09 יוני 2008 | 20:22 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

צרפתון על צווארונך

הפסטיבל הצרפתי ייפתח מחר (שלישי, 10.6) בדיזנגוף סנטר. ראיתי חמישה סרטים מהעשרים שיוצגו. המלצות, אזהרות, הגיגים:

99 franc de jan kounen
“99 פרנק”


פורסם ב”פנאי פלוס”, 4.6.2008

פסטיבל הקולנוע הצרפתי ייפתח ביום שלישי בתל אביב והפעם הוא לא מתארח בסינמטקים, שם דבקה בו ארומה איזוטרית, אלא בבתי הקולנוע בדיזנגוף סנטר, אולי כדי להחזיר לו את השיק שאבד לו. 20 סרטים יוקרנו, כמה אורחים יגיעו, והאירוע השנתי הזה – שנאצר על ידי מכון התרבות הצרפתי בישראל – אכן חינני כבגט טרי ומתפצח.
אבל, כבכל שנה, דווקא ריכוז כזה של סרטים מיד מעלה תהיות:
א. לפי מה בחרו לנו את הסרטים? האם אלה אכן הסרטים הכי טובים שנוצרו השנה בצרפת? או שאלה פשוט הסרטים שהיו זמינים?
ב. האם האסופה הזאת מהווה אינדיקציה אמינה למה שקורה בקולנוע הצרפתי ברגע זה?
ג. ולאן נעלם הסרט הצרפתי הכי מדובר של השנה האחרונה, “ברוכים הבאים לשטי”, שהפך לסרט הקופתי ביותר בתולדות צרפת. האם מפיץ ישראלי כלשהו מחזיק את הזכויות ולא רצה לתת אותו להקרנה פסטיבלית? האם הוא משוריין כבר לאחד הפסטיבלים הגדולים האחרים? או שמא הוא נתפס על ידי מארגני הפסטיבלון הצרפתי כפופולרי ועממי מדי? אין לי מושג. אבל תמיד היעדרויות של סרטים מדוברים ומסקרנים מפסטיבלים גורמים לי לתהות מה עומד מאחוריהם: שיקול דעת או נסיבות.
ומעתה, די לעסוק במה שאיננו והנה מה שיש. ומה שיש זה אולטרסאונד. זהו המוטיב הוויזואלי שחוזר על עצמו בלפחות שניים מהסרטים שראיתי. “פריז”, סרט הפתיחה של הפסטיבל, נפתח בבדיקת אולטרסאונד של הלב של אחד מגיבורי הסרט, הלב שמפסיק לעבוד. וב”99 פרנק”, בוהה גיבור הסרט בצילום אולטרסאונד של העובר שנושאת ברחמה חברתו, זה שליבו לא מצליח להיות רחב ואנושי מספיק כדי להתחייב אליו.
האמת צריכה להיאמר: המצב של הקולנוע הצרפתי לא משהו. לפחות בהשוואה לעברו המפואר. ואולי העבר המפואר הזה הוא הבעיה כאן, כי מאז שנות הששים והשבעים נדמה שכל שנה “מצבו של הקולנוע הצרפתי לא משהו”. אבל פסטיבל קאן האחרון לימד אותנו שאולי משהו טוב קורה שם. “הכיתה” של לורן קנטה הוא הסרט הצרפתי הראשון שזוכה בקאן (פסטיבל המתקיים בצרפת, זוכרים?) מזה 22 שנה. ו”אגדת חג מולד” של ארנו דפלשן, שהיה אחד הסרטים שזכו שם לתשואות, מעורר סקרנות אף הוא. במילים אחרות למרות שהמצב אולי “לא משהו”, בכל זאת יש יוצרים מרשימים, חשובים, מבריקים שכדאי לשים לב אליהם. סרטיהם של קנטה ודפלשן לא יגיעו לפסטיבלון הצרפתי – הם חדשים מדי (וכולי תפילה שנראה אותם בהקדם בפסטיבלים הקרובים בירושלים או בחיפה) – אבל אחרים כן.
מה כדאי לראות בפסטיבל? הנה כמה המלצות ואזהרות, שנעות מהמדובר אל הפופולרי אל החינני והזניח. בון וויאז’.

“הדג והגרגר”.
עבדלאטיף קשיש הוא אחד השמות הבולטים כרגע בקולנוע הצרפתי. במאי בן 48, יליד טוניסיה, שביים בשבע השנים האחרונות שלושה סרטים, ושני האחרונים זכו בפרס הסזאר (האוסקר הצרפתי). הישג די מדהים. מדהים כפליים אם מביטים בסרטים ומבינים שהוא לא מביים את הממתקים הצרפתיים הבורגניים השגרתיים על אהבה ושברונות לב ברחובות פריז, אלא מביים סרטים חודרניים על מהגרים בני מעמד הפועלים, סרטים שלאו דווקא מציירים תמונה מחמיאה של צרפת.
אני חייב להודות: סוג הקולנוע הזה אינו אהוד עלי (ועל כך אני מרגיש רגשות אשמה מוסריות וחברתיות). מה שכן, אני לא יכול שלא להתפעל ולהעריך את העבודה המרשימה שקשיש הפך לתו ההיכר שלו. הוא אמנם לא יחיד: לורן קנטה ורובר גדיגיאן, אם לשלוף שני שמות של במאים הפעילים בעשור האחרון, גם הם מפגינים מחויבות מתמשכת לסרטים העוסקים בניצול ובפערי המעמדות. האחד עושה את זה עם עין ויזואלית יוצאת דופן, השני משלב לתוך זה ניצוץ רומנטי אופטימי. קשיש מחוספס מהם, אבל סרטיו – למרות שהם נוקבים ועגומים – מציעים שליטה קולנועית מרשימה, בעבודה עם שחקנים לא מוכרים, חלקם לא מנוסים, שנדמה שהם גיבורים בסרט תיעודי המצטלם ללא ידיעתם, ולא דמויות שצריכות לדקלם קטעים מתוסרטים. היכולת של קשיש לדחוף אותנו לתוך סיר לחץ משפחתי – בו ערכים חלומות ופרנסה מתנגשים אלה באלה ליצירת תסכול מתמשך – הופכת את “הדג והגרגר” לסרט שקשה להתעלם ממנו. (ואת השבחים האמיתיים לו, אשאיר לעמיתיי שבוודאי התלהבו ממנו יותר ממני).

“פריז”. הקולנוע הצרפתי חי מאז שנות החמישים בקונפליקט: הבורגנים נגד המהפכנים. המסורת הבורגנית עמוקה יותר: הקולנוע שאמור לשעשע את הצופים האמידים בסיטואציות אהבהבים של דמויות אמידות כמותם (או אמידות כפי שהם היו רוצים להיות), מלאי משחקי הלשון שהצרפתים כה אוהבים ושנותרו נצר לבילויים הסלוניים של מעמד האצולה ומשפחות המלוכה. וממול: קולנוע שובר מוסכמות, העוסק בדחויים, בפורעי החוק, העניים, המהגרים. המתח הזה נמשך עד היום. ובאופן כוללני הסרטים הבורגניים – הקומדיות המלוטשות – זוכים להצלחה בקופות. הסרטים האחרים (מהפכניים הם כבר לא, למרבה הצער) זוכים לתשואות בפסטיבלים. “פריז” של סדריק קלאפיש היה להיט גדול למדי בצרפת באביב האחרון, עם כמעט שני מיליון צופים, והוא ניסיון שכזה להיות גם וגם. גם הבורגנים וצרות האהבה האינטלקטואליות שלהם, גם הפועלים בשוק ושברוני הלב שלהם, גם המהגר האפריקאי שמוכן להקריב את חייו למען עתיד טוב יותר כפועל לא חוקי בצרפת. והכל בנראטיב מקוטע, מהזן שפעם היה מהפכני וכעת הוא הו-כה-שיקי, בו עלילות של כתריסר דמויות מצטלבות אלה באלה. התוצאה לא חסרת חן בכמה רגעים, והיא לכל הפחות מצולמת יפה וגדושה בהמון שחקנים צרפתיים מוכרים, אבל יש בלבה ואקום. סרטו של קלאפיש, נכדה (או שמא אחיינה, מישהו יודע?) של הציירת הירושלמית ליליאן קלאפיש, הוא סרט הפתיחה של הפסטיבל הצרפתי והוא יוקרן מסחרית בבתי הקולנוע בקרוב.

“99 פרנק”. עוד להיט שמשך אליו מיליון ומשהו צופים בשלהי 2007 (ויצא השבוע לבתי הקולנוע באמריקה), סרטו הפסיכופטי של יאן קונן (“דוברמן”), שנע מהמבריק אל הבלתי נסבל, וחוזר חלילה. מה שבטוח הוא שאת הסרט הזה די חייבים לראות. קונן מעבד למסך רב מכר צרפתי שעסק בחייו של פרסומאי בכיר שפתאום חווה התמוטטות עצבים. יש לו כל מה שהוא רוצה: הוא משכיב כל אשה שהוא רוצה, מסניף את הסמים הכי יקרים, טובע בכסף ומרגיש שהוא המנוע שמריץ את העולם קדימה. אלא שפתאום הוא מגלה שהוא לא מסוגל לאהוב, שהמצפון שלו משותק, ושהוא באופן כללי יורד מהפסים. קונן מביים את הסרט על ספידים. הכל בו נראה כמו אוסף עצום של תשדירי פרסומת, הכל נראה כמו טריפ הזוי, הוא נע מאפקטים דיגיטליים, לאנימציה, לקטעי סקס, לפרסומות. מצד אחד, יש משהו נורא צפוי ובנאלי בעלילה של הפרסומאי הציני שמגלה שחייו הם קליפה ריקה מתוכן וחווה משבר ערכי ונפשי. בעיקר כי לרוב דקות הסרט הגיבור שלנו הוא באמת טיפוס בלתי נסבל, ואפילו לא שרמנטי, שכל מה שמניע אותו זה תאוותיו. מצד שני, קונן יוצר כאן תאונת דרכים ויזואלית שקשה להתיק ממנה את העיניים, ויש בה המון-המון הברקות קולנועיות. בסופו של סרט נדמה שהמניפסט של קונן די מביס את עצמו – אם הוא רצה לגרום לנו לסלוד מעולם הפרסום, נדמה שהוא דווקא יצר פרסומת די מלוטשת ומושקעת לטובתו. אבל בתור טריפ מוחי מטורלל, רצף של זכרונותיו והזיותיו המעורבלים של הגיבור בשניות בהן הוא משליך את עצמו מגג בניין ועד שהוא מתרסק עשרות קומות אחר כך על מכונית הספורט היקרה שלו, הסרט הזה הוא קליידוסקופ גדוש סמלים שלכל הפחות לא משעמם לרגע.
אגב, יש משהו בגיבור “99 פרנק”, שמזכיר במראה ובהתנהגות את גיבור “הפרפר ופעמון הצלילה” (לפני השבץ), ובגלל ששני הסרטים הם חשבונות נפש של אנשים העוסקים בזוהר ובתקשורת שנשמתם הושחתה, מעניין להציבם זה ליד זה – למרות שהם שונים מאוד זה מזה (“99 פרנק” נטול נשמה). ואם מזכירים את “הפרפר ופעמון הצלילה”…

“סיפורו של רישאר או”. וכן, קולנוע צרפתי זה גם המון סקס. “סיפורו של רישאר או” הוא סרט הזיונים של הפסטיבל: סרט די מייגע ולא ברור בו מתייה אמלריק (“הפרפר ופעמון הצלילה”) מסתובב עם זקפה לאורך כל הסרט ומכניס את הפרפרון הקטנטן שלו לפעמוני הצלילה של מיני בחורות שהוא מלקט ברחוב, ושלרובן יש פנטזיות להיאנס או להיות זונות. ובכלל, בין “סיפורו של רישאר או”, “99 פרנק” ו”סערת החושים של אנה“, נדמה שאו שהפנטזיה הפמיניסטית החדשה היא להיות מנוצלת מינית, או שזו הפנטזיה השובניסטית הישנה, שפתאום צצה לה מחדש.

“תמיד רציתי להיות גנגסטר”. מארי טרינטיניאן מתה באוגוסט 2003. טרינטיניאן היתה מוכרת קודם כל כבתו של השחקן ז’אן-לואי טרינטיניאן, אבל גם כשחקנית בפני עצמה. מותה נגרם מחבלה חמורה בראש שספגה אחרי ריב עם הזמר ברטראן קנטה, המאהב שלה. טרינטיניאן היתה נשואה באותה עת לבמאי סמואל בן-שטרית והיה להם ילד משותף: בן 5 במותה. שלושה חודשים לפני מותה, כך על פי האתר imdb, היא סיימה להצטלם לסרטו הקודם של בן שטרית, לצד אביה. אבל כעת, בעת מותה, היא כבר עברה לגבר הבא. בכלל, טרינטיניאן היתה חסרת מנוחה. ב-41 שנותיה נולדו לה ארבעה ילדים מארבעה בני זוג שונים. אחד מהם הוא השחקן פרנסואה קלוזה, שמגלם את האדריכל הנוטה לבכי ב”פריז”.
וכעת מביא בן-שטרית את סרטו החדש כבמאי, שאין לו שום קשר למותה של אשתו (אלא שלכו תדעו מתי יזדמן לי להזכיר בפסקה אחת גם את טרינטיניאן וגם שניים מבני זוגה), אבל הוא בחציו חינני מאוד.
“תמיד רציתי להיות גנגסטר” הוא סרט קטן בשחור לבן – באווירת ג’ים ג’רמוש – המספר ארבעה סיפורים נפרדים על פושעים לא יוצלחים, שבסופו של דבר איכשהו מצליחים להתחבר זה לזה. הסיפור הראשון – מעין “קח את הכסף וברח” צרפתי – מצוין. השני מקסים. השלישי והרביעי מייגעים. אבל האפילוג מצדיק התאזרות בסבלנות.
עם הרבה הומור יבש ולקוני, קצת סלפסטיק, פה ושם חירטוטי טרנטינו על גנגסטרים מודעים-מדי-לעצמם, וכמה גניבות קטנות מהאחים כהן, בן-שטרית יצר סרט שנראה סטודנטיאלי, אבל הבוסריות שלו מבליטה את החינניות נטולת היומרה שלו.
ואולי זה מה שהכי מעניין כרגע בקולנוע הצרפתי. שיוצרים בו, זה לצד זה, במאים שלאחד קוראים עבדלאטיף קשיש ולשני סמואל בן-שטרית, ושמבחינה תרבותית זהו אחד הקולנועים הכי פתוחים, הכי סובלניים, שבו יש זכות קיום גם לעשירים וגם לעניים, גם לצרפים מלידה וגם למהגרים. מי יודע, אולי לפחות מהבחינה הזאת המצב של הקולנוע צרפתי דווקא כן משהו.

5 תגובות ל - “צרפתון על צווארונך”

  1. רון 10 יוני 2008 ב - 0:38 קישור ישיר

    אולי היה כדאי לקשר לתוכניית הפסטיבל עם זמני ההקרנות (קובץ חיוני למדי שלוקח, היות שאנחנו עדיין בישראל ולא בצרפת, בערך חמש דקות למצוא בנבכי האתר הפרימיטיווי של סרטי שפירא):
    http://www.rendezvous.co.il/screenings_table.pdf

  2. איתן 10 יוני 2008 ב - 8:17 קישור ישיר

    * סימנתי לעצמי 5 סרטים שאני רוצה לראות בפסטיבל הצרפתי. על אף אחד מהם לא כתבת. הכי מסקרן אותי הוא “MR73”, גם בגלל דניאל אוטיי, שחקן שאני מאוד אוהב, וגם בגלל אוליבייה מרשל, שסרטו הקודם, “36 תחנת משטרה”, די התחבב עלי. וחוץ מזה, בסוף השבוע הזה עולים גם “ולס עם בשיר” המצוין, ו”ביום שזה יקרה”, החדש והמסקרן של שאמאלאן.

    * יום עמוס היה לי אתמול :

    “מותק זאת את” – סרט לא טוב של ג’ון סיילס. סיפור אהבה בין תלמידת תיכון טובה, לבחור מורד. זהו סיפור אהבה ללא האש הבוערת, שאמורה להתלוות לסיפורי אהבה מהסוג הזה, סתמי ומשוחק לא טוב (במיוחד השחקנית הראשית, רוזאה ארקט. איומה בעיניי). ואיך יכול להיות שהיחס לדמות האהוב, שדומה קצת לפונזי, הוא כל כך רציני, ללא בדל הומור. סרט אבוד.

    “זה ייגמר בדם” (צפייה שניה) – מה כבר אפשר להוסיף על המשל המופלא הזה על הקפיטליזם ? סרט מצוין. במיוחד מופתית בעיניי סצינת המילקשייק המסיימת את הסרט (בעיקר מבחינת הכתיבה והמשחק). שמתי לב במיוחד למוסיקה. אני עומד על דעתי שפס הקול מצוין. הוא נותן לסרט את המימד המיתי, “הגדול מהחיים”, שלו.

    “ליאנה” – זה כבר סרט יותר טוב של ג’ון סיילס, אבל גם כאן הרגשתי משהו בעייתי. סיפור אהבה בין שתי נשים. כל מה שבא מצד הגיבורה הראשית כתוב, משוחק ומבויים נפלא. אבל לכל אורך הסיפור הרגשתי חוסר איזון, מכיוון שלעומת הצד האחד, על מושא האהבה ידעתי מעט מאוד, וגם כשהאהבה פרצה, נותר בי ספק לגבי מניעיה. סרט יפה, מעניין, אבל בעיניי פגום תסריטאית.

    “חסר מנוחה” (במסגרת הקרנת אקדמיה 11 #) – קודם כל, הסרט יצא כבר אל האקרנים. אז למה אני ראיתי אתמול הקרנת וידאו ? שנית, זה סרט לא טוב. משה אבגי כועס כל הזמן, רן דנקר לא ממש הרשים אותי, והתסריט – אוי, התסריט. כבר מתחילת הסרט ריחמתי על השחקנים שהיו צריכים לומר את הטקסטים האלו. היחידה שיוצאת בסדר מהסרט הזה היא קארן יאנג, השחקנית שמשחקת את הברמנית (איזו מילה נוראית. בר-וומן לא טוב ?). היא מצליחה להפגין קשת רגשות רחבה בעזרת מינימליזם משחקי. שחקנית מאוד מוכשרת בעיניי, וחבל שלא רואים אותה יותר.

  3. ענבל קידר 11 יוני 2008 ב - 1:49 קישור ישיר

    רק רפרפתי על הביקורות בתקווה למצוא משהו על שני סרטים אחרים מהפסטיבל (אתה עדיין לא יודע כלום על הסרט של ולריה ברוני-טדסקי?) אבל הספקתי לראות ששוב ברח לך “פעמון הזכוכית” באחד האזכורים של “הפרפר ו…”. סילביה פלאת ממש לא קשורה לכל הצרפתיות הזאת.

    רוה לענבל: לא טעות, סתם שוויצריות, שידעו קוראיי שאני בקיא גם בסילביה פלאת. (והרי יש לך המפתחו לבלוגי, למה לא להכניס יד אל מתחת למכסה המנוע ולתקן?). ואני חייב להודות שהסרט של ולריה פשוט מאוד מאוד לא מסקרן או מעניין אותי.


השאירו תגובה