וחסרת כל מקוריות או חוכמה).
    ראיתי גם את “איש המפתח”(סרבי), אבל אני לא ממש יודע מה אני חושב עליו. הוא היה די מוזר לטעמי. אבל לא בטוח שבמובן הטוב. מה שכן, הוא בהחלט עשוי בצורה מצוינית ומעניינית.

  11. עופר ליברגל 5 יוני 2008 ב - 22:41 קישור ישיר

    לגבי מותה של שולה: סרט נפלא, שראיתי כבר לפני הפסטיבל. דווקא “שמוליק” הרגיש לי מאוד מפוספס, מכיוון שעידקר הקסם נבא מן הנושא והסרט היה רגיל מדי. אני לא חושב שבעיה היא העורך וגם לא העדר הכנסת העבר, אבל הסרט פשוט לא התרומם.
    לגבי האספן – סרט טוב מאוד, אבל לא הותיר עלי רושם מיוחד, יתכן שדווקא בגלל המקצוענות שלו. התסריט שלו לא מוביל לשום מקום שלא היה ניתן לנחש מן ההתחלה.

  12. איתן 5 יוני 2008 ב - 22:47 קישור ישיר

    לגבי “52 אחוז” : קודם כל יש שם את הרגע המקסים עם החתול, ושנית, לדעתי, כל החלק האמצעי של הסרט, שמתאר את הילדה מתאמנת בעקשנות בביתה בעזרת האמא היה מרשים ומעניין. ההתחלה והסוף צלעו דרמטית.
    לגבי “איש המפתח” – לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב. אכן די מוזר, אבל לא בטוח שבמובן הטוב.

  13. איתי 5 יוני 2008 ב - 23:02 קישור ישיר

    שמוליק היה בעיני מסוג הסרטים הדוקומנטרים שהנושא שלהם מתעלה על רמת הבימוי הבינונית. גם מהדיון שנערך אחרי הסרט ניכר שלא מדובר באנשים אינטליגנטים יותר מדי, אבל שתי הדמויות המרכזיות בסרט – נגן רחוב בן 95 שמלא בשמחת חיים ולא מהסס להשתטות בפומבי ואשתו הגוססת שאיבדה כל קשר עם העולם החיצון למרות שהיא עדיין בהכרה, והניגוד ביניהם, הציג תמונה כל כך יוצאת דופן של אנושיות, על קטביה המנוגדים, שהשאיר אותי עם חוויה יוצאת דופן, לא משנה כמה הבימוי היה הסטנדרטי והאורך קצר מדי. במידה מסוימת אהבתי אותו אפילו יותר מ”המנון” שהוצג איתו באותו מקבץ וגם בו היתה מידה גדושה של אנושיות (נדמה לי שלזה מכוון ההמנון שבשם), אבל משהו בדוגמטיות של השוטים הארוכים (כמחווה לטאטי אני מניח) שהתחילו לחזור על עצמם די מהר ולעתים בלי קשר להתרחשות קצת עיצבן אותי.


השאירו תגובה