"שמע את קולי"

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.9.2012

הגענו לרגע הזה בשנה, רגע לפני סוכות, בו עלינו לזפזפ בין שני פסטיבלי קולנוע. גם זו נהייתה כבר מסורת: פסטיבל הקולנוע בחיפה ופסטיבל אייקון בתל אביב מתקיימים במקביל (ובפעם המיליון אשאל: למה?!), ושניהם מציגים סרטים מעניינים. וכרגיל, ברגע שמניחים מולכם (מולי) מקבץ סרטים הם מיד מתחילים לשוחח זה עם זה ולייצר תתי פסטיבלים.

קחו למשל שני סרטים שיוקרנו בפסטיבל אייקון: “שמע את קולי" ו"על אחריותכם בלבד". שניהם הוצגו בבכורה בפסטיבל סאנדאנס, אבל בהפרש של שנה זה מזה, ושניהם נושאים קווי דמיון מאוד מפתיעים. שניהם עוסקים במסע בזמן, אבל שניהם סרטים ריאליסטיים, קטני מידות, ומעוגנים בעולם האמיתי, שבו גיבורי הסרטים תוהים האם מסע בזמן בכלל אפשרי. “על אחריותכם בלבד" (“No Safety Guaranteed”) מספר על עיתונאים שיוצאים לחקור סיפור על אדם שטוען שיש לו מכונת זמן והוא עושה בה שימוש והוא מחפש בן או בת זוג למסע הבא שלו. העיתונאים יוצאים למסע התחקיר סקפטיים וציניים, משוכנעים שהאיש פסיכי ותמהוני, אבל עמוק בפנים לכל אחד מהם יש איזשהו תיקון שהוא רוצה לעשות הקשור בעברו: אחת רוצה להתגבר על מות אמה, השני רוצה למצוא את אהבת נעוריו. הם, כמונו, ממשיכים לתהות: האם האיש מבלף או דובר אמת?

ב"שמע את קולי" ("Sound of My Voice") נכנסים שני עיתונאים חוקרים לתוך כת בלוס אנג'לס שבראשה עומדת אשה שטוענת שהיא הגיעה מן העתיד. גם כאן השאלה שמלווה אותם ואותנו לאורך הסרט היא מה המזימה שלה? כי הרי ברור שבעולם האמיתי מי שטוען שהוא מסוגל למסע בזמן הוא שקרן או חולה נפש. אז מה היא? ושני הסרטים ממקמים את עצמם ב"העולם האמיתי". וכמו ב"על אחריותכם בלבד" גם כאן אחת הדמויות מתחילה להשתכנע שאולי יש כאן אמת, בעוד השניה נשארת סקפטית. בשני הסרטים רשויות החוק הפדרליות נכנסות לתמונה. בשני הסרטים – זה כבר ממש מפתיע למצוא את הדמיון הזה – יש סצינה שבה הגיבורה עוברת אימוני נשק. מתברר שהתכוננות למסע בזמן דורשת ידע בתפעול נשקים.

מבין שני הסרטים, “שמע את קולי" מוצלח יותר, כי הוא מצליח לבנות עולם של תעתוע פסיכולוגי. “על אחריותכם בלבד" הוא סרט חביב אבל גם כמעט סטודנטיאלי. את "שמע את קולי" כתבה בריט מרלינג, שגם משחקת בתפקיד מנהיגת הכת המיסתורית (ומגלמת בימים אלה את בתו של ריצ'רד גיר ב"עסקה מגונה"). מרלינג, בלונדינית ענוגה שמזכירה לי קצת את דריל האנה הצעירה, למדה את החוק הראשון של עולם הקולנוע האמריקאי: אם את רוצה לקבל תפקידים מעניינים, ולא רוצה להסתפק בלהיות הבלונדינית בשמלה הצמודה שתלויה על זרועו של טום קרוז ב"משימה בלתי אפשרית 5”, תצטרכי לכתוב לעצמך את התפקידים האלה. לפני שנה הוצג בפסטיבל אייקון הסרט הקודם שאותו היא כתבה ובו היא שיחקה, “ארץ אחרת". בשני המקרים, מדובר בסרטים עצמאיים קטנים, שמרחיבים מאוד את המושג "מדע בדיוני". למעט העובדה שיש בהם מישהו שטוען שהוא נוסע בזמן, הם לא נראים כמו סרט מדע בדיוני, אלא יותר כמו דרמה פסיכולוגית שבה רעיון המסע בזמן משמש כקו תפר שבין שפיות אפשרית לטירוף אפשרי, והבחירה שהגיבורים עושים במה ובמי להאמין.

כתות הן נושא מעניין בקולנוע ונראה שיש בהן התעניינות מחודשת. בשנה שעברה הוצג בפסטיבל חיפה סרט מצוין בשם "מרתה מרסי מיי מרלן" – שמאוד דומה ל"שמע את קולי" בסגנונו הוויזואלי (אבל לא בעלילתו), שגם עוסק במתרחש בכת שכל חבריה לובשים לבן, מנהיגה שר להם שירים, ואנחנו בחרדה שמה דבר מה איום ונורא יקרה להם באופק העלילה. גם "מעבר לגבעות" של כריסטיאן מונג'ו, עליו דיברנו כאן בפוסט קודם ושיוקרן בחיפה, נראה כמו סרט המתרחש בכת, למרות שהוא מתרחש במנזר. אבל הסממנים הטקסיים דומים.

יורגוס לנתימוס הוא אחד הבמאים החדשים והפרובוקטיביים של יוון ובסרטו הקודם והמדובר, “שיני כלב", הוא הציג משפחה בהפרעה שההורים מתנהגים לילדיהם כאילו הם חברים בכת, ומשבשים להם את כל תפיסת חייהם. סרטו החדש "הרי האלפים" יוקרן בחיפה השנה, והוא אמנם לא מתרחש בכת, אבל כן בקבוצה סגורה עם חוקים משלה, שפועלת מחוץ לחוקי החברה. מדובר בחבורת אנשים – שמזהים את עצמם בשמותיהם של פסגות האלפים למען שמירה על חשאיות – שמציעה את שירותה לאנשים שאיבדו את יקיריהם: להתחזות לאיש המת לפרק זמן, כדי להתרגל להיעדרו (מזכיר לי קצת מערכון שהיה ב"סרט מטוגן" שהציע רעיון דומה).

היו לי בעיות עם "שיני כלב", שנראה היה לי שכל מטרתו היתה לזעזע ולהפגין הערצה לסרטיו המוקדמים של מיכאל האנקה, אבל לפחות הערכתי את הסגנון הקולנועי הנוקשה והקפוא של הסרט ההוא. “הרי האלפים" הותיר אותי משתומם, ממש כמו שהרגשתי מול הצפייה ב"מעבר לגבעות". החזון הקולנועי יוצא הדופן של שני הבמאים האלה, התפוגג בסרט הבא שלהם, שבו שניהם לא מצליחים לעמוד בציפיות שנתלו בהם. ועוד כשממילא באתי ללא ציפיות.

ציוץ