19 דצמבר 2012 | 17:20 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום 2012: העשיריה הבינלאומית שלי

“מנועים קדושים” של לאוס קאראקס. במקום ה….

ותחילה הכותרות: במשאל המבקרים השנתי של “אינדי-ווייר”, שנערך בין 204 מבקרי קולנוע בעולם, ביניהם ג’יי הוברמן, ג’ונתן רוזנבאום, ריצ’רד פניה ואחרים, נבחר סרטו של לאוס קאראקס, “מנועים קדושים” (“Holy Motors”) כסרט השנה. במקום השני: “המאסטר” של פול תומס אנדרסון. במקום השלישי: “כוננות עם שחר” של קתרין ביגלו.

בראשית היה משאל המבקרים השנתי של ה”ווילג’-וויס”, התשובה הניו יורקית למשאל השנתי של “סייט אנד סאונד” הבריטי, ואחד המקורות שלי במשך שנים לאבחון הטעם הביקורתי הבינלאומי, ומציאת סרטים שהחמצתי במשך השנה. לפני שבע שנים חלה טלטלה גדולה ב”ווילג’ וויס” שהובילה לקיצוצים ופיטורים, ו”אינדי-ווייר” נכנסו לתמונה והתחילו לקיים את המוסד השנתי הזה במקומם. (מאז, ה”ווילג’ וויס” חזר לקיים את המשאל שלו, אבל בגרסה מצומצמת יותר. במשאל השנה השתתפו 86 מבקרים והתוצאות שלהם דומות לאלה של “אינדי-ווייר”, אבל בסדר שונה: “המאסטר” ראשון, “כוננות עם שחר” שני, “מנועים קדושים” שלישי).

אלא שהשנה מבחינתי חל שינוי: השנה גם אני השתתפתי במשאל הזה. קוסמופוליטי האינטרנט הזה, מארח קולגות ממקומות נידחים. עד מהרה הבנתי שאני לא יכול להשתמש ברשימת סרטי השנה שקוששתי בשבועות האחרונים למדור סיכום השנה שלי ב”פנאי פלוס”, כי אנשי אינדי-ווייר רצו להיצמד ללוח ההפצה האמריקאי, ובסרטי השנה שלי יש כמה סרטים שיצאו בישראל ב-2012, אבל באמריקה ב-2011. המגבלה הזאת הפכה עד מהרה ליתרון, כי היא איפשרה לי להכניס לרשימה סרטים שיצאו באמריקה אבל לא בישראל, שראיתי בפסטיבלים או בדי.וי.די. כך יוצא שהרשימה הזאת, בכמה וכמה מקומות, שונה למדי מהרשימה שלי לסיכום שנת 2012 בישראל (אותה אפרסם כאן ב-28.12).

מצד שלישי, הייתי בנקודת חסרון. טרם ראיתי את “כוננות עם שחר”, שמבקרים רבים מתלהבים ממנו, כך שאני לא יודע איפה הייתי מדרג אותו. מצד רביעי, אני בספק אם כל המבקרים הפיקו לראות את כל הסרטים. כך שזו תמיד תמונת מצב רגעית.

וגם, היו לי מה וכמה דילמות. היו טיוטות של העשירייה שבהן “ממלכת אור הירח” ו”ארגו” היו בפנים. לבסוף הם נותרו בחוץ. ל”ממלכת אור הירח” נתתי כפרס ניחומים את הקול שלי ל”אנסמבל השנה”.

אם כן, זו רשימת עשרת סרטי השנה שלי ל-2012, על פי תאריך הפצתם בארצות הברית.

1. “היו זמנים באנטוליה”, נורי בילגה ג’יילון

2. “המאסטר”, פול תומס אנדרסון

3. “עלייתו של האביר האפל”, כריסטופר נולן

4. “הערת שוליים”, יוסף סידר

5. “שומרי הסף”, דרור מורה

6. “מנועים קדושים”, לאוס קאראקס

7. “לופר”, ריאן ג’ונסון (כולל פרס התסריט)

8. “חיות הדרום הפראי”, בן צייטלין (כולל פרס סרט הביכורים)

9. “ארץ יבשה”, ג’ון הילקוט (כולל פרס הפסקול)

10. “ברבריאן סאונד סטודיו”, פיטר סטריקלנד

 

את פרס משחק השנה נתתי לעמנואל ריבה מ”אהבה” של מיכאל האנקה. את פרס הסרט התיעודי נתתי ל”שומרי הסף” של דרור מורה. את פרס הבימוי נתתי לפול תומס אנדרסון על “המאסטר”. את פרס שחקני המשנה נתתי לשרה סילברמן מ”הוואלס האחרון”. וברשימת הסרטים הכי טובים שלא הופצו בארצות הברית הפצצתי אותם עם המיטב של הסרטים הישראליים שהם עוד לא ראו מיבול השנה, פלוס אחד מאיטליה ואחד מצרפת.

הנה הרשימה השלמה של כל בחירותיי והערותיי במשאל האמריקאי.

===================

עיון ברשימת הסרטים הטובים של השנה ברשימה מגלה שהנוכחות הישראלית שם מרשימה, גם בלי הדחיפות הפטריוטיות שלי. “הערת שוליים” נמצא במקום ה-43. חני פירסטנברג נמצאת בין רשימת השחקניות הטובות ביותר על תפקידה ב”הכוכב הבודד ביותר”. ברשימת סרטי התעודה הטובים של השנה “שומרי הסף” נמצא במקום הששי וגם “5 מצלמות שבורות” ו”שלטון החוק” מאוזכרים. שנה מרשימה לקולנוע הישראלי.

=================

באשר לרשימה שלי. ראשית, קרדיט מגיע לפסטיבלי הקולנוע בארץ. את “היו זמנים באנטוליה” ראיתי בפסטיבל ירושלים 2011. את “שומרי הסף” ראיתי בירושלים השנה. את “המאסטר” ו”ברבריאן סאונד סטודיו” ראיתי בפסטיבל חיפה האחרון. אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל בסוף פסטיבל חיפה היה פוסט סיכום ארוך שכתבתי ונמחק לי וממש הרס לי את מצב הרוח לכמה ימים. בו כתבתי ארוכות על “ברבריאן סאונד סטודיו” הנפלא, סרט אימה שכולו רק עבודת סאונד, כל הביעותים בו הם מהסאונד. מעין “ראש מחק” לימינו. והוא עוסק באיש סאונד שעובד על האפקטים לסרט אימה איטלקי בשנות השבעים. כל חיתוך כרוב ומליקת צנון שלו עושה לנו צמרמורת מבלי שנראה ולו פעם אחת מה תמונות הזוועה שהוא רואה שאותן ילווה הסאונד שהוא מייצר מהירקות האלה. וכמו בסרט אימה פסיכולוגי – היצ’קוק פינת לינץ’ ויה דה פלמה – שפיותו של איש הסאונד הולכת ומתערערעת מול מה שהוא רואה, וכל מה שקורה באולפן הקלאוסטרופובי שלו. זהו מטה-סרט מבריק. וכתבתי, בפוסט ההוא, שלו הייתי מפיץ סרטים, זה סרט שהייתי קונה להפצה. מה שאומר שהייתי יכול להפיץ סרטים רק לזמן קצר כי אלה הסרטים שמפיצים פושטים רגל בגללם. אבל הוא סרט מבריק ואני ממש רוצה שתראו אותו איכשהו.

=================

את “מנועים קדושים” – שלא הוצג בארץ באף פסטיבל, משום מה – תוכלו לראות בארץ החל מ-24 בינואר. זה מאותם סרטים שיפלגו את הקהל. מיעוט סינפילי אדוק יעריץ את הסרט הזה, אבל הקהל הרחב ישנא אותו. הסרט הזה הוא וירטואוזיות קולנועית מפוארת, פשוט רצף עצום של הברקות. וגם זה מטה-סרט: סרט על קולנוע. על קולנוע כחלום (או סיוט). קולנוע כהעמדת פנים. וגם הוא סרט שמאוד מושפע מדיוויד לינץ’ (זה בעצם “מלהולנד דרייב” הצרפתי). אבל בשעה שקשה לי מאוד עם לינץ’ של השנים האחרונות הסרט הזה היה עבורי פשוט אושר גדול. חדווה של קולנוע. הסרט הזה הסעיר אותי לגמרי. מיקמתי אותו אמנם רק במקום הששי, אבל אני ממש שמח שבסיכומו של משאל הוא הגיע למקום הראשון. כל מי שפנאט על קולנוע צריך להעריץ את הסרט המטורלל והמבריק הזה (אני מדמיין את גודאר צופה בו ואומר, “והוו, זה משוגע מדי אפילו בשבילי”).

בלי לספר יותר מדי על הסרט, לא שאני באמת יודע איך לתמצת אותו, “מנועים קדושים” הוא בעצם מסע של דמות בין עשרה סרטים שונים. כל סיקוונס בו שונה לחלוטין. הנה אחד מהם (קטע שנקרא “הפסקה”). פשוט נפלא בעיניי:


 

 

(זה קאבר באקורדיון לקטע הזה).

 

 

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “סיכום 2012: העשיריה הבינלאומית שלי”

  1. איתן 19 דצמבר 2012 ב - 17:57 קישור ישיר

    רק הערה אחת: אני התחלתי לרכז רשימות בעצמי, והרגשתי מחויב להכניס קומדיה אחת (לפחות) פנימה. הרשימה שלך (כמו של הרבה אחרים) רק מנציחה את ההנחה הרווחת שקומדיה היא ז’אנר נחות. אני חושב שכשקומדיה טובה, היא שוות ערך באיכות לכל ז’אנר אחר. ו”הדיקטטור” יהיה אצלי בעשירייה לא רק בגלל שזה סרט מאוד (מאוד מאוד) מצחיק, אלא בעיקר שסשה ברון כהן הוא בעיניי גאון קומי, ו”הדיקטטור” הוא אחד מאותם סרטים שמציגים אותו בשיאו.

  2. דודי 20 דצמבר 2012 ב - 9:20 קישור ישיר

    בעולם עם יותר צדק ודגש על הנאה מסרטים- ל-ו-פ-ר הוא סרט השנה.
    (גדל בטירוף בצפיה שניה, מה שלא קרה עם האביר האפל, שחצי גדול, וחצי מעייף, כך כל סידרת באטמן, ורוב הסרטים של נולאן עונים להגדרה הזאת)

    הגם שיש לי עוד לראות, וביגלו במאית מצויינת, כמו גם טרנטינו, אנדרסון, והאנקה.

    הערת שוליים וחיות הדרום הפראי הם לא לטעמי, ובעיניי סרטי אומנות ש
    יותר מנסים להיתפס ככאלה, מאשר עושים משהו חזק לנפש.

    כמו שנניח, אנדרסון (תומאס), אלמודובר, האנקה (מלבד “סרט לבן” שלא אהבתי), פולנסקי וסקורסזה (שמעט בנסיגה) עושים באמת.

    אבל עדיין אחלה פוסטים, אחהל רשימת 12 ואחלה בלוג.
    שלי פה-

    http://rateyourmusic.com/list/DavidIs/finest_films_2012

  3. אלון 24 דצמבר 2012 ב - 4:12 קישור ישיר

    “המאסטר” סרט לא קל, אפשר היה לקצר בהרבה ולמרות הרבה רגעים טובים אני לא בטוח שמגיע לו המקום הגבוה ברשימה.

  4. דודי 24 דצמבר 2012 ב - 22:26 קישור ישיר

    מעצבן שבקרב מאות אקרני ואולמות הקולנוע בישראל, בקושי 2.3
    סנימטקים מקרינים כרגע את המאסטר ו”היו זמנים באנטוליה” המסקרנים,
    שאינם סרטי אומנות שקשים כמו נניח הרבה הונגרים ואיטלקים, כדוגמא להרבה סרטים קשים ומעייפים שאינני אוהב.

    אבל צרפתים, בריטים וספרדים מאוד אהובים עליי, דינמיים ומהנים יותר,
    כך גם נדמה לי, שהרבה סרטים טוביםםם, שאנשי הפצה וקולנוע בישראל מפספסים,

    לופר וגם אולי המאסטר, עם פרסום ופרומואים נכונים במקומות הנכונים-
    ראויים להיות י-ו-ת-ר זמן וביותר מקומות לצפייה.

    כמה אפשר, אני מביט על הקולנוע ‘בית גבריאל’ שקרוב אליי יחסית,
    ולא שהם רעים, הם בוחרים עוד בסדר, ופשוט נסחפים עם הזרם,
    אנשי הפצה כלליים, אם היו יודעים לדחוף סרטים טוביםםם-טוב יותר,
    אז גם בבית גבריאל היו יודעים להקרין יותר את נניח:
    עסקה מגונה, לופר, מאסטר, משגיחים הישראלי, “קילר ג’ו”, Into the White
    Iron Sky, Best Laid Plans ….. כאלה במקום..
    סקייפול, הוביטים ושטויות אקשן אחרות.


השאירו תגובה