הקדישים של אורי זהר
הסיפור שהביאה היום סיון רהב-מאיר במדורה (המעולה, אגב) ב"ידיעות אחרונות" פשוט הדהים וריגש אותי. סיפור על במאי שחוזר בתשובה שלקח על עצמו להגיד קדיש על כל חבריו מהבוהמה התל אביבית הישנה שכבר הלכו לעולמם. הרשימה שרהב-מאיר מפרסמת של האנשים המוזכרים בקדישים של הרב אורי זהר (יבדל"א ושליט"א) מדהימה לא פחות. אני מעתיק את הסיפור הזה לכאן מהעיתון:
בכל פעם שהולכת לעולמה אושיית תרבות ישראלית ותיקה, זוהר שולח את יד ימינו לברר "אצל ההם שם בתקשורת" מה שמו העברי המלא של הנפטר ומה שם אביו. נכון, השחקן והבמאי הכי בולט של שנות ה־60 חזר בתשובה לפני 40 שנה, ואז כבר נפרד מהביצה התרבותית התל־אביבית, אבל בשנים האחרונות הוא למעשה נפרד ממנה שוב, והפעם סופית. הוא פשוט אומר עליה קדיש.
בסוף סידור התפילה שלו, על הדף החלק האחרון, יש לזוהר רשימה ארוכה וצפופה, בכתב יד קטן. "אלה השמות של כל החברים שאני אומר עליהם קדיש. אני פשוט דואג להם", הסביר לי לאחרונה בשיא הרצינות. "הם מגיעים לשם למעלה, ואני מנסה לעזור להם מכאן. אני לא יודע אם יש מי שאומר עליהם קדיש, אני רק יודע שזה מביא לנשמה שלהם המון תועלת. שם זה הרי עולם האמת. הפסטיבלים שעושים להם פה כבר לא משנים. כל המדינה נפרדת מהם בשירים ובפזמונים, במוספים מיוחדים ובשמות של רחובות, אבל כל זה כבר לא אכפת להם. והרי אני מכיר אותם מקרוב. אכלנו יחד, שתינו יחד, אני חבר שלהם. אז באתי לעזרת חבר. זה החסד הכי גדול שאפשר לעשות לנשמה. חסד של אמת". כשביקשתי את רשותו לעשות השבוע אאוטינג לרשימת הקדישים הזו, הוא הציב תנאי: "אני מזהיר אותך — אל תכתבי את זה סתם בעיתון בתור רכילות. תכתבי כמה חשוב שילדים יגידו קדיש על הוריהם, או לפחות שידאגו שמישהו אחר יאמר".
רשימת השמות כבר ארוכה, ובשנים האחרונות הקצב מתגבר. אייקון אחר אייקון מסתלק. כך שהעמוד האחרון בסידור התפילה של זוהר הוא גם מעין קדיש על קפה כסית, על מועדון החמאם, על חבורת לול. אריה בן אלכסנדר הוא אריק לביא, ישראל בן שלמה הוא פולי מהגשש, וכשזוהר אומר קדיש על אברהם בן יעקב הוא חושב על אייבי נתן. כל בני הדור הצברי הראשון של התרבות העברית מונצחים שם לא בכינויים החברמניים שאימצו לעצמם (אריק, פולי ואייבי), לא עם כובע טמבל ובלורית, אלא בשם שבו נקראו כשבאו לאוויר העולם, בחיק הוריהם, לרוב עוד באירופה. המפיק פשנל הוא אברהם בן פנחס, יוסי בנאי הוא יוסף בן מאיר, נעמי שמר היא נעמי בת מאיר, דן בן אמוץ הוא משה בן ישראל, שוש עטרי היא שושנה בת שלום ושייקה אופיר הוא ישעיהו בן שמואל. גם יריבויות נושנות נשכחות: שושנה בת יחיא־זכריה (דמארי) מופיעה לצד יפה בת אברהם (ירקוני). כמעט כל עולם הזוהר של פעם כבר נמצא בעולם הבא, ופה בעולם הזה, בבית המדרש הירושלמי שלו, אומר עליהם החבר שחצה את הקווים יום אחרי יום "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". ביום רביעי אחר הצהריים, בשעה שבה קברו את חיים חפר בבית הקברות של עין־הוד, כתב אורי זוהר שם נוסף בתחתית הרשימה: חיים בן יששכר.
מתוך "פרשות השבוע", מדורה של סיון רהב-מאיר ב"ידיעות אחרונות". היום.
זה רק אומר שבביצה שלו הוא זוכר את הבועה שלנו.
אתם מבינים, קדיש זה כמו טופס ירוק. אתה יכול להיות אדם טוב וגדול ולעשות רק טוב כל חייך ושכולם יאהבו אותך, אבל כשאתה בא לשערי גן עדן המלאך גבריאל (או מי שבתורנות) מרים את המבט מהניירות ואומר: שם? קדיש אמרו עליך? אתה אומר, לא, לא ידעתי שצריך. אז הוא אומר, מצטער, אתה לא נכנס. אתה אומר, סליחה?! תרמתי לאביונים ועזרתי לחלשים ואף פעם לא עשיתי רע לאף אחד! אומר המלאך, תקשיב חבר, בן אדם טוב או לא, אני לא קובע פה את החוקים, תן לי קדיש או שאתה עף מפה. אז אתה אומר, אה, רגע, סליחה, בעצם יש לי פה קדיש בכיס, שכחתי. אומר המלאך, יופי, למה לא אמרת. רגע, שניה, כתוב פה "חיים חפר". אתה אומר, נו? זה השם שלי. הוא אומר, מצטער, אצלי כתוב חיים בן יששכר. אתה אומר, אלוהים שבשמים, זה השם שלי, כל העולם מכיר אותי בשם הזה, לא קראו לי בן יששכר מאז שהייתי בן שמונה, מה זה קשור עכשיו. אומר המלאך, תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אני לא יכול לעשות שום דבר בלי שאתה מביא לי קדיש חתום בשלושה העתקים עם השם הנכון. מה אתה חושב שתיכנס רק כי אתה נחמד? אנחנו גן עדן, לא בית זונות, פה יש חוקים. נקסט.
״לייק״
תגובה נהדרת ונבונה.
מי שלא מבין שלא ידבר!
גן עדן הוא מושג עממי שבא לתאר מקום שכולו טוב אליו מגיעים לאחר המוות במידה שהנפטר זכאי (אם לא, עיין ערך גיהינום).
זה נכון ברמה העממית.
גן עדן במשמעותו האמיתית והרחבה הוא המפגש של הנשמה עם האור האלוקי ככל שהנשמה עשתה טוב בעולם כך היא זכה יותר וראויה להיפגש עם אור אלוקי יותר מזוכך.
למי שלא הבין- לגן עדן יש דרגות עשית הרבה טוב תקבל הרבה עשית מעט תקבל מעט.
משום שהזמן לעשיית טוב מוגבל רק לחיים על פני האדמה לנפטר אין שום אפשרות להעלות את דרגתו בגן עדן בכוחות עצמו אלא רק ע"י בניו שהם כידוע יוצאי חלציו- אם הם עושים טוב הרי שהטוב שייך גם לו. וכן אם אומרים על נפטר קדיש שזה טקסט שמרומם את שמו של הקב"ה בעולמו (יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה…) משום שהקדיש נאמר על הנפטר הוא מזכה אותו בזכויות.
אם יש לך שאלות ותמיהות תחפש תשובות במקום….
ולמה מוסיה (דן בן אמוץ) נהפך למשה? השם שלו מעולם לא היה משה.
בשמיים לא ידעו למי הכוונה.
טקסים נחמדים והכל, אבל בינינו..
מה המשמעות של כל המשחקים האלה? כן קדיש/לא קדיש – מה?
זה סיפור עצוב קצת. במה זה שונה מהסיפור שהיה לפני כמה חודשים, שהכנסייה המורמונית ממירה אנשים שמתו לנצרות (אני חושב שהיה בחדשות שהמירו את אנה פרנק ויהודים אחרים). ואז היה זעזוע ותיעוב כלפי המורמונים שעושים מעשים כאלה.
אז מה ההבדל? מישהו שבחיים לוקח בעלות על הנשמה של מישהו שמת, בניגוד לרצונו..
מצד אחד מרגש, בגלל הדאגה הכנה של זוהר לחבריו לשעבר. מצד שני, ההגיון הדתי קצת הזכיר לי את זה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4189987,00.html
לייק לפישלר. מאז שרווה הציע להתפלל להערת שוליים שום דבר ביציאותיו הרליגיוזיות הנלעגות כבר לא אמור להפתיע. צריך להסכין עם זה שמדובר למעשה בשני אנשים – מבקר ובלוגר קולנוע מענין למדי ויהודי ירא שמיים מהזן התמים והמגוחך ביותר שיש
===============
רוה לריפו: אני, אגב, מתכנן פוסט דומה למקרה ש"למלא את החלל" יהיה בין חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר הזר השנה. אבל השנה יש לי גישה מעט אחרת מזו שהיתה לי בשנה שעברה. יש למה לחכות (אבל רק ליהודים יראי שמיים, כל השאר פטורים).
תודה על העדכון. מסקרן לדעת מהי הגישה בה תנקוט הפעם בניסיון להבקיע שערי שמיים…
לא מבין מה הקטע עם לבקר את אמנותיו של יאיר. זה הגיוני להתמרמר על מה שהוא כותב על קולנוע ועל התעשייה אבל האינפוט הדתי שהוא מתבל בו את הבלוג הוא אישי ונובע מהעובדה שזה הבלוג האישי שלו ולא טור ביקורת בעיתון. הבנאדם מספק לכם חומר קריאה יום ולילה ומה לעשות שחלק מהותי מהיום והלילה שלו, לצד הסרטים, היא אמונתו. שכחתם שאתם האורחים שלו (יצא אפילו ברוח סוכות) ולא ההפך. הוא כמארח מגיש לכם את הכיבוד שהוא הכין ובעיני לא פייר להתלונן על זה. לא מתאים לכם אל תאכלו. מה שכן, היהודי התמים הזה נותן פה שיעור בסבלנות. במקום להגיב בנימוס והומור הוא יכל גם למחוק את כל התגובות המלעיזות.
בתור חילוני גמור אני חייב לציין שהפוסט הזה ריגש אותי מאוד.