כל פסטיבלי האתמול
פסטיבל קולנוע דרום ננעל אתמול. יום קודם לכן הייתי שם וביליתי בו כמה שעות. בגלל כל מיני סיבות יכולתי להגיע לפסטיבל למין ביקור, אבל לא ממש יכולתי לראות סרטים. האמת, שבדרך רעדתי מפחד. הרעיון לקיים פסטיבל בעיר מופגזת נשמע לי הזוי, והדמיון שלי שסרטים יופסקו באמצע עם רעשי נפילות פגזים ומכות הדף היפך את בטני. אבל החששות האלה נמוגו מרגע שהגעתי לסינמטק שדרות. האווירה הפסטיבלית, המוזיקה, האוכל, הקהל הרב, השמיים הכחולים יצרו תחושה שהכל נורמלי.
בגלל לוח הזמנים שלי יכולתי לראות רק סרט אחד בן 23 דקות בשם "יהיה בסדר". סרט שאחריו, "18 ק"מ", סיקרן אותי בעיקר כי תמהתי איך סטודנט יכול להפיק פיצ'ר באורך 72 דקות כסרט גמר. "יהיה בסדר" היה בסדר. התחיל יפה – על ילדונת מרוסיה שעולה ארצה עם אביה אחרי שהוא מבין שיהדותה תבלום את הקריירה שלה ברוסיה האנטישמית, ובישראל הם נקלטים במושב דתי בו הדבר היחיד שאפשר להחליק עליו הוא חרא של פרות. רגעים טובים של ליריות זיכו את הסרט בטקס הנעילה אמש בפרס הצילום. ל"18 ק"מ" לסוף לא יכולתי להיכנס (האוטו נתקע). והוא זכה גם בפרס ההפקה וגם בפרס הפסקול. בפרס הראשון זכה "יום אחרון" של יבגני גרצנשטיין.
ובינתיים בתל אביב: היה מענג להאזין לג'ון סיילס, ולשותפתו מגי רנזי, מדברים על הפקות סרטיהם. אהבתי לשמוע את שניהם מסבירים איך בקיאות בקולנוע – בז'אנרים ובפורמטים תסריטאים – מזינה את היכולת של סיילס לכתוב תסריטים שהם בלתי-הוליוודיים במסרים ובפתרונות, אבל שעדיין יהיו כפופים למסגרות נראטיביות וז'אנריות. לא הייתי בסדנת האמן של סיילס למחרת כך שאין לי מושג האם הוא דיבר על הפקה או על כתיבה, אבל היתי מתענג לשמוע הרצאה מלאה – אפילו סמסטר – של סיילס על תסריטאות, בתור מי שמוכר מצד אחד כאחד מבכירי המשכתבים בהוליווד לסרטי פעולה והרפתקאות, אבל מי שבעיקר מזוהה עם תסריטים שהוא כותב לעצמו, המונעים על ידי דמויות וסיטואציות פוליטיות.
(הוא סיפר שבטיסה לישראל הוא שיכתב את התסריט ל"Hover Car Racer", סרט הרפתקאות עתידני של דיסני. הוא עידכן שהוא נמצא ב-70 האחוזים העליונים של משכתבי התסריטים בהוליווד, מבחינת שכר, ושזו עבודה מהירה, מתגמלת ושנעשית לרוב ללא קרדיט. הוא סיפר שהמציאות ההוליוודית היא כזאת שהאולפן מפיק רק אחוז קטן מכל התסריטים שהוא קונה או מפתח, ושיש לו חברים שעובדים שנים כתסריטאים, שכתבו תסריטים לאולפנים, אפילו שולמו על עבודתם, אבל שאף תסריט שלהם לא הופק והם עוד לא זכו לראת את שמם בקרדיטים. והוא עידכן שהקרדיט האחרון שלו על סרט הרפתקאות הוליוודי היה על "עלילות ספיידרוויק", בו הוא היה אחד מתשעה תסריטאים, ואחד משלושה שחלקו ביניהם קרדיט. והוא גם אמר שהוא היה צריך לבצע 12 עבודות תסריטאות לאולפנים הוליוודיים בשנתיים האחרונות כדי לממן מכיסו את תקציב "האנידריפר", שעמד על 5 מיליון דולר. היכולת למצוא מימון עצמאי לסרטים, סיפרו הוא ורנזי, הולכת ודועכת עם השנים. ו-5 מיליון דולר להפקה זה לא מספיק: צריך אחר כך עוד 15 מיליון דולר להפצה, כי ללא תקציב פרסום נאות, בתי קולנוע לא מוכנים לקבל אליהם את הסרט שלך. ואכן, ללא תקציב להפצה/עותקים/פרסום "האנידריפר" הכניס עד כה באמריקה סכום זעום של כ-200,000 דולר. "אבל בספרד הוא הפך משום מה ללהיט גדול", סיפרה רנזי).
הזכרתי מעל הבמה ש"מטוואן", אחד מסרטיו החשובים והשאפתניים (והמגויסים) ביותר של סיילס יוקרן היום ב-22:00 ביס 3. רנזי אמרה: "הו, תודה שאתה אומר את זה, כי אני תובעת את המפיץ של הסרט ואני מנסה לעקוב אחרי כל ההקרנות של הסרט שהוא מכר לטלוויזיה".
לצערי, את "האנידריפר" לא ממש חיבבתי (אעלה את הביקורת שלי היום/מחר), אבל סיילס יצר מספיק סרטים מעולים, והמחויבות הקולנועית שלו – כמו גם המיומנות – כה מרשימה ומרגשת שנותרתי מעריץ, גם אם לא כל סרטיו אחידים באיכותם.
במפגש עם חוליו מדם לא יכולתי להיות נוכח. יש למישהו דיווח? את סרטו "סערת החושים של אנה" אהבתי מאוד מאוד (עם הסתייגויות מהרגע בו הגיבורה מגיעה לאמריקה). גם הביקורת הזאת תעלה בסוף השבוע.
בתחרות הבינלאומית של פסטיבל לא ראיתי כלום. אני מחכה שהשופטים יעשו לי סינון ואראה את הסרטים שעלו לגמר או שיזכו בפרסים (חלקת הפרסים מחר בערב). אבל בגיליון "פנאי פלוס" משלשום כתבתי בטלגרפיות של שניים מהסרטים הכי טובים שראיתי מבין הישראליים:
“המנון", אלעד קידן. הסרט שזכה בתחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל קאן הוא הברקה. קידן, אחרי זכייתו, אמר שהוא הושפע מז'אק טאטי ומדוד פרלוב. השפעות מבורכות. טאטי? נו, אפשר לדמיין: השוטים המרוחקים, הפעולות הקטנות והמיניאטוריות. אבל יש בסרט יותר מדי מילים וקלוזאפים כדי להיות סרט של טאטי. אם כבר, אז אני חושב שאם למיכלאנג'לו אנטוניוני היה חוש הומור כך היו נראים סרטיו. הסרט מצולם כמעט כולו מרחוק ועוקב מעבר לכביש סואן בקטמונים אחר ברנש מדוכדך שהולך לקנות חלב. חוזר הביתה. מגלה שהחלב חמוץ. חוזר למכולת. מגלה שאין עוד חלב. הולך למכולת אחרת. קונה חלב. צועד הביתה. מגלה ששכח את ארנקו. חוזר למכולת. וכל זה בשוטים ארוכים, ארוכים, ורחוקים רחוקים, שבכל אחד מהם תמיד יקרה משהו קטן, מפתיע ואירוני שבכלל לא קשור לעלילה. החיבור בין הלב האנושי ובין הריחוק הצורני יוצר סרט מקורי מאוד שהוקסמתי ממנו.
"מותה של שולה", אסף קורמן. גבר קשיש הולך לקבור את כלבת המשפחה, שולה. אסף קורמן מגייס לתפקיד הראשי את אביו, השחקן הוותיק יוסף כרמון, ויוצר סרט שנקודת המוצא שלו כמעט קומית ("פה קבור הכלב"), אבל התוצאה – בזכות בימוי אדיר – היא סרט מצמרר בעוצמתו, שעוסק במתח שבין האמיתי והמומצא. עד הרגע האחרון – והמבריק – של הסרט אתם לא יודעים האם זה סרט עלילתי, תיעודי, האם זה קורה באמת. אם אתם יודעים שהשחקן הוא אביו של הבמאי אתם נדרכים, אולי יש כאן תיעוד של אירוע אמיתי, טראגי מצמרר, סוחט דמעות. מצד שני: הרי יוסף כרמון הוא שחקן אגדי, והבן שלו במאי קולנוע בראשית דרכו, אולי הם מתעתעים בנו? ובסופו של דבר? על מה הדמעות? על כלבה שמתה? סרט מבריק, עשוי למופת וחכם בצורה יוצאת דופן. (והוא, אב, חלק מגל סרטים די מפתיעים שיצאו השנה מבית ספר "מנשר". "מותה של שולה" הוא הטוב מבין אלה שראיתי, אבל האחרים היו גם מרשימים והציגו כיוון קולנועי מפתיע מאוד, שמגלה בקיאות מרשימה במה שקורה כעת בקולנוע האירופי, ומניח בצד את העלילה לטובת צורניות, רגש ושכל).
מישהו יכול לפרסם איזה סרטים יישראלים מתחרים בקטגוריה הבינלאומית? לא מצאתי רשימה מסודרת בשום מקום.
המפגש עם מדם היה טוב יחסית לכך שמדם ענה בספרדית לשאלות באנגלי. מדם סיפר שהסרט הוא מחווה לאחותו אנה שציירה את הציורים בסרט ונהרגה בתאונה בדרך לפתיחה של תערוכה ראשונה של יצירותיה. הוא סיפר שוהא נהנה להכניס לסצנות הסקס גם מימד נוסף למשל תנועת המצלמה שמרמזת גם על סוג של חניקה דרך האקט. הוא סירב לביים את "המסכה של זורו" בגלל שחשב שאינו מסוגל לביים סרטים מסוג זהו כי אנשים שמתחברים לחומרים כאלה יעשו עובדה טובה יותר.
ההסתייגות שלי מן הסרט רחבה יותר ונוגעת לפן האנטי-אנמריקאי שעובר ברמיזות לאורך כל הסרט ובצורה גלויה בסיום- לדעתי זה מחליש מעט את המסר הפמינסטי החזק של הסרט. שאלתי שאלה מרומזת מדי בנושא הזה (למה היה חושבל לו להכניס פוליטקה בת זמננו לסרט) והתשובה שלו התחילה באחות, עברה לפמיניזם ובסוף בהתייחסה לאקט אנטי אמריקאי כסוג של נקמה של הדמות.
אבל למרות ההסתייגות שלי הסרט בהחלט רואי לצפייהו מעניין.
לגבי ג'ון סיילס- היה פשוט מדהים, גם במפגש איתך, גם בסדנת האומן באוניברסיטה וגם בשיחה עמו בכניסה לסינמטק שגרמה לי ועוד כמה סטודנטים להחמיץ את האוטובוסים האחרונים.
איך "מניח בצד את העלילה לטובת צורניות, רגש ושכל" זה משהו חיובי בעיניך? עלילה רדודה היא הבעיה מספר 1 כיום בקולנוע הישראלי. מדוע אתה מעודד את זה?
מבין 28 סרטי התחרות הישראלית בפסטיבל סרטי הסטודנטים ראיתי כמה במסגרות שונות:
"חיים היה פה" [סם שפיגל]- סרט מצוין בעיקר הודות למשחק של שלומי אברהם ותסריט טוב, עם כמה שיאים.
"המנהרה" [מנשר] – סרט טוב עם עבודת מצלמה וארט מצוינים
"אדוני מלך" [מנשר] – סרט אישי ומקורי
"טרמפ" [ספיר] – סרט חביב עם שחקנים טובים וטויסט מפתיע
"עונת החמוצים" [בצלאל] – סרט אנמיציה אישי ומשעשע שמאוד אהבתי
"מוריס והיונים" [חשיפה] – גג חביב ולא יותר מזה
"יוסף סאנג" [ויצו חיפה] – קצת איטי ולא ברור
מבין השבעה הללו, "חיים היה פה" ו"עונת החמוצים" לטעמי הם הטובים ביותר ואני מקווה שיקטפו את אחד הפרסים. אני גם מקווה שסרטי הסטודנטים ישודרו בטלויזיה במסגרות קצת יותר רציניות שגם כולם יוכלו להיחשף אליהם.
לנאור: מניח את הצד בעלילה יכול להיות משהו חיובי, במידהו הסרט נותן דגש על דברים אחרים. לאבכל סרט עלילה היא הדבר חשוב ביותר. עלילה רדודה וצפויה בסרט שמעניק חשיבות לעלילה זו בעיה גדולה, אבל ויתר על עלילה מורכבת לטובת הצגת דמוית מרגשות זה דבר לפעמםי נותן כוח, ככה זה עובד מצוין ב"מותה של שולה" שהוא סרט בהחלט מבריק וזה שאפשר לתאר את כל העלילה שלו במשפט לא פוגע בו כלל.
אני חולק עליך מאוד עופר.
אין שום סיבה להניח בצד את העלילה. להניח בצד עלילה משמעה זלזול בצופה, ועצלנות תסריטאית. זה שתסריטאי בוחר להציג דמויות מרגשות ולתת באמצעות זה כח, לא סותר את העובדה שלסרט לא יכולה להיות עלילה מעולה ומקורית. אכן, תסריטאי "מותה של שולה" *ויתר*, כמו שהיטבת לנסח, על העלילה.
האם אתה סבור שזה בלתי אפשרי לשלב בין עלילה מעולה לבין כל המעלות הקיימות בסרט? כמובן שזה אפשרי. הכל עניין של נכונותו של התסריטאי לא "לוותר" לעצמו. הבעיה היא שהתסריטאים בארץ עצלנים מאוד, ואוהבים לוותר לעצמם. התוצאה, המון המון סרטים עם עלילות גרועות (וגם המון דרמות, שהם הז'אנר שהכי קל לכתוב אותו- שוב בולטת העצלנות).
לעודד תופעות כמו ויתור על עלילה היא לעודד את הבינוניות התסריטאית שהיא הבעיה הקשה ביותר היום בקולנוע הישראלי. ואני מוצא שיאיר לא חדל מלעשות את זה… אני חושב שזה פוגע באופציה לקולנוע ישראלי טוב באמת.
מה, יאיר, לא היית בהקרנה של 'ואלס עם באשיר' בקולנוע לב? הייתי בטוח שכבר תספיק להחליף חמישה משפטים על הקולנוע הישראלי – לאן עם ארי פולמן.
דווקא חבל, כי מי שלא היה נוכח בהקרנה פספס את אחת מהחוויות הייחודיות ביותר שמדינת ישראל סיפקה לנו. ואלס עם באשיר היה אחד מהסרטים הטובים ביותר של השנה.
ראה וכתב פה:
https://cinemascope.co.il/?p=1165
"ואלס עם באשיר הוא רימון הלם"
ולסרט של סיילס המשודר הערב (22:00, יס3) קוראים במחוזותינו "עבודה שחורה"
לנאור: הוא לא ויתר על העלילה, הוא התמקד בדברים אחרים. כל זאת לא עושה את העלילה שלו גרועה יותר מהעלילה של "גונבי האופניים" למשל, שגם בו העלילה מורכבת במיוחד, אבל הדמויות כן. ויש עוד דוגמאות רבות.לא רשמתי שהוא ויתר על העלילה, אלא על עלילה מורכבת וזה הבדל גדול. כמובן שאפשר לשלב בין עלילה מעולה לכל דבר אחר, אבל לא כל סרט חייב לעשות את זה. כמה מן הסרטים המדהימים ביותר הם אלו שהעלילה שלהם פשוטה למדי.
איכשהו בסופו של דבר הצלחתי להשחיל גם כמה אירועים פסטיבליים בשבוע העמוס שהיה לי.
בפסטיבל הסטודנטים יצא לי לראות רק את התכנייה הישראלית הראשונה ומאוד התרשמתי מ"בית קברות לפילים" של אבי בלקין מבית-ברל, שמבוסס על קומיקס של אסף חנוכה. הסרט מתאר את שגרת יומו של ג'וני וייסמילר המקשיש בבית חולים פסיכיאטרי, תוך כדי פלאשבקים מסרטי טרזן בכיכובו. גם בסרט הזה ניתן לומר שנעשה "ויתור" על העלילה, וגם בסרט הזה זה לא מפריע. עיצוב הדמות והאווירה (ופס הקול) היו מוצלחים ביותר.
עוד ראיתי היום את "חוצים את הגשר" – התיעודי של פתיח אקין* על מוסיקאים באיסטנבול. זהו סרט שנעשה מיד לאחר "ראש בקיר" המעולה. גם לי, כמו לאחת הצופות שהשתתפה במפגש עם המפיק קלאוס מאק, היתה תחושה שחומרי הגלם דורשים טיפול יסודי יותר, אולי בצורה של סדרת טלוויזיה. אבל באופן כללי הסרט היה מהנה ביותר, ושוב, כמו אחרי כל סרט של אקין, יצאתי כשאני מזמזם ושורק מוסיקה טורקית.
בשדרות ביקרתי רק אתמול ורק לאירוע פיצ'ינג לימודי וקצר של סרטי תעודה של סטודנטים, החום הגדול ועומס עבודה מנעו ממני לבקר שם יותר, למרות תוכניות מוקדמות.
* אם לשפוט לפי איך שקלאוס מאק, חבר ומפיק של אקין, מבטא את השם, אז אכן יש לקרוא לו "פתיח", ה-CH הגרמנית הורגשה מאוד בכל פעם שמאק הזכיר את אקין בשמו הפרטי.
אגב, מבין סרטי הסטודנטים שראיתי בהזדמנויות קודמות, אני חייב לציין את "מותה של שולה", את "פתח-תקוה", ואת "טוליה" שזכה לפני שנתיים בציון לשבח בוולג'ין.
אגב 2 – בניק-לינק – קידום עצמי קל.
בניק לינק ביקורת של איתן על האחרון של מדם.
וגם על הנדריפר, פה
http://www.parshan.co.il/index2.php?id=1708&lang=HEB
חזרתי עכשיו מ"ואלס עם בשיר". סרט מדהים ומעורר מחשבה. לא יכול כרגע לכתוב ביקורת מפורטת. צריך לעכל קצת. אבל אני אגיד שלפי מה שהבנתי, הסרט מתאר את המלחמה כמשחק וידאו שילדים בני 19 משחקים, והילדים האלו לא מבינים את תוצאות המשחק בכלי המוות שלהם עד שזה מאוחר מדי. לכן היה גם כל כך חשוב לעשות את הסרט באנימציה, ורק את הסצינה האחרונה, זו שמראה את התוצאות הנוראיות של הטבח בסברה ושתילה, להראות באמת, בצילומים אוטנתיים ולא מונפשים.
"המנון" זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל, "מותה של שולה" זכה בפרס מיוחד ובציון לשבח לשחקן יוסף כרמון.
Good post, but it would be better if in future you can share more about this topic. posts.
Thanks friend. It was fun seeing
hey there and thank you for your information – I have certainly picked up something new from right here. I did however expertise some technical points using this site, since I experienced to reload the website lots of times previous to I could get it to load properly. I had been wondering if your web hosting is OK? Not that I'm complaining, but sluggish loading instances times will often affect your placement in google and could damage your high-quality score if advertising and marketing with Adwords. Anyway I am adding this RSS to my email and can look out for a lot more of your respective exciting content. Make sure you update this again very soon..
This is a splendid story. Thanks!
It doesn't matter!
Excellent info over again! I am looking forward for more updates!