28 ספטמבר 2012 | 14:11 ~ 18 תגובות | תגובות פייסבוק

“לופר”, ביקורת

“לופר”. ג’יימס קמרון פינת סטיבן קינג

ריאן ג’ונסון שיחק אותה! איזה תענוג לגלות במאי כבר בסרט הראשון שלו ולזהות שהוא יהיה מישהו שעוד ילך וישתכלל עם השנים ואז לגלות שכך אכן קורה. ג’ונסון חדר לחיינו עם “בריק”, המשיך עם “האחים בלום” ועכשיו מגיע עם “לופר” – שלושתם סרטים עצמאיים, זולים בקני מידה הוליוודיים, אבל שנהיו יותר ויותר שאפתניים. ג’ונסון התחיל לחלום בקנווסים גדולים – ובנתיבי עלילה מפותלים – והמפיק הצמוד שלצידו, רם ברגמן מראשל”צ (אני תמיד נהנה להדגיש את זה. שנינו יצאנו מאותו מקום, פחות או יותר באותם שנים, הוא שם, אני פה) הלך וצמח איתו. לכן אני תוהה מאיפה להתחיל את המחמאות. “לופר” הוא מופת של הפקה: תקציב קטן עם ערכי הפקה מפוארים: “לופר” הוא כמו בי-מובי בקנה מידה גדול וכמו כל הסרט כולו, גם ערכי ההפקה ועיצובי הסט הם קוקטייל של קולנוע. זה יותר “בעקבות הכרך” של אלן רודולף מ”שליחות קטלנית”.

יש קו שמחבר בין “בריק”, “האחים בלום” ו”לופר”, למרות ששלושתם סרטים שמגיעים מז’אנרים קולנועיים שונים ומובהקים מאוד: שלושתם סרטים שהעיקר בהם הוא מלאכת התסריטאות הנפלאה של ג’ונסון. ג’ונסון כותב חידות בתסריטים, והוא עוטף אותם בתוך הומאז’ים לז’אנרים קולנועיים. דומני שלחידות שג’ונסון כותב אין בהכרח פתרונות – בכל הסרטים נותרים חוטי עלילה פתוחים ופיתול אחד שלא לגמרי ברור איך הוא סוגר את הסיפור, או פותח אותו מחדש. אבל הם תמיד בנויים כמו בובות בבוקשה, סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. כשזה נגמר, אני מודה, תמיד נראה שלא כל החלקים חזרו בשלום למקומם, ושמלאכת ההרכבה נעשתה בחופזה ועם שאריות, אבל הדרך לשם תמיד מענגת.

“לופר” הוא ההתמודדות של ג’ונסון עם סרטי מדע בדיוני וסרטים על טבעיים (דמיינו ג’יימס קמרון פינת סטיבן קינג), וכמו תמיד אצלו ההברקה מצויה בנקודת המוצא: הסרט מתרחש בעוד 30 שנה, ועוסק בעתיד הרחוק ממנו 30 שנה הלאה. הוא סרט עתידני העוסק בעתיד. ג’ונסון, שיודע יפה לעבד רעיונות תסריטאים לאוצר מילים ולדקדוק לשוני, מנסח את נקודת המוצא הזאת היטב בניסוח המושלם של משפט הפתיחה, המערבב יפה עבר ועתיד: “Time travel has not yet been invented, but 30 years from now it will have been”. ומרגע שממציאים את המסע בזמן, מיד מוציאות אותו הרשויות אל מחוץ לחוק.

פעמיים במהלך המערכה הראשונה, בתחילתה ובסופה, ג’ונסון נותן את תמצית העלילה בסצינת מונטאז’ מהירה – בתחילה בקריינות שמבארת מה זה בדיוק לופר, מי נגד מה, מה יתרונות המקצוע, מה הסכנות, ואיך העלילה יכולה להסתבך (וכל מה שמתואר בפתיח, מיד קורה גם לגיבור, בחצי שעה הבאה), ואז כשהוא מריץ את העלילה 30 שנה קדימה באחד הסיקוונסים נטולי המילים אבל רבי העוצמה (והאקשן) היפים שראיתי השנה. הוא דוחס בשני הסיקוונסים האלה התחלות של סיפורים שהיו יכולים להספיק לחמישה סרטים.

העלילה בלא-כל-כך-בקצרה (אגב, התמצית הזאת נועדה להתחיל דיון עם מי שכבר ראה את הסרט. מי שלא ראה, דלגו על התקציר הזה, הוא יותר מדי ממה שאתם צריכים לדעת, ופשוט לכו לסרט ושובו לכאן כדי לברר את כל מה שקורה שם): בשנת 2042 ג’וזף גורדון לוויט מוצא עבודה בעולם התחתון: הוא לופר. כלומר, הוא רוצח שכיר שמגיע בכל פעם לשדה נטוש בשעה יעודה, לשם שולחים בזמן מהעתיד אנשים שהמאפיה חפצה בחיסולם, הלופר מחכה להופעתם, יורה בהם, וזורק את גופותיהם לכבשן. הפושעים נעלמים מהעתיד ואיש לא יכול לאתר שהפשע בכלל קרה. אבל כשאנשי המאפיה רוצים לפטר לופר (לא לגמרי ברור למה), הם שולחם אותו מהעתיד אל עצמו מהעבר, העצמו מהעבר יורה בעצמו מהעתיד, מקבל בונוס גדול בזהב, ויודע שיש לו עכשיו שלושים שנה של נהנתנות עשירה עד שהוא יחוסל. זהו ה”לופ” של הלופר. הכל מעגלי שם. כשלעתיד מגיע בוס חדש ואימתני, הוא מחליט להיפטר מכל הלופרים, ושולח אותם בזה אחר זה להתחסל בידי עצמם. ואז מגיע ברוס וויליס, הוא ג’וזף גורדון לוויט מהעתיד, להתחסל על ידי עצמו. זה המקום שבו הסרט מתפצל לשתי עלילות – זו של ההווה של ג’וזף גורדון לוויט וזו של העתיד של ברוס וויליס. זה המקום שבו אנחנו נכנסים לעולם שלם של פרדוקסים של מסע בזמן, שבשבילו הזעיק ג’ונסון אליו את שיין קארות, המהנדס והפיזיקאי שמומחה בפיזיקה של מסע בזמן ושכתב וביים את “פריימר”, סרט מסע בזמן זעום תקציב שכולו רק היפותזות על האפשרויות והפרדוקסים של המפגש בין האני מהווה עם האני של העתיד וההשלכות האפשריות שיש לזה, בעיקר מבחינה פיזיקלית. אז בגרסה הראשונה, לוויט מחסל את עצמו המבוגר (וויליס) ואז מתחיל מסע של 30 שנה אל העתיד, בציפייה אל המוות, מסע של הרג והרס עצמי. מסע שבסופו הוא אכן נלכד על ידי דמויות שיצאו מ”דארק סיטי” ונזרק אל העבר, אלא שהפעם הוא מגיע אל העבר עם תוכנית, ועם תוכנית: לשנות את מה שהוא עצמו יודע שכבר קרה – כי הוא עצמו עשה את זה – כדי לשנות את כל העתיד. בסיבוב הזה לוויט לא מצליח לחסל את וויליס ובין השניים מתחיל מרדף. אלא שלוויליס יש משימה: הוא רוצה למצוא את הילד שיגדל ויהפוך לאיל הפשע שיהרוס את עולם העתיד, ואת חייו שלו, ולחסל אותו עוד כשהוא ילד, כדי להציל את העולם ממנו. אמרתי לכם שזה כמו “שליחות קטלנית”.

תמיד תזכרו: ג’ונסון אינו קמרון, הוא תסריטאי שנון שמשתמש במבנים עלילתיים מפותלים כדי לעסוק ברעיונות דרמטיים פשוטים למדי, אבל מורכבים. למשל, העניין הזה שנקרא קונפליקט פנימי. בדרמת ארט האוס איטית לגיבור יהיה קונפליקט פנימי, ולא עם איזשהו נבל חיצוני. בסרט אקשן הגיבור הוא הטוב והוא נלחם ברשע המייצג את הרע. ובסרט אקשן ארט-האוסי, הבמאי פשוט מפצל את הגיבור שלו לשתי דמויות – מהווה ומעתיד – ונותן להם להילחם זה בזה. קונפליקט פנימי, אבל עם רובים.

ג’ונסון הוא כמו מדען שבוחן מוסכמות נרטיביות במצבי קצה. הוא יבנה את פיתולי העלילה הכי מסובכים כדי להביא אותנו, הצופים, לרגע שבו המוח שלנו עושה לופים. בואו נבחן לרגע בפריז פריים את הסצינה האחרונה. לוויט רודף אחר וויליס שרודף אחר ילד קטן. הקפיאו את התמונה ועצרו רגע לחשוב: לטובת מי אתם בסיטואציה? י כאן האיש הטוב ומי הרע? למי אתם מריעים שינצל ומי הייתם רוצים שיובס? עכשיו הביטו בסיטואציה שנית. יש לכם איש אחד מההווה הוא ג’אנקי ורוצח סדרתי, איש אחד מהעתיד שהוא איש משוקם, שמנסה להביא גאולה לעולם (עולם שהוא מרגיש אשם שהיה לו חלק בחורבנו) ויש לנו ילד קטן שאנחנו יודעים שבעתיד הוא יהיה מעין צורר-על קטלני והרסני שיביא חורבן ומוות למיליונים. יש לנו כצופים את היכולת – שאין לגיבורים – לדעת מה העתיד של הדמויות שמולנו. יכולת כמעט אלוהית להבין מה צופן להם עתידם. ועכשיו: לטובת מי אתם? מי צריך למות ומי צריך להינצל? המדהים הוא שהמוסכמות החברתיות והקולנועיות שלנו תמיד יביסו את ההיגיון. וכנראה בצדק: כי יש דבר אחד, רוחני למדי, שכל סרטי המסע בזמן תמיד לימדו אותנו הוא שאין שום עתיד שאי אפשר לשנות, שום עתיד שאי אפשר לשקם.

אבל אותי, כמובן, עניין אספקט אחר לחלוטין בסרט. וגם כאן, אני מגיע אליו משם שאני מבין שג’ונסון עצמו מתעניין, ממש כמוני, בתולדות הקולנוע. הרי כל סרטיו עד כה הם מחוות בתוך מחוות לז’אנרים ולסרטים קודמים. “בריק” היה התכה מבריקה בין פילם נוער ודרמת התבגרות/סרטי תיכון; “האחים בלום” היה הומאז’ לסרט הנוכלים של שנות הארבעים והחמישים; ו”לופר”? ובכן, הוא לופ קולנועי אחד גדול ומבריק. ג’ונסון מספק לנו שני מפתחות בתוך הסרט עצמו. באחת הסצינות בסרט יושב ג’וזף גורדון לוויט מול הבוס שלו, ג’ף דניאלס. דניאלס הוא ראש המאפיה המקומית של קנזס סיטי, והוא נשלח מהעתיד כדי לבצע את הג’וב הזה. הוא משתומם מהלבוש של לוויט, שיושב מולו עם עניבה. מה הקטע עם העניבה, הוא תוהה בקול רם. “מתי תפסיקו לחקות את הסרטים הישנים שראיתם ותמציאו משהו חדש?”, הוא מוכיח את לוויט. ואכן, כשלוויט, המחסל מהעתיד, יושב מולו לבוש כמו דמות מסרט אפל משנות החמישים, אני נזכר בהריסון פורד ב”בלייד ראנר”: בלש מהעתיד שלבוש כמו בלש משנות החמישים.

ג’ונסון אומר לנו מפורשות: זה הכל לופים של שלושים שנה. זהו סרט מ-2012 שמתרחש ב-2042 וב-2072. כדי לפצח את הגנום שלו צריך לקפוץ אחורה שני דילוגים: לשנות השמונים ולשנות החמישים. כשלוויט מעביר את רוב המערכה השלישית בחווה – ספק מגן, ספק מסתתר – הדימויים שם מזכירים באותה נשימה ממש גם את “העד” מ-1985 וגם את “שיין” מ-1953 (“שיין” הוא סרט מאוד משמעותי ל”לופר”). וכל העלילה הזאת מורכבת ממחוות לסרטי המדע בדיוני של שנות השמונים, חלקם הוזכרו כבר לעיל (“שליחות קטלנית”, סטיבן קינג, אלן רודולף, “בלייד ראנר”, “העד”), חלקם טרם. הליהוק של ג’ף דניאלס, למשל, נראה לי כמו הומאז’ ל”שושנת קהיר הסגולה” (1984). או למשל כשאמילי בלאנט – אמו של הילד שנמצא בסכנה או שמסכן את כולם – יוצאת בלילה לבדוק מה מסתתר באסם שלה, נשבע לכם שהשוט שלה הולכת בלילה לכיוון האסם נראה לי זהה לשוט דומה מ”אי.טי”. מ-1982, לפני 30 שנה.

(ואגב, הסרט כה מלא חידות ולא את כולן פיצחתי. כמו למשל למה בחר ג’ונסון להעניק לרוב הדמויות שלו בסרט שמות יהודיים: ג’ו, אייב, סת, שרה, סיד, ג’סי וזאק).

לגודש הזה יש מחיר: בגלל שג’ונסון מתעניין יותר בתסבוכות המוסר ופחות בהתרת העלילה יש המון סוגיות הקשורות לפרדוקסים שהוא עצמו ברא בנקודת המוצא שלו שלא לגמרי ברורות (הסרט אגב, בשנינותו הרבה, מפציר מאיתנו שוב ושוב לא להיכנס לסוגיות של הפילוסופיה של מסע בזמן “כי זה יכול לטגן לנו את המוח כמו ביצה”). ואני תוהה האם הבנתי לחלוטין את הסיבוב העלילתי הסופי שבו נדמה היה שנרמז על קשר כלשהו אחר בין הדמויות של לוויט/וויליס ובין הילד שלא לחלוטין הצלחתי להבין או לפצח. אבל בחיי, כמה שנהניתי.

 

===================

 

אגב, הסרט הזה מסתדר יפה עם שני סרטים נוספים העוסקים במסע בזמן ושיוצגו בסוכות בפסטיבל אייקון בתל אביב.

 

 

 

נושאים: ביקורת

18 תגובות ל - ““לופר”, ביקורת”

  1. איריסע 28 ספטמבר 2012 ב - 14:24 קישור ישיר

    מה הקשר לשמות יהודים? רובם שמות מהתנ”ך, ליהודים אין מונופול עליו. לגבי הדמות של אמילי בלאנט לדעתי, שמה שרה כי זה שמה של אמו של ג’ון קונור (לינדה המילטון) בסרטי הטרמינטור. בקשר לסרט, מתחיל טוב ואז נהיה הTerminator נגד The Omen. וג’וזף גורדון לוויט אחד השחקנים המעצבנים לדעתי, סורי.

  2. דניאל 28 ספטמבר 2012 ב - 18:49 קישור ישיר

    אנשי המאפיה (לפי הסרט) רוצים לפטר לופר כי הוא כבר יודע יותר מדי, לכן רוצים לפטר אותו, לתת לו את השלושים שנה עד שיהרגו אותו.

    לדעתי הקשר בסצינת הסיום אינה מעידה על קשר של ממש, אלא פשוט שג’ו לא רצה שהילד יגדל כמוהו (כשראו אותו על הרכבת).

    אני לא אוהב את איך שהבמאי פתר אותנו מלחשוב על החורים בעלילה כי זה “יטגן לנו את המוח” (כן, השבירה ברצף של הזמן מציגה תמיד חורים בעלילה, שלדעתי inception סגר בצורה מניחה את הדעת – הי, אפילו “בחזרה לעתיד” הקדישו יותר תשומת לב לנושא).
    המשחק היה לא טוב לטעמי. ג’ו היה טוב, ברוס וויליס היה די גרוע וכל שאר הדמויות היו פשוט פלסטיק.

    לסיום – ראיתי את הסרט באולם 2 בקולנוע לב. היה פשוט נורא. מסך קטן, ווליום נמוך בצורה קיצונית ואקוסטיקה שהדגישה כל לעיסת פופקורן באולם.

    סרט חביב, לא יותר מזה.

  3. גיל 28 ספטמבר 2012 ב - 20:36 קישור ישיר

    פילם נוער זאת פליטת מקלדת אדירה.

  4. אוהד עוז 29 ספטמבר 2012 ב - 7:54 קישור ישיר

    הסרט מתרחש ב 2044.

  5. מרית בן ישראל 29 ספטמבר 2012 ב - 16:15 קישור ישיר

    ושכחת את שדות התירס של מזימות בינלאומיות כולל מטוס הריסוס…
    וגם לתאר את ברוס ויליס כ”איש אחד מהעתיד שהוא איש משוקם, שמנסה להביא גאולה לעולם” זה לא ממש מדויק, בהתחשב בכך שהוא רוצח שני ילדים חפים מפשע בדרך, מה שהופך אותו למין הורדוס (ואת לוויט לישו משונה, אם משלימים את האנלוגיה). אני חושבת שזה קצת דפק את המשחק של ויליס, כשהטוב והרע נטרלו זה את זה.
    ועוד דבר אחרון (כיוון שלא אכתוב על הסרט) יש לי הרגשה שבמודע או לא זו שיחה עם מושג “הגורל”, נניח כמו באדיפוס, רק שלגורל קוראים פה “עתיד” והוא כבר קיים, ובניגוד לאדיפוס שלא עוזר לו כלום, הוא הורג את אביו ומתחתן עם אמו, לוויט חומק אבל.

  6. רפאל 30 ספטמבר 2012 ב - 12:44 קישור ישיר

    דניאל, מסכים עם כל מילה שלך. אתה לא צריך להרגיש רע, אני ראיתי אותו בבכורה הבינלאומית שלו על מסך בגודל של ת”א ועדיין חשבתי שמדובר בתעלול ילדותי של גיקים לקולנוע ובסופו של דבר בסרט זניח, כתוב בצורה נוראית, מסננת פסטה ועמוס במיליון מניירות שנלקחו מסרטים אחרים. נדמה לי שקולנוע שאוהב לעשות הומאז’ים לא צריך להיות כל כך בוטה ובטח שלא לשכוח סבירות מנומקת בתוך העולם שלו (לא מבקש סטוריטלינג ראליסטי) ולראיה אינספשן עשה את זה טוב יותר בכל פרמטר – טכנית היה מרשים יותר, עיצוב הסאונד היה משמעותי יותר, הלופים, מעבר בזמנים ובחללים היו אינארנטים ודרמטיים לעלילה ולמהלך שהדמויות עוברות. לופר נראה כמו תסריט שיצא לא מוכן לצילומים וחיפה במידה רבה בשעשועי קולנוע וסיקונסיים של מונטאז’ שנראו כאילו יצאו מיומני הנעל האדומה או מדאבל אימפקט של ואן דאם.

  7. אבישי 30 ספטמבר 2012 ב - 16:55 קישור ישיר

    סצינת הסיום היא גם מחווה ל”במבי”: צייד, אמא מגוננת וילד, כששדה התירס הוא “המקום הבטוח”.

  8. דגן 1 אוקטובר 2012 ב - 4:02 קישור ישיר

    מסכים עם רפאל. “בריק” היה סרט מבריק, התפוצצות של כישרון שהכריז על עצמו בפני העולם, זה היה דומה להתגלות של טרנטינו ב”כלבי האשמורת” למשל, או של נולן ב”ממנטו” ,”לופר” הוא סרט מהנה אבל דיי מאכזב בהקשר של ריאן ג’ונסון. בכלל הז’אנר של רוצחים שכירים כגיבורי סרטי פעולה, כבר קצת מיצה את עצמו, זה ז’אנר שמבקש מהצופה לקבל שיש אחד שקם בבוקר והולך לעבוד בבנק, השני הולך לעבוד בחברת הייטק והשלישי הולך לרצוח אנשים, וחוץ מזה יש לו תחביבים וחיי אהבה ודילמות וכו’ שצריכים לעניין אותי כי הוא כמוני בסך הכל, ז”א, חוץ מזה שהוא מתפרנס מרצח. “לאון” היה הברקה, אבל נראה שהיום הפרוטגוניסט בכל סרט שני שיוצא בארצות הברית הוא רוצח שכיר, זה כבר שחוק לגמרי. אגב ב”לופר” הרוצח השכיר לא נדרש לשום מיומנות, כל הבנייה של הדימוי הקולי של רוצח מיומן מסביב למישהו שבסך הכל עומד עם רובה מכוון לנקודה מסויימת וברגע מסויים צריך לירות על מישהו קשור וחפוי עיניים הוא מגוחך, הרי אפילו עיוור היה יכול לעשות את זה.

    רעיון לסרט חלופי:
    שלושים שנה מהיום “תנו לחיות לחיות” והטבעונים השתלטו על העולם, כל פגיעה ביצור חי, בין אם הוא יתוש, עכבר, או חיידק נאסרת ומוצאת מחוץ לחוק, העונש למי שפוגע בחיות הוא זריקה שמחוללת בגופו מוטציה גנטית והופכת אותו לעכבר בעצמו. לאור החוקים הנוקשים נגד פגיעה בחיות, אוכלוסיית המזיקים מתרבה במהירות והעולם שורץ ג’וקים, עכברים ומחלות. המאפיה מזהה הזדמנות עסקית, היא מאפשרת לאנשים עם אמצעים להפטר מהעכברים בביתם – היא שוכרת לופרים מהעבר שכורעים מול יריעות פלסטיק בשדות תירס ובידם שוקר חשמלי קטן ומחשמלים למוות עכברים שנתפסו על ידי המאפיה בבתי העשירים ונשלחו אליהם מהעתיד. יום אחד כשאחד הלופרים כורע לו עם השוקר החשמלי ומתכונן לחשמל את העכבר שנשלח מהעתיד קורה משהו לא צפוי: מופיע העכבר, אבל רגע לפני שהלופר מחשמל אותו הוא מגלה שעל מצחו של העכבר יש צלקת חשודה, הגיבור שלנו שעל מצחו צלקת זהה מבין מייד – העכבר הזה זה בעצם הוא בעצמו עוד שלושים שנה(הוא כנראה נענש בעבר(שהוא העתיד שלו) בגלל פגיעה בחיות, הרג יתוש או משהו בסגנון, ונענש ולכן הפך עכבר בעצמו), העכבר מנצל את אותו רגע של בלבול ובורח, ומכאן מתחילה להתגלגל עלילה מסעירה מלאה בפרדוקסים של זמן, מרחב, וגארי יורופסקי..

    • רפאל 2 אוקטובר 2012 ב - 0:33 קישור ישיר

      אתה צריך לראות את אייסמן, על רוצח אמנם אבל עשוי מעולה, רהוט ומעוצב מעים שילוב של סקורסזה וסרטי פשע בי (במובן הטוב של המילה) ועד דיוויד שויימר בתפקיד הכי טוב שלו בקולנוע

    • דגן 2 אוקטובר 2012 ב - 14:37 קישור ישיר

      תודה על ההמלצה רפאל, נשמע מאוד מסקרן, אני אלך לראות

  9. הסטטיסטיקאי האכזר 2 אוקטובר 2012 ב - 9:18 קישור ישיר

    וכמובן, עצם הליהוק של ברוס וויליס הוא במכוון או שלא רפרנס ל-“12 קופים”, סרט שאף הוא עוסק בלופים פרדוקסליים של מסע בזמן, ושגם בו המסע בזמן הוא לא העיקר אלא מכשיר עלילתי. חוץ מזה אני פירשתי את כל המהות של הלופר כמשל על חיי הפשע, אנשים שמקריבים את עתידם וכורים לעצמם קבר ודאי בעתיד בתמורה לתגמול מיידי בהווה, אותו הם משחיתים על נהנתנות הרס עצמי. הרי אין שום היגיון בכל הסיטואציה אחרת – למה לא לשלוח אותם מראש מתים לעבר ורק לתת ללופרים להיפטר מהראיות? ולמה לא לתת לאנשים אחרים להרוג את גרסת העתיד של הלופרים? למה מלכתחילה לייצר את הקונפליקט הזה?

  10. ארז 5 אוקטובר 2012 ב - 11:32 קישור ישיר

    זהירות ספוילר…

    בדרך כלל, בסרטי מד”ב שמבוססים על לולאת הסיבתיות (causality loop or predestination paradox) מנסה הגיבור מהעתיד לחזור לעבר כדי לתקן בו איזה קילקול אבל בסופו של דבר נמצא גורם לאותו הקילקול שאותו הוא רצה לתקן.
    מכאן, הגיבור והקלקול נכנסים ללולאה אינסופית שכן הקלקול הוא זה שגרם לאותו גיבור לחזור לעבר והחזרה לעבר עוזרת לקילקול לקרות.

    בלופר, ג’ו הצעיר מבין ברגע שזה מה שקורה לפניו:
    ג’ו המבוגר חוזר כדי לתקן את הקלקול שנקרא ‘מוריד הגשם’ אבל בעצם עוזר ליצור אותו ע”י כך שהורג את אמו..
    גם ‘מוריד הגשם’ תקוע בלופ הזה שכן הנסיון לחסל את כל הלופרים ולמנוע את הרג אמו גורמים לאחד כזה לחזור ולהרוג את אמא שלו.

    כיוון שהלולאה הזו גורמת לסבל והרג של רבים כל כך גם בעבר וגם בעתיד ומתוך אמפטיה והבנה מה קורה לילדים שגדלים בלי אמא…
    מבין ג’ו הצעיר שהדרך היחידה למנוע את הלופ הזה היא להעלים את עצמו מוקדם ככל האפשר – כלומר עכשיו!

    • יעל 6 אוקטובר 2012 ב - 23:54 קישור ישיר

      אבל הוא לא מנע שומדבר בהעלמת עצמו
      בכלל כל ההרג ומחיקת אנשים מהעולם לא עשתה ששום דבר ישנה.

      אז מה הפואנטה?

  11. יעל 6 אוקטובר 2012 ב - 23:50 קישור ישיר

    מרוב הומאז’ים לא רואים את הסרט.
    היה לסרט רעיון בסיסי לעלילה טובה שהתפספסה.
    מבחינה אומנותית היה אחלה, אפקטים, תאורה, אווירה, שפה ויזואלית ייחודית כמו רמזים של פס כחול ועצמים כחולים כל פעם שהייתה נוכחות מהעתיד.

    סרט שויזואלית ואומנותית הוא מצויין והסיפור מתפספס, אין פואנטה או מסר ברור… זה בלתי נסלח.
    הפוך לא. אפשר לסלוח וליהנות מסרט פחות מוקפד אומנותית עם סיפור מעולה.

    מבחינתי היה פספוס.

    • ארז 7 אוקטובר 2012 ב - 23:17 קישור ישיר

      …. ראינו כמה זעם היה עצור בסיד בגלל הרג “אמו” הראשונה (דודתו).
      המסר שהבמאי מנסה פה להעביר הוא שחלק משמעותי מהבחירה בטוב או רע קשור לתמיכה של ההורים בילדות.
      שרה, אמו של סיד, מאמינה שאם היא תהיה שם לידו היא תוכל להרגיע ולרסן אותו, היא אפילו מצליחה בסצינה לפני האחרונה להרגיע אותו לפני שהוא מפוצץ את כולם.
      לפי רעיון זה, סיד הופך ל’מוריד הגשם’ הרע בגלל שאמא שלו נהרגת שוב.
      כשאמא שלו נשארת לידו הוא אמור לגדול אחרת (כולנו מקווים…)
      ולכן כדי לבטל כל אפשרות שג’ו המבוגר יהרוג את שרה, גם בעוד שניה וגם בעוד 30 שנה ועוד שניה, אין ברירה…..

  12. יעל 8 אוקטובר 2012 ב - 6:31 קישור ישיר

    אני מבינה, ארז
    רק רציתי להגיד שלשבת את כל אורך הסרט כדי שברגע האחרון יגידו לי שאולי, אם לא הורגים את אמא, הוא יהיה ילד טוב – זה פספוס.

  13. דודי 24 ינואר 2013 ב - 0:46 קישור ישיר

    בעיניי ה—סרט הטוב ל 2012, בצפיה שניה הכל זורם ומובן טוב יותר.

    לרוב, אנחנו מטיפים לחוסר חיבה לסרטים עם רצינות וחשיבות עצמית מוגזמת,
    אבל כאשר הכל נעטף בסיפור הרענן, בטעם ושכל ישר, באופן סוחף, בעצם מה שחשוב הוא כנראה הסיפור מעל לכל.
    (כי עובדה היא שלא אהבתי סרטים קודמים של ג’ונסון, רוצה לומר- לא במאי גדול, כמו שהסיפור פה גדול, מימה שנדמה, לכו לראות שוב !).

    2012 שנה עם הרבה סרטים טובים אבל לא עם הרבה “גדולים”, זה פה, ואולי ג’אנגו (חייב צפייה שניה גם, עצם זה שמדגדג לנו לראות משהו שוב, כמו גם עם לופר, זו מחמאה גדולה לסרט בעיניי)

    http://rateyourmusic.com/list/DavidIs/finest_films_2012

    המשגיחים- בסיפור אהבה המיוחד שלו, בסצינת שיחה של הגיבור עם אלוקיו, סרט חזק במיוחד (רק סוף טיפלה קיטשי מוריד מערכו).
    עסקה מגונה, קילר ג’ו, אל תוך הלבן (הנורווגי\באנגלית), וגם חלודה ועצם ושלגי קילימנג’רו בולטים לטובה באפקט הרגש, מעל טכניקות חביבות.

  14. אביתר 27 מאי 2013 ב - 22:40 קישור ישיר

    למה מהמפיה תשלח את העתיד של הרוצח אליו? הם היו יכולים לשלוח אותו אל מישהו אחר ולמנוע בעיות.


השאירו תגובה