"האנידריפר" + "סערת החושים של אנה", הביקורות
מתוך גיליון "פנאי פלוס", 4.6.2008
סקס, סמים…
"סערת החושים של אנה" הוא סרט ספרדי הזוי, כמעט ניסיוני, שהוא לרגעים מבריק וגאוני, ולרגעים איום ונורא. מדובר בהרפתקאה סינמטית
בסוף כל ביקורת שלי במדור הזה אני מצרף כוכבים. כן, אני יודע: רובכם רק מסתכלים על מספר הכוכבים ולא טורחים לקרוא את המילים שמעליהם. אבל אלה חוקי המשחק. הכוכבים אמורים לייצג איזשהו ציון משוקלל המכמת את מידת ההנאה שלי מהסרט, כמו גם את הערכתי אליו כיצירה בתוך הז'אנר בו היא מתפקדת (אם כי, ההנאה הסובייקטיבית האישית שלי תמיד תקבע יותר, שכן זהו המדד האינדיבידואלי המפריד בין מבקר למבקר). ב"סערת החושים של אנה", סרטו האחרון של היוצר הבסקי הנהדר חוליו מדם, אני ממש תקוע עם הציון. הסרט התחיל, מבחינתי כסרט של חמישה כוכבים, יצירת מופת, אבל בחציו השני הוא התחיל לאבד גובה. אז איפשהו בין חמישה כוכבים לאפס הוא הציון שלו. מצד שני, סרט שנע בכזו קיצוניות מהמופתי אל האיום, הוא חווייה קולנועית הרפתקנית שלא נראה לי שכדאי לכם להחמיץ, לפחות אם אתם בעניין של להעז בבחירות הקולנועיות. נאמר זאת כך: זה לא סרט שתראו בכל יום. בסופו של דבר החלטתי להביע את הערכתי לסרט, ואני נותן לו ארבעה כוכבים, אבל אם אתם רק קוראים את הציון ולא את הנימוקים שמעליו ואם תלכו לסרט על סמך ארבעת כוכביו אני חושש שלמחרת תגיעו למערכת "פנאי פלוס" עם לפידים בדרישה שגופתי תושלך אל ההמון מחלונות הקומה השמינית. לכן, לפני סערת החושים שלכם, אנא: קראו את נימוקיי.
יש שני סוגים של קולנוע שמאוד מתסכלים את הקהל הרחב. סרטים שמעצבנים את הצופה הממוצע, זה שרוצה לקנות כרטיס ושיקחו אותו לעולם אחר בו הוא יסחף אחר סיפורים ברורים של דמויות שהוא מבין: סרטים שקורה בהם פחות מדי, ומנגד סרטים שקורה בהם יותר מדי. פחות מדי, זה ברור: אלה הסרטים האסייאתיים או המזרח אירופיים שרבים טוענים שהם פשוט משעממים (מילה אחרת ל"אין לי סבלנות"). אבל "יור מדי"? האין הקולנוע ההוליוודי עצמו הוא מהות ה"יותר מדי"? ובכן, צפו ב"סערת החושים של אנה" ותראו שיש אפילו עוד: מדובר בהתקפה רב חושית על כל איזורי הקליטה. המון סצינות, המון דמויות, המון לוקיישנים, קפיצות קדימה ואחורה בזמן. מבחינות רבות "סערת החושים של אנה" הוא כמעט עבודת וידיאו אקספירימנטלית נטולת כל חוקיות פיזית: הסרט נכנס לתוך מוחן של הדמויות, חלומותיהן, הזיותיהן וזכרונותיהם המודעים והתת-מודעים (והעל חושיים). יש בו משהו שנראה ספונטני, מאולתר, כאילו הסרט הומצא תוך כדי הצילומים, אך בה בעת הוא גם מסוגנן להפליא, יפהפה לצפייה, מושקע, מלוטש, ובנוי ככתב חידה אולטרה-מסובך, אבל שיש בו – בצפיה שנייה – יותר משמץ של הגיון פנימי.
חוליו מדם, יליד סן סבסטיאן, הוא יוצר אדיר והרפתקני בעיני, גם אם סרטיו מוכיחים שהוא לא תמיד היוצר הכי ממושמע. סרטיו מתחילים נפלא, אבל מתברדקים בהמשך. סרטו הנוכחי הוא הראשון שלו אחרי "סקס ולוסיה" מ-2001. ובמידה מסוימת, זה יהיה המדד שלכם: אם אהבתם את "סקס ולוסיה" יש סיכוי שתחבבו את "סערת החושים של אנה", מבחינות רבות הם דומים: המון סקס ועירום (זה הריץ לקופות כמה מכם, אה?), אבל גם עלילה מאוד לא קונבנציונלית, מפותלת, מלופפת, שדורשת עבודה מנטלית מתמשכת כדי לפצח את הקודים שלה. מי שרוצה עלילה ברורה ורציפה, זה לא כאן.
לגיבורת הסרט הזה קוראים באותו שם בו קראו לגיבורת סרטו הלפני אחרון, “הנאהבים מחוג הקוטב הצפוני". Ana. זה היה שמה של אחותו של מדם, שמתה בשנת 2001 (זו השנה בה מתרחש הסרט). זה גם שמה של בתו של מדם, שקרא לה כך על שם אחותו. ב"הנאהבים מחוג הקוטב הצפוני" Ana התאהבה בOtto. אני בכוונה כותב את שמותיהם באנגלית כדי להדגיש את אחד המוטיבים העקביים של מדם: הפלינדרום. מילה שאפשר לקרוא מהסוף להתחלה בדיוק כמו מההתחלה לסוף. ואלה בדיוק הן עלילותיו. הסוף תמיד חוזר להתחלה, עלילותיו מעגליות, ספיראליות, ויוצרות תחושה שהכל כבר נכתב, שכל מה שהיה יהיה שוב, אבל יש שם גם אופטימיות. האופטימיות היא ה"יהיה" ב"מה שהיה יהיה שוב". כלומר, שזה ממשיך. החיים. הזכרון. התודעה. וולא הכל נכתב ונקבע מראש. בכל זאת, השגחה פרטית.
אנה, גיבורת הסרט (בגילומה של מנואלה ויאס, בת ה-20 שזה – למרבה התדהמה – סרטה הראשון, והיא דומה שתי טיפות מים לקרין מגריזו), היא נשמה חופשיה שגרה עם אביה במערה על חוף ים באיביזה ויוצרת אמנות נאיבית המבטאת את חלומותיה בהקיץ. פטרונית אמנויות (שרלוט רמפלינג) משכנעת אותה לבוא למדריד, לקהילת אמנים צעירים. שם היא מתאהבת לראשונה ומתחילה לחוות רצף של חזיונות. בעזרת מהפנט אמריקאי היא מגלה שהיא מרכזת בתוכה שלל זכרונות של נשים לאורך 2000 שנה, שכולן נאבקו להיות עצמאיות, וכולם מתו משום כך מוות אלים. החצי הראשון של הסרט חושני, מסעיר, פרוע. החצי השני, פרוע אף יותר, כשהוא נכנס עמוק יותר ויותר אל תוך הזיותיה של אנה ומפרק כל רצף הגיוני של זמן ומקום עלילתיים. לקראת הסוף – כשאנחנו נתקלים גם בשמאנים אינדיאניים ובפוליטיקאי אמריקאי – נדמה שמדם פשוט הולך רחוק ופרוע מדי והסרט, כך התחושה, מאבד את עצמו לדעת בהתקף פסיכוטי בלתי נשלט. אבל איכשהו, לא יודע, זה עובד. מופרך, מתיש, סימבולי, הסרט הזה אמיץ ויוצא דופן, ובנוי – כמו סשן היפנוזה, ברצף סיקוונסים ממוספרים הסופרים לאחור מ-10 ל-0, ובכל ספירה הולכים ומאבדים את הקשר למציאות הקונקרטית.
ומה שבטוח הוא שגם אם תאהבו וגם אם לא, בצאתכם ממנו בוודאי תמתלמלו "חרא של סרט" (שזו בדיחה שתובן רק למי שראה את הסרט).
… ורוקנרול
"האנידריפר" הוא המשך מסעו רב המחויבות של ג'ון סיילס אל תרבות המאבק החברתי של אמריקה
אני מת על הסרטים של ג'ון סיילס. כעת, אחרי מותו של רוברט אלטמן, הוא נותר הקולנוען האחרון באמריקה שעדיין מחויב לערכים מרקסיסטיים של מלחמה בשולטים באמצעי הייצור ומתן קול לזעקת החלש, המדוכא והעני. יתרונו של סיילס הוא שמדובר בקולנוען משובח (נו, בדרך כלל) שיודע לתרגם יפה לשפת הקולנוע את מאבקי המעמדות ולא להידרש לייצוגים פסאודו-ריאליסטיים כאחיו הצרפתיים שחושבים שהצבת מצלמה מול המציאות מספיקה כדי לחשוף אותה. וכך, ממשורר האדם הפועל במדינת הולדתו, ניו ג'רזי, התחיל סיילס בעשור האחרון לנדוד ברחבי אמריקה ולהקדיש לכל מדינה סרט. מ"כוכב בודד" על טקסס ועד "סאנשיין סטייט" על פלורידה, דרך "לימבו" על אלסקה. כעת הוא מגיע לאלבמה וממקם את העלילה ב-1950: השחורים של אלבמה הם האחרונים שהפרוספריטי האמריקאי של אחרי מלחמת העולם השנייה עוד לא הגיע אליהם. הם עדין חיים כעבדים, קוטפים כותנה לנוגש הלבן. אבל ניצני המלחמה לזכויות האדם נובטים בבר קטן בשם האנידריפר, בו עומדת להיקרא קריאת המרד הראשונה: מוזיקת הרוקנרול. רק מה: “האנידריפר", למרבה הצער, הוא כנראה סרטו החלש ביותר של סיילס. שברון לב מבחינתי. הוא גם יבש מבחינה קולנועית וגם נדמה שהוא מסתיים במקום בו הוא היה צריך להתחיל: הגרוב שלו, המרץ, סיבת קיומו, כולם מתנקזים למערכה האחרונה, ומרתק היה לראות את הסרט שדווקא מתחיל שם ולא נגמר.
מזכיר את מה שחשבתי על "סקס ולוסיה". לקח לי הרבה זמן להחליט אם אהבתי אותו או לא,שזה דבר נדיר לצופה..אבל מה שבטוח זו היתה חוויית צפייה שונה ומיוחדת..
אוי, יאיר, עשית סלט. קודם כל, "קאוטיקה אנה" הוא הסרט לא הראשון אחרי "סקס ולוסיה", אלא הראשון שמופץ בארץ אחרי אותו סרט. באמצע גם היה דוקומנטרי אחד (שלא הופץ בישראל). שנית, בניגוד ל"סקס ולוסיה" ול"נאהבים מחוג הקרח הצפוני", שם מדם שיחק עם הזמן הקולנועי הלוך ושוב, בסרט הנוכחי, קו הזמן הוא ישר וקונבנציונלי (אלא אם כן אתה מתעקש על כך שהפלאשים הקצרים מתוך החזיונות שלה הם שבירת קו הזמן). שאלתי את מדם על כך, והוא ענה שהוא פשוט לא הרגיש את הצורך לעשות את זה כאן. הוא היה חייב את זה ב"נאהבים מחוג הקרח הצפוני" מכיוון שהוא רצה להראות את סיפור האהבה משני צדדיו, ו"סקס ולוסיה" נכתב בכלל כשני סיפורים שונים, והחיבור ביניהם ליצירה אחת דרש משחק בזמנים. מהבחינה הזו, "קאוטיקה אנה" הוא קוהרנטי לחלוטין. העלילה, אמנם מרובדת מאוד, אבל לא בלתי מובנת (את "סקס ולוסיה" ראיתי בזמנו בבית ציוני אמריקה, וחשבתי שזהו לא מקרה שזהו אותו בית קולנוע שהציג, כמה חודשים קודם לכן, סרט דיויד לינץ').
וחוץ מזה, אני הרגשתי הפוך ממך. מסרט שהתחיל בשבילי "בסדר", הפך הסרט בהדרגה למצוין,והשיא בשבילי היה בסצינת החרא האדירה (אני לא יכול לכתוב יותר מחשש לספוילר).
אני דווקא אהבתי את האנידריפר – סרט שיותר מהוא מראה את השינוי הוא מראה את הכמיהה לשינוי – עד למערכה האחרונה (שהיא נהדרת בעיניי). ואחד מן הדברים שאני אוהב אצל סיילס זה שאצלו אין דמויות משניות – כמעט כל דמות מקבלת מימד מסוים של עומק, דמויות מסוימות מפיעות רק בשתי סצנות, אבל שתי הסצנות האלה מספיקות על מנת ליצור דמות. האנידריפר הוא אומנם רחוק מלהיות אחד משישאי יצירתו של סיילס, אבל הוא עדיין יותר טוב מרוב היוצרים האחרים (כולל מדם).
מתפרסם עכשיו שנפטר קולנוען איטלקי בשם דינו ריסי. סלחו לי על הבורות, אבל מי הוא היה?
דינו ריסי היה מראשי זרם הקומדיה האיטלקית בקולנוע של ארץ המגף.
http://en.wikipedia.org/wiki/Dino_Risi
הערה פוליטית: המרקסיזם לא נלחם בכוחות היצור, חס וחלילה, אלא רק בריכוזם (יחד עם יתר גורמי ההון) בידי מעמד בעלי-ההון. יתר על כן, המרקסיזם הוא לא ייחודי בשאיפתו למתן קול לזעקת החלש, המדוכא והעני. הסוציאליזם, שהיה קיים גם לפני מרקס, גם אחריו (וגם כנגדו, כסוציאל-דמוקרטיה), עשה זאת גם כן. ייחודו של המרקסיזם הוא בכך שהוא קרא לריכוז אמצעי הייצור וההון בידי ה"דיקטטורה של הפרולטריון" (שתתפוס את השלטון באמצעות מהפכה אלימה, שפך דם ומשטר טרור), ובכך גם היה טמון זרע הפורענות שלו.
מישהו יכול להסביר לי את זה?
באתר של הסרט החדש של יאיר הוכנר כתוב שהוא מתחרה על ה"קוויר ליאון" בפסטיבל וונציה השנה.
למיטב ידיעתי הם עוד לא פרסמו את רשימת הסרטים.
http://www.antarcticathemovie.com/festivals.htm
לעדן32: לפעמים מודיעים ליוצר שהוא התקבל לפסטיבל, לפני הפרסום הרשמי.
לא אהבתי את התרגום לשם הסרט של מדם. המקור מורכב יותר, כמו הסרט.
הביקורת על האנידריפר נקצצה על-ידי עורך, או שבגלל מכסת מלים נאלצת להסתפק בפתיחה וסיכום? כי ה"רק מה" הזה שמדביק את הסוף להתחלה של האמצע מרגיש לקורא כמו מרפק בצלעות ו"יאללה יאללה, אין זמן".
די יאיר, קארין מגריזו בכלל לא מתקרבת אליה.
אני מאלה שלא הגיעו בשביל העירום, אבל זה נכנס כבונוס
Thanks pal. This has been interesting hearing
My wife and i have been quite joyous Jordan managed to do his investigations with the precious recommendations he received from your own weblog. It's not at all simplistic to simply always be freely giving key points the others may have been making money from. We really keep in mind we've got the website owner to be grateful to for this. The specific explanations you made, the easy website navigation, the relationships you can help instill – it's most impressive, and it is helping our son and our family reason why this theme is entertaining, and that's extremely indispensable. Many thanks for all!
Great story it is surely. My teacher has been seeking for this update.