2012 היתה שנת שיא בקופות בישראל
היום מתפרסם ב"פנאי פלוס" סיכום השנה שלי ל-2012. אעלה אותו ל"סינמסקופ" ביום שישי, ואמשיך לסכם את השנה עד ל-1.1. אבל בינתיים אשתף אתכם בכותרת החדשותית מתוך פרויקט סיכום השנה שלי. על פי הערכות של גורמים בשוק ההפצה נמכרו השנה בארץ 13 מיליון כרטיסי קולנוע. זאת לעומת ממוצע של בין תשעה לעשרה מיליון כרטיסים בשנה רגילה. אם הנתונים האלה אכן יתבררו כסופיים ואמינים*, מדובר בזינוק של 30 אחוז ביחס לשנים קודמות**.
בפעם הקודמת שמכירות הכרטיסים בארץ חצו את העשרה מיליון כרטיסים בשנה אחת זה היה ב-2004, לפני שמונה שנים. אז נמכרו 12 מיליון כרטיסים (עשרה אחוז מתוך זה לסרטים ישראליים, בשנה של "סוף העולם שמאלה", "אושפיזין", "ללכת על המים" ו"מדורת השבט"). ניסיתי לברר מתי בפעם האחרונה נמכרו בארץ 13 מיליון כרטיסים, אבל אף אחד לא ידע להגיד לי. זה לא קרה ב-20 השנים האחרונות.
באמצע 2012 נפתח בראשון לציון קומפלקס יס פלאנט החדש, עם אולם האיימקס הדיגיטלי שלו, ולמרות שמבדיקות שאני עורך מדי פעם נראה שהוא לרוב פחות מלא בסינמה סיטי הסמוך לו, הוא ללא ספק אחראי לחלק מהניתור במכירת הכרטיסים***.
השגשוג במכירות הכרטיסים בא לידי ביטוי גם ברשימת הסרטים הנצפים ביותר השנה. שני סרטים, שונים מאין כמוהם, מכרו השנה קרוב לחצי מיליון כרטיסים. האחד הוא "מדגסקר 3", סרט אנימציה לילדים בתלת מימד. השני הוא "מחוברים לחיים", סרט צרפתי שפנה לקהל מבוגר-עד-מבוגר-מאוד-ואף-מאוד-מאוד. החידוש ב"מחוברים לחיים" הוא שזהו סרט שהופץ על ידי חברת הפצה שאין לה בית קולנוע (סרטי נחשון). המצב בישראל הוא כזה שאם אין לך בית קולנוע, אין לך דרך להפעיל לחץ על עמיתיך המפיצים בעלי בתי הקולנוע ("אציג את סרטך אצלי באולם הגדול רק בתנאי שגם אתה תציג את סרטי באולם הגדול, ותחזיק אותו שם על חשבון המתחרים שלנו"). ואכן, כפי שסקרתי כאן לא מעט בתחילת הדרך של "מחוברים לחיים" בארץ, בעלי בתי הקולנוע לא התנהגו אל הסרט באותו אופן שבו הם היו נוהגים בסרטים שהם עצמם מפיצים, או שמופצים על ידי מתחריהם-שאינם-באמת-מתחריהם: הם שיבצו אותו במעט הקרנות ביום באולמות הקטנים. אלא שהביקוש לבסוף הכניע אותם.
(לשם פרופורציה וענווה, אציין כאן ש-13 מיליון כרטיסים זה כסף קטן לעומת מה שהלך כאן בשנות הששים בקופות. בספרו "מקרינים כוח" כותב דוד שליט ששנת השיא במכירת כרטיסים בישראל היתה 1968, השנה בה התחילו שידורי הטלוויזיה בארץ, אז נמכרו 50 מיליון כרטיסים. מאז הנתון בירידה, וממשיך לרדת ככל שמתווספים עוד ועוד ערוצי טלוויזיה. לכן קפיצה כזאת היא יוצאת דופן).
בגזרה הישראלית היו לנו השנה שני סרטים שנשקו ל-200,000 צופים (אני בכוונה כותב צופים ולא כרטיסים, כי כל צד טוען שהשני לא מכר יותר מ-180,000 כרטיסים. אבל לגבי צופים, בהקרנות סגורות וטרום בכורות, איש אינו מתווכח): "העולם מצחיק" ו"למלא את החלל". וזהו. אף סרט ישראלי אחר לא מכר מעל ל-100,000 כרטיסים. "המשגיחים" התקרב, עם 80,000 צופים. "הדירה", הפתעת השנה בקופות, עם 50,000 צופים (ככל הנראה הסרט התיעודי הישראלי הנצפה ביותר בבתי הקולנוע מאז "זאת היא הארץ" מ-1935). ועם עשרות סרטים נוספים שהביאו בין 1,000 ל-5,000 צופים. בסיכומו של דבר סרטים ישראליים היוו השנה כחמישה אחוז מסך הכרטיסים שנמכרו, כ-650,000 כרטיסים.
*) התאחדות בתי הקולנוע בארץ, ככל הנראה הגוף האחרון בישראל שאין לו אתר אינטרנט או דף פייסבוק, בדרך כלל מפרסמים את נתוניהם הרשמיים לסיכום השנה עמוק לתוך השנה הבאה.
**) בגלל מחירי הכרטיסים המגוונים, כולל לתלת מימד, איימקס ו-VIP, אני מעריך שהנתון הכספי, קרי כמות הכסף שגרפו בקופות, מהווה שיא גבוה עוד יותר מזינוק של 30 אחוז.
***) זכרו את הנתון הזה, 13 מיליון כרטיסים, שמשמעו כחצי מיליארד שקל המתחלקים בין שלושה אנשים, בפעם הבאה שהמפיצים/בעלי בתי הקולנוע מתחילים להתבכיין, למשל על ענייני פיראטיות. בעלי בתי הקולנוע כמובן לא משחררים נתונים סטטיסטיים לגבי עסקיהם. כמו למשל כמה אנשים מזמינים כרטיסים מראש באינטרנט ואפליקציות. אבל מספיק ש-50 אחוז מכלל הכרטיסים נמכרו במכירה מוקדמת ואפשר להוסיף לזה עוד 30 מיליון שקל בעמלות, שנשארות נטו בידי בעלי בתי הקולנוע, בלי להתחלק עם המפיצים/אולפנים/מפיקים.
יאיר, נא בדוק כמה צופים הניב בשעתו הסרט ״ילדי השמש״ ויתכן שיהיה לך עדכון לאמור לעיל
===================
רוה לגיל: 23,000 צופים.
אם אני זוכר נכון, גם ילדי השמש וגם מועדון בית הקברות הביאו בסביבות ה30 אלף צופים. אני חושב שגם הצלמניה הביא הרבה מאוד קהל בשנה פלוס שהוא רץ בסינמטק.
בכל מקרה, מסקרן לראות נתונים של אחוזי קולנוע מקומי מול זר במקומות אחרים בעולם, כדי לקבל איזשהו מדד להשוואה עם מה שקורה כאן.
אף פעם לא הבנתי מה העניין והפאסון המיותר של בתי קולנוע ורשתות דיסקים שמסרבות לחשוף נתונים מדוייקים, מישהו עושה פה קופה, שיהיה לו לבריאות, רק שאת התגמולים לאומנים תתנו, ומההכנסות בקולנוע- באמת חובה להשקיע בקולנוע מקומי, בו בתחילה הייתי סקפטי (חתונה מאוחרת וואלס עם באשיר, הערת שוליים- לא פונקציה של קולנוע מסעיר, אלא יומרני) אבל מ 2009 יש התעוררררות אמיתית, עג'מי, לבנון, המשגיחים, עולם מצחיק, סוף העולם שמאלה (המוקדם יותר) הם הברקות של הנאה אמיתית, צריך פשוט לתת יותר יד ותמיכה בבמאים של סרטים אלה, וגם אחרים מעולים מהעבר\שייתנו בטוח עוד הנאה ואיכות: אסי דיין, אורי ברבש, קוסאשוילי (התגנבות היה סרט טוב), ושבי גביזון–לאן המצויין הזה נעלםם ?! להחזיר אותו לעבודה
ולגבי עניין הדיסקים והמכירות, לי לא מפריע שאחרים מתעשרים,
פאקין לבריאות, לי לא חשוב כסף, מלבד זה שהוא אמצעי להשגת שיט מהנה
(אני חובב תרבות, בייחוד אלבומים ישראלים, אבל תן לי מנוי באוזן השלישית, אם רק היה קרוב אליי, הייתי עף על סרטים רבים, בעיקר הייתי רוצה לקחת סרטים מומלצים של אורי קליין ואיר רוה)
ומן הסתם, בתי קולנוע גם מעסיקים צעירים רבים, רק מקווה שההכנסות
מתחלקות ביותר שווה, לא כל הצעירים צריכים להרוויח רק מינימום, ולא כל מנהלי הסניפים (של יס פלנט נניח, שטוב שקמו הרשתות הגדולות, והביאו לפריחה בתחום בישראל) צריכים להרוויח 24 אלפים לחודש.
מקווה שיש פאקין חלוקה. שוק חופשי מצויין לישראל, לא להקשיב לקיצוניים שרוצים שהמדינה תממן הכל (שלי) ולא צריך גם קפיטליזם מטורף (שנניח-לא יירצה להתערב במשכורות בכירים ? מה ישש, שירוויחו קצת פחות והצעירים\ חדשים ירוויחו גם טובב !)
אילן, אני חושב שבישראל יש את אחד האחוזים הכי נמוכים של מכירת כרטיסים לקולנוע מקומי מול קולנוע זר. לא שמעתי על עוד מקום שבו יש כל כך הרבה זילזול (לא מוצדק כמובן) לקלנוע המקומי.
מסכים איתך. לכן מסקרן לראות השוואה רצינית. אני לא מצאתי כזו.
וגם עולה השאלה מה צריך להיעשות כדאי לשפר את הנתון הזה?