אני מודה, ההתנתקויות האלה קשות לי. יש רגעים שבהם פתאום מרגישים שאפשר בלי – האינטרנט, הסמסים, בדיקת המיילים, ניטור התגובות, זפזופ בין אתרי הניוז והבלוגים האמריקאים – ואז מציפה גם תחושת הנגד. הצמא לדעת מה קורה שם. זו תנועת מטוטלת. וגם רגע החיבור מחדש, והשתייה המהירה של כל כותרות היומיים האחרונים, יש בה מיזוג בין בולמוס ובין אנחת רווחה: לא קרה שום דבר דרמטי (היה שלום חיים חפר, תודה על המילים היפות). ובכל זאת הנה מקבץ של כמה דברים שקרו במהלך החג ויש להם השלכות על חיינו הקולנועיים:

א.

הוועדה הצרפתית לבחירת הנציג לאוסקר הזר בחרה ב"מחוברים לחיים". זה הסרט שבשבוע שעבר עקף את "אמלי" לתואר הסרט דובר הצרפתית הנצפה ביותר בעולם. והוא הופך בבת אחת למועמד המוביל לזכייה באוסקר הזר. ראיתי בסינמטק תל אביב את הקהל שהגיע לראות את הסרט והתמוגג ממנו: יהודים מבוגרים. זו בדיוק הדמוגרפיה של מצביעי האוסקרים, לא? מצד שני, "אמלי" היה המועמד המוביל לזכייה בזמנו ואז הפסיד באופן מפתיע מאוד ל"שטח הפקר" הבוסני. זו היתה השנה שלימדה אותנו שהמועמד המוביל לזכייה הוא ככל הנראה גם המועמד המוביל להפסד, שיעור שהתחזק בשנה שבה "ואלס עם בשיר" היה המועמד המוביל לזכייה. אז באותה נשימה שבה אנחנו ממצבים את "מחוברים לחיים" בתור הסרט שסיכויי הזכייה שלו הם הכי טובים, צריך לנסות להמר מי יהיה הסרט שלו הוא יפסיד. "אהבה" של מיכאל האנקה, נציג אוסטריה, עשוי לעשות את זה. ואולי דווקא "למלא את החלל" הישראלי?

(ואגב, אני תוהה האם הארווי וויינסטין הפעיל לחץ על הוועדה הבוחרת בנציג הצרפתי כדי שייבחרו בסרט שהוא מפיצו באמריקה, האם הוא הציג להם אסטרטגיית שיווק של הסרט בקרב האקדמיה? אחרי הכל, וויינסטין הצליח לגרום לאמריקאים לבחור בסרט צרפתי אילם בשחור-לבן בתור הסרט הטוב ביותר, קטן עליו סרט צרפתי עם גיבור שחור וגיבור לבן לסרט הזר).

הנה הרשימה המלאה והמתעדכנת של אינדי-ווייר המרכזת את נציגי המדינות השונות לקטגוריית האוסקר בשפה זרה.

ב.

אפרופו "למלא את החלל": מייל שחיכה לי כשבדקתי דואר אחרי החג והקפיץ לי את הפיוזים – אנשי האקדמיה הישראלית לקולנוע מבקשים להטיל אמברגו פרסומי על תוצאות התחרות שתתקיים ביום שישי בצהריים עד ל-20:00 בערב. למה? כדי לא להרוס את השידור המת בטלוויזיה שש שעות מאוחר יותר. על זה אני עונה: בשום פנים ואופן. יש כאן שני אבסורדים: האחד, לבקש מכלי תקשורת להתעלם מאירוע שקורה בזמן אמת כאילו הוא לא קרה (באיזה הגיון?), כאילו שאין טוויטר ופייסבוק בעולמנו. השני: בשנה שבה המועמד המוביל לזכייה הוא סרט חרדי, האקדמיה פונה אל התקשורת בדרישה פומבית לחלל שבת. ובכן, לא רוצה.

ג.

אפרופו האוסקרים ו"למלא את החלל": אני קצת מודאג מזה שסרטה של רמה בורשטיין כבר עבר את ונציה ואת טורונטו ועדיין אין לו הפצה אמריקאית. אולי חזון האוסקרים שניבאתי לו בסעיף א' מביע אופטימיות יתרה? אולי יש מפיץ באופק שמחכה ליום שישי לראות האם זה אכן נציג ישראל לאוסקרים לפני שהוא מוכן להתחייב להפצה? חשבתי שזה מסוג הסרטים שסוני פיקצ'רס קלאסיקס אמורים לחטוף בשתי ידיים לפני כולם. זה שזה עוד לא קרה הוא מבחינתי סימן שאלה גדול לגבי האופן שבו המפיצים האמריקאים רואים את הסרט.

ד.

אפרופו טורונטו: "The Silver Linings Playbook" (ככל הנראה "אופטימיות זה שם המשחק" בעברית) של דיוויד או ראסל יצא מהפסטיבל כזוכה בפרס חביב הקהל, והופך בזאת למועמד המוביל הראשון של העונה לזכייה באוסקר ("אמריקן ביוטי", "נער החידות ממומבאי" ו"נאום המלך" זכו בפרס חביב הקהל והמשיכו משם לזכייה באוסקר). "ארגו" של בן אפלק (סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה) ו"זייתון" של ערן ריקליס נמצאים במקומות השני והשלישי אחריו. כבוד לריקליס. "אנטי-ויראלי" של ברנדון קרוננברג, שיוקרן בפסטיבל אייקון בסוכות, זכה בפרס הסרט הביכורים הקנדי (פסטיבל טורונטו הוא למעשה פסטיבל נטול פרסים וחבר שופטים רשמי, אבל יש בו כמה וכמה צוותי שיפוט עצמאיים שמחלקים בו פרסים. הנה הרשימה המלאה). אגב, אלן הנטר מ"סקרין דיילי" ראה את "זייתון" בטורונטו וחיבב.

ה.

כותרת מרשימה: פיטר ברג (הבמאי של "באטלשיפ" ו"הנקוק" ואחד מיוצרי "אורות ליל שישי") יהיה מפיק אחראי ויביים את הפיילוט לגרסה האמריקאית של "תא גורדין", הסדרה הישראלית שכתב רון לשם וביים דני סירקין. באנגלית יקראו לה "M.I.C.E".

ו.

אפרופו סדרות ישראליות: יונתן שקדי פרסם באתר של איגוד התסריטאים ראיון עם אסתר ונדר ואיתי על תהליך היצירה והכתיבה של "קטמנדו", הסדרה שהיינו שותפים לה.

ציוץ