"זוהן" שובר קופות. וגם: "ספיד רייסר", הביקורת
"אל תתעסקו עם הזוהן" הוא הסרט מספר אחת בקופות בסוף השבוע האחרון בארץ, עם כ-40,000 כרטיסים שנמכרו בשלושה ימים ב-27 בתי קולנוע. מספר מדהים: יותר מ"אינדיאנה ג'ונס" בסוף השבוע הראשון שלו ובדיוק כמו "סקס והעיר הגדולה" בסוף שבוע הבכורה שלו.
את "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" ראו כבר 120,000 איש בחודש הקרנות. ואת "סקס והעיר גדולה", שקצת נעצר אחרי הפתיחה הסופר-גדולה שלו, ראו 130,000 איש בשלושה שבועות. "סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן" גם הולך לא רע: 88,000 איש, בעיקר ילדים אני מניח, ראו אותו בשבועיים וחצי.
את "ספיד רייסר" ראו בסוף השבוע האחרון בארץ כ-3,000 איש. הסרט הופץ בשבעה עותקים באנגלית ועוד ארבעה עותקים בעברית וכלום לא עזר. הסרט טוטאל-לוס. אני מעריך שאת "ואלס עם באשיר" ראו יותר מזה – בערך 4,000 צופים – בסוף השבוע הזה. (מפיצי "ואלס עם באשיר", משום מה, לא מספקים נתוני מכירות כרטיסים. וזה אף פעם לא סימן טוב. סרט שמצליח מתגאה במספריו. אני מעריך שהוא מכר כ-4,500 כרטיסים בסוף השבוע הראשון וכ-4,000 בסוף השבוע השני, וכולל הכרטיסים מאמצע השבוע הוא אמור להיות עכשיו איפשהו על הציר שבין 10,000 ל-15,000 כרטיסים בעשרה ימים. אם וכאר יגיעו אלי נתונים רשמיים אפרסמם).
"ספיד רייסר" הוא שברון לב ענק מבחינתי. הטריילרים שלו טמטמו אותי. האחים וושאובסקי מסעירים אותי. וכשהוא נכשל באמריקה, גם אצל הקהל וגם בביקורת, העזתי לחשוב שהם בוודאי לא מבינים כלום, שזו חייבת להיות יצירה כה מהפכנית שהיא ללא ספק מקדימה את זמנה. ואז ראיתי את הסרט, ואני אשכרה מתאבל עליו. האמת, נדמה לי שאיפשהו מתחת להריי הדקות, מסתתר שם סרט מוצלח בהרבה, שהיה יכול להיות מה שקיוויתי – כי הצד הוויזואלי מסחרר, מופלא, ויכול להיות שזה כל מה שהסרט הזה היה צריך להיות: טריפ ויזואלי. אלא שהאחים וושאובסקי פשוט התבלבלו לגמרי ויצרו סרט גדוש בעלילה במקום בו עלילה היא הדבר הכי מיותר. אני מקווה שהם עוד ישובו לסרט הזה ויערכו אותו מחדש. עד אז, אני אפילו לא שש לראות אותו שוב בדי.וי.די, עד כדי כך הוא ביאס אותי.
זו הביקורת שלי על "ספיד רייסר" מגיליון "פנאי פלוס", 18.6.2008
פול ספיד בניוטרל
"ספיד רייסר" הוא אכן סרט מרהיב ויזואלית, אבל כעבור שעתיים ורבע הוא משאיר בעיקר חור בראש
איזה באסה. זה היה אמור להיות מהשבועות המושלמים האלה למדור שלי. מצד אחד, סרט הוליוודי עשיר, פעלתני, קומיקסי. מצד שני, סרט בריטי, אנושי, “אמיתי", של יוצר נערץ. מצד אחד האחים וושאובסקי. מצד שני, מייק לי. ובדרך כלל אני נמצא במחנה הוואשאובסקים, בשעה שרוב עמיתיי המבקרים – אלה הרציניים יותר ממני – מוחאים כפיים בהתלהבות כבר שנים למייק לי, בשעה שהם רוקקים על תרבותם הקלוקלת, ההיפר-קינטית והבלתי אינטליגנטית (לדעתם) של האחים וושאובסקי. זו היתה יכולה להיות הזדמנות שלי להזכיר את עמדותיי הקולנועיות, לפיהן האחים וושאובסקי הם קולנוענים פי אלף יותר מוכשרים, מוצלחים וחשובים ממייק לי. רק תקלה אחת קטנה עומדת בדרכי: “ספיד רייסר", סרטם החדש של האחים וושאובסקי, והראשון שלהם כבמאים מאז נעילת טרילוגיית המטריקס, הוא… איך אני אגיד את זה בעדינות… לא טוב.
כמה התאמצתי לאהוב את "ספיד רייסר". וכמה חיכיתי לו. כן, אני חושב שהאחים וושאובסקי גאונים. החל מסרטם הראשון, “קשורות", תרגיל בקולנוע קומפקטי, מעין גרסה פטישיסטית לאחים כהן. ואז, ההברקה הגדולה: “מטריקס". סרט עילאי, הברקה אמיתית, נקודת מפנה, צלצול השכמה. החיבור הכה נדיר בין עלילה שיש בה שאר רוח, הרהור רוחני על מהות העולם, ואפקטים ויזואליים שגם מקפיצים את סרטי הפעולה לשלב הבא – והרי "מטריקס", תשע שנים אחרי בכורתו, נותר אחד הסרטים הכי משפיעים והכי מעוררי חיקויים בעשור הנוכחי – וגם יש צידוק מושלם בין הצד הוויזואלי והצד העלילתי. “מטריקס", בעיני, היא יצירה קולנועית ברמה של פליני, ברגמן או אנטוניוני, בכך שגם כאן וגם כאן החיבור בין הפנימי והחיצוני היה מושלם ומוצדק.
אכן, מאז "מטריקס" האחים פנו לעולם של הפרזה והיעדר איפוק ומשמעת. אני מחובבי סרטי ההמשך של "מטריקס", גם אם הסכמתי שהם מיותרים לגמרי והסרט הבודד אמר כבר הכל. וכן, אני מאמין שמשני סרטי ההמשך – “מטריקס רילודד" ו"מטריקס רבולושנס" – אפשר היה להרכיב סרט אחד שיהיה מהנה יותר. ואהבתי גם את "ונדטה" שלהם, תסריט ישן פרי עטם שבוים על ידי בא כוחם, ג'יימס מקטיג, כשהאחים יושבים בעורפו ומפקחים עליו. בקיצור: גם כשהעולם גילגל כלפיהם עיניים, אחרי תהילת "מטריקס", נותרתי עומד להגנתם. והייתי בטוח שב"ספיד רייסר", שמסתמן ככשלון הכלכלי הראשון של הקיץ בהוליווד, תפקידי הוותיק יישמר. כולם שונאים, אני אוהב. ובכן, גם אני לא אוהב. הסרט הזה הוא ברדק מזעזע.
נתחיל מהטוב: “ספיד רייסר", המבוסס על סדרת האנימה היפנית שהיתה פופולרית בשנות הששים והשבעים בשבת בבוקר בטלוויזיה האמריקאית, הוא אחת ההרפתקאות הוויזואליות המרהיבות שנראו זה זמן רב על המסך. אם ברצוננו למקם את האחים וושאובסקי רק כיצרני דימויים ומחדשים טכנולוגיים, הרי שהסרט הזה ממשיך את המסורת שלהם נאמנה. דמיינו את הפתיחה של "מכוניות" של פיקסאר והכפילו במאה. בשלב הזה עוד הזלתי ריר: חשבתי שהאחים עלו על רעיון גאוני – סרט שיש בו רק צבעים ותנועה, ללא שום עלילה. האבסטרקציה האולטימטיבית. ואפילו בלי עלילה הם שומרים על מתח והזדהות כי הרי מדובר במירוץ: והרי במירוצים אנחנו לא מתעניינים במניעים ובסיפורים אלא רק רוצים לדעת האם הגיבור שלנו ינצח את מתחריו. לו כך היה נראה הסרט יש סיכוי ש"ספיד רייסר" היה הופך לאחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. לשם כך, אגב, היו יכולים האחים להסתפק בסרט שנמשך 90 דקות מקסימום.
אלא ש"ספיד רייסר" נמשך שעתיים ורבע ומספר סיפור סבוך ומיותר שקופץ קדימה ואחורה בזמן, ובכל זאת אין בו גרם הפתעה: מה שאתם מצפים שיקרה, אכן קורה. ספיד רייסר הוא נהג מירוצים צעיר – בעולם מירוצים עתידני ופלורסנטי בו לכוח הכבידה כבר אין השפעה ממשית על המכוניות – הניצב רגע לפני תחרות מכריעה. הוא נזכר בילדותו (נדמה שהוא סבל מהפרעת קשב וריכוז שלא טופלה) ובקשריו עם אחיו הבוגר והנערץ, שהיה גם הוא נהג מירוצים, לפני שנהרג. תחילת הסרט – כאמור – לכדה אותי: המעברים קדימה ואחורה בזמן תוך די המירוץ, כשהנראטיב מסודר באופן עקלתוני בדיוק כמו מסלול המירוצים, נראה מבריק. אלא שמה שנראה כאקספוזיציה נמשך עוד ועוד: האח הקטן חושף את השחיתות התאגידית מאחורי המירוצים, ומגלה את האמת מאחורי הלחצים שהופעלו על אחיו ומבין בדיעבד את הבחירות שעשה.
צר לי: זה משמים. זה נראה מדהים, הספיד ממכר, הצבעים משלהבים – זה היה יכול להיות סרט הסטלנים האולטימטיבי – אבל הם מתעקשים לספר כאן סיפור, ועוד אחד שנמתח הרבה מעבר לטמפו של עצמו. מה שהיה אמור להיות סרט הילדים של האחים וושאובסקי הפך לסרט שמסכן ילדים מהתקפי אפילפסיה וממילא מבלבל אותם (לפחות הקטנים) בעלילה מסורבלת וגדושה. סרט שהיה אמור לפנות למעריצי סדרת המנגה מבזבז קהל מעריצים אדוק לטובת עלילה ילדותית. איכשהו נדמה לי שאפילו במצב הנוכחי, קיצור של הסרט ב-45 דקות שלמות היה הופך אותו לטוב פי מאה. אבל כרגע – לפחות עד שיגיע לבלו ריי ויהיה אפשר לדלג ישירות לסצינות המירוצים ולרייר על מראה הכרומו הממסטל שהם יצרו כאן – לא יהיה מנוס אלא לתייג את "ספיד רייסר" כ(הנה באים דימויי הרכב הבלתי נמנעים) טוטאל לוס, איבוד שליטה, תאונה מצערת.
(מה שכן, ביפן ימותו עליו).
קקי של קופים
מצד אחד ניסו האחים וושאובסקי לשמור אמונים לסדרת האנימציה המקורית ולהשאיר את הדמויות כפי שהיו. חוץ מבני משפחת רייסר – ספיד רייסר, אבא רייסר ואמא רייסר – גם הבלש אינספקטור דיטקטור משולב בעלילה. אבל הכי עגום: גם הקוף צ'ים צ'ים (השימפנזה). כאן נדמה שהאחים הלכו לאיבוד לגמרי: צ'ים צ'ים, הקוף המשפחתי, אולי עבד טוב בסדרת אנימציה אבל הוא מגוחך בסרט. זה נראה כמו קופיקו במירוצים, כשבסצינות מפתח צ'ים צ'ים אף מפציץ את הרעים עם גלליו.
נכון, ארוך. נכון, מבולבל. נכון, מבולגן. אבל, למרות הכל – עדיין נהניתי. הסרט לא נראה כמו שום דבר אחר ודי בכך כדי להיות שווה 35 ש"ח.
ואלס עם בשיר הוא כמו מאמר מערכת בעיתון הארץ. בשלב מסוים הוא הופך להיות משעמם. ואם לא הסוף המזעזע אף אחד לא היה זוכר את הסרט הזה. מצחיק שמעריב כבר שולח אותו לאוסקר האמריקאי כשלדעתי בארץ הוא לא יזכה. אין בו שחקנים, ככה שאני לא מאמין ששחקנים יצביעו לו, אין לו צלם, הוא קיצוני עם עודף שמאלניות, ועודף שחצנות של היוצר, ויש סרטים הרבה יותר טובים ממנו השנה. לא פלא שהוא הביא מעט מאד קהל לקופות.
"ולאס עם באשיר,3785 בסוף השבוע הראשון 1900 בשבוע השני ועוד ידו נטויה…………יחסי ציבור יחסי ציבור יחסי ציבור
הנקודה הישראלית תמשיך להעיף את זוהן לשחקים עוד הרבה שבועות, וזה יהיה הסרט הכי מכניס הקיץ.
מסקנה מהנתונים:
עדיף להיות ארבע פאקצות ניו יורקיות מזקנות מאשר אקדמאי מגניב וזקן.
לא משהו- לא הסרט וגם לא הביקורת.
ולס עם באשיר מחזיר את הקולנוע הישראלי לימים הגרועים שלו בסוף שנות השמונים ובתשעים שבו הוא לא היה קופתי, ושהוא תיקשר עם חמישה תל אביבים מרוצים מעצמם. אסור לתת לסרט הזה את האוסקר! זה לא שהקופה היא חזות הכל, אבל ביקור התזמורת ובופור, היו סרטים שתקשרו עם הקהל, וולס מתקשר עם עצמו, ועם הברנז'ה בתל אביב.
אני לא חובב גדול של ברנז'ה או אליטזם, אבל היא גם לא פסולה.
אם הולכים לפי פופולאריות, אז סרטי אבי ביטר צריכים להיות חזקים במירוץ.
"ואלס עם באשיר" הוא חד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. לא אחד הסרטים הישראלים הכי טובים, פשוט אחד הסרטים הכי טובים, בכלל. אני מאד מקווה שהוא יקבל איזשהו פרס בינלאומי חשוב. פשוט: כי מגיע לו.
הסרט עושה שימוש נבון מאד באנימציה, מצליח להעביר מסר חד וברור, ולספר במקביל סיפור אישי מאד, שלי בפרט היה קל מאד להתחבר אליו (אולי משום שהייתי בזמן ההוא ובמקום ההוא – אם כי בסיטואציה מאד שונה. ובכל זאת: היתה סצינה אחת בסרט שהרגשתי שלקוחה היישר מזכרונותיי שלי).
אז אני לא יודע איזה קמפיין יחסי ציבור הסרט מקבל (אם כי הוא מוצלח למדי, כך מתקבל הרושם) אבל כל קמצוץ חשיפה שהוא מקבל מגיע לו.
ואם כל זה הופך אותי לברנז'אי תל-אביבי שחי בבועה, אז שיהיה. יש אנשי בועה שאשכרה מבינים על מה הם מדברים ומתקשרים היטב עם המציאות. ארי פולמן הוא ללא ספק אחד מהם.
I simply desired to say thanks again. I'm not certain the things I would've accomplished without the actual aspects contributed by you directly on such a area. It actually was a frustrating circumstance for me, nevertheless coming across your well-written style you managed the issue made me to jump for contentment. I am happier for this service and then believe you realize what an amazing job you have been putting in instructing many others using your website. I am sure you haven't come across any of us.
This post gets a 2 thumbs way up from over here.