"לורנס איש ערב"

הגיע הזמן להתחיל לדווח על כמה וכמה מהסרטים שכבר ראיתי מפסטיבל חיפה. נמשיך עם זה במהלך כל השבוע הקרוב, לפני הפסטיבל (שמתחיל במוצ"ש ומסתיים ב-8.10, מוצאי שמת תורה) ותוך כדי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.7.2012

א.

נראה לי שזה קרה בערך לפני עשרים שנה. בחיפה קולנוע אורלי עדיין היה קיים (היום יש שם מסעדה), ופסטיבל חיפה הקדיש מחווה לז'אק טאטי. הם הקרינו שם, למשל, את "המכונית שלי" בעותק 16 מ"מ מזעזע. כבר הייתי אחרי לימודי קולנוע, וכבר הייתי מבקר קולנוע של מקומון, אבל שם, אז, ראיתי לראשונה את "פליי-טיים" של ז'אק טאטי, סרטו אדיר המימדים, אבל קטן הניואנסים, מ-1967. יש רגעים כאלה בהם אפשר להגיד "חיי השתנו". ובכן, חיי השתנו. הסרט הזה הדהים אותי, השאיר אותי פעור פה, ושינה בתוך 120 דקות כמעט את כל מה שאני חושב ויודע על קולנוע. בתוך 120 דקות לא רק שראיתי את אחד הסרטים המבריקים שראיתי מימיי, אלא גם סרט שסידר לי מחדש את כל תולדות הקולנוע מסוף שנות השבעים ועד ההווה. פתאום הבנתי עד כמה הסרט הזה, שלא זכה בשעתו להצלחה אצל הצופים, אבל הפך לנערץ אצל הבמאים, השפיע על כל מה שבא אחריו. בשנה שעברה בפסטיבל חיפה, למשל, הוצג "ההתחלפות" של ערן קולירין, הבמאי של "ביקור התזמורת". שני סרטים שמושפעים, כל אחד קצת אחרת, מ"פליי-טיים" של טאטי. השנה יקיים פסטיבל חיפה מחווה לצ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון וז'אק טאטי – שלושה קומיקאים שביימו את סרטיהם בעצמם ובראו בהם פרסונות קומיות בלתי נשכחות. אלא שהפעם המחווה הזאת תתקיים ברחבת הסינמטק, חינם, תחת כיפת השמים. אני לא יודע אם צפייה ב"פליי-טיים" בשעה שסביב יש המולת קופות ובתי קפה תעשה חסד לסרט הזה (אולי דווקא כן), ואני לא יודע אם אלה תנאי הצפייה האופטימליים בו (האם יהיה אפשר לשמוע את משחקי הסאונד המשעשעים שטאטי ברא בסרטו, בעולם שכולו קקופוניה עתידנית?), אבל אני כן יודע זאת: אם יהיה חובב קולנוע, גם זה שאין לו כסף להיכנס לסרטים המוצגים באולמות ההקרנה, שיגיע ויצפה בסרטים האלה של צ'פלין, קיטון וטאטי, חייו ישתנו. נוהגים לשאול איך קרה שדווקא להקה לא מאוד מצליחה מבחינה מסחרית כמו הוולווט אנדרגראונד הפכה ללהקה כל כך משפיעה על המוזיקה שבאה אחריה. התשובה נפוצה לכך היא שאמנם לא רבים קנו את תקליטיה, אבל כל מי שקנה, הלך והקים להקה בעצמו. זו השפעתו של "פליי-טיים": דומני שכל מי שרואה את הסרט – ומתחבר אליו ומוקסם ממנו ונדהם ממנו – רוצה מיד לעסוק בקולנוע בעצמו. כל מי שראה את "פליי-טיים" והתפעם ממנו הלך להיות קולנוען – יוצר או מבקר.

כל זה בא לחזק את מה שאני מרבה לומר ולחוש: שפסטיבלי קולנוע, מבחינתי, הם בתי הספר הכי טובים לקולנוע (לפחות למי שכבר סיים את לימודיו במוסד כזה). כמעט כל מה שאני יודע על קולנוע מהימים שאחרי לימודיי, זה מפסטיבלי קולנוע. ביולי שוררתי בשבחיו של פסטיבל ירושלים, שבזכותו אני מכיר כמה מהבמאים האהובים עליי כיום, אבל גם לפסטיבל חיפה שמור מקום מיוחד לכך. את הסרטים הראשונים שלי של תיאו אנגלופולוס, למשל, ראיתי בפסטיבל חיפה. השנה, אחרי מותו הטראגי בתאונת דרכים, יקדיש הפסטיבל מחווה בת חמישה סרטים לבמאי היווני, שכל שוט שלו הוא דימוי פיוטי או אופראי עוצר נשימה. אני דווקא ממליץ לכם לסור ל"האחו הבוכה", דווקא סרט מאוחר שלו (שלא רבים כוללים בקנון המופת שלו), סרט שמבהיר מצוין למה אנגלופולוס היה אנגלופולוס: כל שוט נמשך שעות, אבל מגיע בסופו לקרשצ'נדו ויזואלי-אופראי מפעים. כל שוט הוא יצירת מופת.

והנה סרט שצפייה בו שקולה לסמסטר שלם של לימודי קולנוע. במקרנה הדיגיטלית החדשה שהותקנה לאחרונה באודיטוריום (בשעה טובה) יוקרן העותק החדש, המשופץ והמשוחזר של "לורנס איש ערב", שהוצג לראשונה השנה בפסטיבל קאן במלאת חמישים שנה לסרט אדיר המימדים הזה שביים דיוויד לין ב-1962, ושזכה בחופן אוסקרים אז. קשה לי לדמיין במאי הוליוודי בן זמננו – מספילברג ולוקאס, ועד קמרון וג'קסון – שהקולנוע האפי ענק המימדים של "לורנס איש ערב" לא השפיע עליו. לפני 15 שנה זכיתי לראות בניו יורק הקרנת 70 מ"מ של הסרט (הפורמט בו הוא צולם במקור), עוד אחת מהחוויות משנות החיים. ההקרנה הדיגיטלית המשוחזרת, אני מקווה, תהיה לא פחות עוצרת נשימה. עלילת הסרט מתרחשת באיזור הגאוגרפי שלנו: המדבר שבין ערב הסעודית לירדן, לשם הגיע קצין צעיר בשם לורנס (פיטר אוטול הצעיר) כדי להיות נציג הצבא הבריטי באיזור, הוא מתאהב באורח החיים של שבטי הבדווים במדבר, מאחד את השבטים ומנהיג אותם לתקיפה ההיסטורית על עקבה. החל מדימויים ריקים מאדם של מדבר צחיח, בו נראה רוכב אחד ממרחקים, נבלע בתוך פאטה מורגנה, ועד סצינת ההסתערות רבת המשתתפים על עקבה, הסרט הארוך-הארוך, אבך הסוחף-סוחף הזה מלא קטבים ויזואליים מרהיבים. הצילום של פרדי יאנג והמוזיקה המאוד מפורסמת של מוריס ז'אר השפיעו על דורות של יוצרים. כאמור, בית ספר.

ב.

למעשה, זה נדיר שאני כל כך מתלהב מהסקציה ההיסטורית בפסטיבל. אני דווקא מאלה שרודפים אחר החדש. ובמאים בני זמננו מעולם הקולנוע האמנותי החי בעיקר בפסטיבלים, אוהבים להראות את חיבתם ואת מחויבותם לבמאים שהשפיעו עליהם. וכך, אחרי שתצפו בסרט של באסטר קיטון ברחבת הסינמטק, תוכלו להיכנס לסרט "קאט" של הבמאי אמיר נדרי, ולראות איך סרט אחר של קיטון, “שרלוק ג'וניור" (בו עסקנו, לגמרי בצירוף מקרים, אך שלשום) מהווה מעין נקודת מוצא לסרט הזה. נדרי הוא במאי אירני שגלה מארצו, תחילה הוא פעל בניו יורק ואת סרטו החדש הוא ביים ביפן. לצערי, זה לא סרט שחיבבתי במיוחד, אבל ההתחלה שלו נפלאה וכל כך מבטיחה רבות. זהו סיפורו של חובב קולנוע פנאטי, שמסתובב ברחובות טוקיו עם מגאפון וקורא לאנשים להחרים את המולטיפלקסים, להתעלם מקולנוע מנוון מוחות שתפקידו רק לבדר ולחזור להעריך קולנוע שנעשה לשם אמנות. על גג ביתו הוא עורך הקרנות של סרטים קלאסיים, ובזמנו הפנוי (ונראה שיש לו הרבה מזה) הוא עולה לקבריהם של גדולי במאי יפן – קורוסאווה, אוזו, מיזוגושי – לבקש מהם סליחה על מה שקרה לקולנוע מאז לכתם, ולשאוב מהם כוח והשראה. ואז, בתפנית שנראית כאילו היא לקוחה מ"שרלוק ג'וניור" פוגש את "מועדון קרב", הוא מגלה שאחיו נרצח על ידי היאקוזה בשל חוב, החוב הזה גולגל אליו, וכדי לפדות אותו הוא מאפשר לאנשים אמידים להרביץ לו בעבור כסף. זה לא הפינצ'ר היחיד שמצוטט בסרט. יש גם רמיזות ל"שבעה חטאים" (או "ברטון פינק"). בקיצור, “קאט" הוא סרט על איש שחי ואוכל סרטים, ובגרסה היפנית האובססיה הזאת היא כמובן קיצונית ואלימה מאוד. הייתי רוצה להתלהב מהסרט הזה, כי הוא באמת מציג דמות שחיה בתוך עולם של קולנוע, אבל משהו ב"קאט" נראה לי מאולתר ולא גמור. רעיון אחד הופך לרעיון אחר. סגנון אחר, זולג לסגנון אחר, והקסם הראשוני הופך עד מהרה לסבל מונוטוני.

ג.

בפסטיבלי קולנוע לא רק הבמאים הם הכוכבים, אלא גם המדינות מהן הם מגיעים. אחת לכמה זמן צץ גל חדש של סרטים שמגיעים ממדינה מסוימת, ואז מסקרן לראות מה חדש מהמדינה הזאת. אגב, בפסטיבלי העולם ישראל היא מדינה כזאת שבשבע השנים האחרונות נורא סקרנים לראות מה חדש בה. פסטיבלי הקולנוע של ירושלים וחיפה נתנו לנו בשנים האחרונות הצצה מאוד מקיפה ומחכימה לגבי הקולנוע הטורקי החדש, שבראשו עומד כיום הבמאי נורי בילגה ג'יילון. שני הפסטיבלים גם הציגו לנו את הגל החדש של רומניה ממש בזמן אמת. את הקולנוע הטורקי אני ממש אוהב, לזה הרומני, אני פשוט לא מצליח להתחבר. אבל תראו איזה קסם: בפסטיבל חיפה הקרוב יוקרן סרט אחד בשם "מעבר לגבעות" תוצרת רומניה וסרט אחר בשם "מעבר לגבעה" תוצרת טורקיה. אני די בטוח שיהיו רבים שירצו ללכת לאחד ויכנסו בטעות לשני (אגב, אני גם די בטוח שיהיו כאלה שבכלל לא ישימו לב בכלל שהם טעו ושהסרט הטורקי שהם רצו לראות הוא בעצם סרט רומני). שני הסרטים מציגים את מה שהפך למזוהה בשתי המדינות האלה: שוטם ארוכים מאוד. הטורקי, נאמן לגל החדש הטורקי, מתרחש כמעט כולו בטבע ומציג שוטים של נוף ואנשים קטנים בתוכו. הסרט הרומני, לעומת זאת, מתרחש בעיקר בתוך חדרים ומתבונן בדמויותיו מקרוב. שני הסרטים נמשכים קרוב לשעתיים וחצי. הסרט הרומני הוא מאת כריסטיאן מונג'יו, שזכה בדקל הזהב ובתהילה בזכות סרטו הקודם, “ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים". זה סרטו החדש, שגם זכה להוקרה בפסטיבל קאן האחרון. הסיטואציה הדרמטית דומה: מערכת יחסים בין שתי נשים בתוך עולם גברי אופרסיבי. הפעם הסרט מתרחש במנזר. אחרי תקופה של ניתוק מגיעה בחורה לבקר את חברתה שעברה להתגורר במנזר. עד מהרה (כלומר, תוך חמישה שוטים ארוכים-ארוכים) מתחוורת הבעיה: היה כאן סיפור של אהבה ותלות, האחת ברחה למנזר וקיבלה על עצמה חיים של אדיקות, השניה התפרקה לרסיסים ועכשיו מנסה להתקבל למנזר כדי להיות קרובה לחברתה. מונג'יו יודע לביים היטב את שחקניו ושחקניותיו שתמיד נראים טבעיים ומשכנעים, באמצעים ה – ובכן, נזיריים – שבהם הוא עושה את סרטיו. החיבור בין אהבה מוטרפת לעולם הנוקשה של המנזר מחבר את סרטו לרצף של סרטי מנזר העוסקים בנשים, שרוחן לא מצליחה להיכבש על ידי המסורת והחוקים והאמונה (למשל, “האדוויץ'", שהוקרן לפני שנתיים).

פסטיבל חיפה. 30.9 עד 8.10. מתחם האודיטוריום ובת רוטשילד, מרכז הכרמל. לרשימת הסרטים, מועדי ההקרנה ולהזמנת כרטיסים, אתר הפסטיבל: haifaff.co.il

ציוץ