18 ינואר 2013 | 07:23 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

“ג’אנגו ללא מעצורים”, ביקורת

שתי הערות לפתיחה:

א. כמה מופלא שבשנה אחת, ובעונה אחת, שני יוצרים אמריקאים חוזרים אל סוף ימי העבדות באמריקה ומציגים את הגרסה שלהם להיסטוריה, ולכוחות שהביאו לביטולה. למרות שהם מגיעים מאסכולות קולנועיות שונות, ומתפיסת עולם אנושית שונה, “ג’אנגו ללא מעצורים” ו”לינקולן” יכולים לרקוד ביחד ואלס, כי הם כמו שני צדדים של אותו מטבע. “לינקולן”, סרטו של ספילברג מלא כבוד להיסטוריה ולקולנוע, “ג’אנגו חסר מעצורים” חסר כל כבוד, ובכל זאת מתחת לברוטאליות הסאדיסטית שלו מסתתרת הודאה של הבמאי – ללא מעצורים בעצמו – על כך שדיכוי ועבדות דוחים אותו ומעוררים בו אי נחת. זה לא מובן מאליו, כי יש משהו כה שיכור כוח בסרטיו של טרנטינו עד שהייתי כמעט יכול לדמיין אותו כבעל עבדים גאה, לו היה חי באמריקה של אמצע המאה ה-19.

ב. הנה מה שאני אוהב בטרנטינו ומה שאני סולד בו ברגע אחד, שבו הסרט הזה התהפך לי מנפלא למאכזב. הגיבור שלנו, ג’אנגו, יוצא להציל את אשתו: ברומהילדה פון שאפט. הצופה, שמבין את הראש של טרנטינו שכולו ניזון מפרודיות-על-פרודיות, מבין מיד לאן הוא לוקח אותנו עם שם כמו ברומהילדה פון שאפט. אני, למשל, הבנתי שלמרות שטרנטינו כל הזמן מדבר על מחווה למערבוני הספגטי, הוא בעצם מציע כאן את גרסתו ל”אוכפים לוהטים” של מל ברוקס, ולדמות לילי פון שטופ שהיתה שם. והשם הזה גם הוא טעון קידוד. “שאפט”, על שם הגיבור השחור וחסר המעצורים מסרט המשטרה מתחילת שנות השבעים; “ברומהילדה” על שם אהובתו של זיגפריד, שיוצא להצילה, מהמיתולוגיה הגרמנית. הבעיה היא שטרנטינו לפעמים נותן לדמויות שלו לדבר יותר מדי. ובאחת הסצינות, במקום שנפענח את הכל לבד, יושב כריסטוף וולץ ומספר לג’אנגו את סיפורם של ברומהילדה וסיגפריד, וכל האוויר שלי יוצא מהסרט. בדיחה חביבה הופכת ל”מסר”, לתימה העיקרית של הסרט: זו גרסת המערבון ל”הניבלונגן״, וטרנטינו הוא מעין ואגנר של ימינו.

ג. ולעניין כריסטוף וולץ: טרנטינו מצא מתנה גדולה באיש הזה. הוא השחקן היחיד שמצליח לדבר את שלשול המילים האינסופי שטרנטינו כותב ולגרום לזה להישמע אמיתי. הדמות שלו – בין אם הוא נאצי ב”ממזרים חסרי כבוד” או צייד גולגלות ב”ג’אנגו” – מספיק אקסצנטרית כדי שנאמין, לראשונה בסרט של טרנטינו, שהוא באמת מדבר ככה. לכן, אגב, כה אהבתי את תחילת הסרט בה הוא למעשה הדמות המרכזית. ממש נדמה שטרנטינו כתב את הדמות הזאת, ואת היותה גרמנית, על סמך ההיכרות ביניהם. אין בדמות הזאת שום הגיון, למעט העובדה שהיה לו שחקן שהיא נתפרה למידותיו. ברגע שוולץ הופך לדמות משנה, לסטטיסט בעלילה, וג’אנגו – נטול כל חוש הומור – הופך למוביל העלילה, הסרט מבחינתי נגמר.

והנה הביקורת שלי על הסרט:

פורסם ב”פנאי פלוס”, 16.1.2013

דבר משונה קרה לי בשלוש השנים שחלפו מאז שבחרתי ב”ממזרים חסרי כבוד” של קוונטין טרנטינו לסרט השנה שלי לשנת 2009: לא ציפיתי לסרטו הבא. למעשה, כבר מאז “ספרות זולה” היחס שלי לטרנטינו לוקה במניה-דפרסיה. לעיתים אני מוקסם ממנו, לעיתים סולד. לעיתים הוא מלהיב אותי, לעיתים דוחה. מצד אחד, יש בעיניי חן מסוים בזה שיש במאי בעולם שמתנהג קצת כמו כוכב רוק. טרנטינו מלא מעצמו, הוא יודע שהוא מוכשר, שהוא אלוף, שהוא נערץ, הוא יודע שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. מצד שני, זה גם דוחה בטירוף. ולכן, לפני כל סרט של טרנטינו אני קצת מודאג. ולרוב, יש לכך סיבה טובה. “להרוג את ביל”, למשל, הוא דוגמה לרגע כזה שבו טרנטינו בלתי נסבל בעיניי. שני סרטים ארוכים שאפשר היה לצמצם לסרט אחד באורך נורמלי, אבל רק בגלל ההיבריס המטורף של הבמאי שאיש לא שולט בו הם הפכו (לפחות בעיניי) לשני סרטים ארוכים מדי. או פרויקט “גריינדהאוס”: רעיון חביב על פניו, ליצירת מקבץ סרטים קצרים ואלימים של כמה יוצרים לסרט אחד בסגנון סרטי הטראש של שנות השבעים, אלא שגם כאן חוסר שליטה ואיפוק הפכו את הסרט הקצר של טרנטינו (ושל שותפו לפשע, רוברט רודריגז) לסרט באורך מלא, שהפך מרעיון נחמד לסרט ארוך מדי ודי בלתי נסבל. למעשה, באופן פלאי, דווקא “ממזרים חסרי כבוד”, בו טרנטינו נדחף בכוח לסרטי מלחמת העולם השנייה, הנאצים ואפילו השואה, היה סרטו הטוב ביותר מאז “כלבי אשמורת”, סרט הבכורה שלו מלפני 20 שנה. ועכשיו, עם “ג’אנגו ללא מעצורים” הקונפליקט הזה שב ומתעצם. הסרט נמשך 165 דקות. מאוד קרוב לשלוש שעות של סרט. טרנטינו היה צריך, לדבריו, לקצר את הסרט מאוד כדי להביא אותו לאורך הזה, והוא אף הודה שהיתה מחשבה לפצל את הסרט לשני חלקים. מזל שהם לא עשו את זה כי זה היה גורם לי לשנוא אותו. אין כלום ב”ג’אנגו” שיכול להחזיק שני סרטים, גם ככה הוא מחזיק בקושי את 165 דקותיו.

הסרט מתחיל עם חמישים דקות פשוט נהדרות. התמוגגתי. באמת – רצף נפלא, מבריק, מקורי, חצוף מאין כמוהו ולא צפוי של סצינות בהן הופך ג’אנגו, עבד שחור באמריקה של 1858 (שנתיים לפני מלחמת האזרחים), לאיש חופשי, הופך למשרתו של צייד גולגלות גרמני ומשם הופך לשותפו. המעבר – הפיזי והתלבושתי – של ג’נגו מעבד, משרת, ולבסוף קאובוי הופך את 50 הדקות הראשונות של הסרט למעין סרט בפני עצמו שמבחינתי היה יכול להיגמר שם ולהיחשב ליצירת מופת בעיניי. טרנטינו לוקח את עלילת 1858 ומלביש אותה על מערבוני הספגטי האיטלקיים של שנות הששים והשבעים (שם אכן היתה סדרת סרטים בכיכובו של גיבור בשם ג’אנגו). הצילום עתיר הזומים של רוברט ריצ’רדסון, כמו גם השימוש בפסקולים מהסרטים ההם, הופך את “ג’אנגו” לתרגיל משעשע מאוד בסגנון ובאנכרוניזמים: העלילה מתרחשת ב-1858, אבל הסרט מתנהג כאילו זה 1968. ואגב כך, באופן מפתיע למדי – זה גם סרטו האלים ביותר של טרנטינו, שמתמוגג כאן מעצמות שבורות, בשר משוסף ושפריצים עצומים של דם.

אבל אחרי 50 הדקות שהיו מהמהנות שראיתי באחרונה בקולנוע – כולל סצינה פשוט נפלאה ומצחיקה מאוד של אנשי הטרום-קו-קלאקס-קלן שהפכה את “ג’אנגו ללא מעצורים” לכמעט “אוכפים לוהטים” מבחינת ההומור – הסרט מגיע לחלק המרכזי שלו ופשוט נעצר במקום. ג’אנגו ושותפו מגיעים לביתו של בעל המטע ליאונרדו דיקפריו, שמחזיק את אשתו של ג’אנגו בעבדות. ג’אנגו בא לשחרר אותה. למה הגרמני בא איתו ומה פשר התוכנית שלהם? ובכן, אלה מהרגעים החלשים ביותר בתולדות התסריטאות של טרנטינו. כל הרצף הארוך מאוד הזה, למעלה משעה, בביתו של דיקפריו, הוא רצף סדיסטי ודי משמים, שכל מה שטרנטינו מנסה להגיד בו, אני מניח, הוא שגם השחורים היו גזעניים כלפי שחורים אחרים בימי העבדות (מתוך קנאה והתנשאות), לא רק הלבנים. אני אסיר תודה שכלפי היהודים הוא גילה איפוק ונימוס כשעסק בהם ב”ממזרים”, ואני רק עכשיו מודע לזה. השחורים חוטפים ממנו כאן כהוגן (בשם ההגינות נאמר: גם הלבנים. טרנטינו אוהב להשפיל את כולם באופן שיוויוני).

חצי השעה האחרונה מחזירה את טרנטינו ואת הסרט למיטבו עם רצף סצינות קרב יריות אלימות מאוד, קיצוניות מאוד, אבל מצוינות, בהן ממשיך טרנטינו את האג’נדה ההיסטורית המבדרת שלו מ”ממזרים”: פנטזיה קולנועית בה אלה שעונו ודוכאו זוכים להכות ללא רחם במעניהם בזמן אמת, ובעצם לשכתב את ההיסטוריה. כשם ש”ממזרים חסרי כבוד” דמיין את מותו של היטלר בבית קולנוע צרפתי, כך “ג’אנגו ללא מעצורים” מפנטז על בואו של גיבור (הישר מהמיתולוגיה הגרמנית) שמשחרר את העבדים השחורים, הרבה לפני לינקולן.

נושאים: ביקורת

15 תגובות ל - ““ג’אנגו ללא מעצורים”, ביקורת”

  1. איריסע 18 ינואר 2013 ב - 7:40 קישור ישיר

    לא יכולה לסבול את טרנטינו. מצטערת. רק “ממזרים חסרי כבוד” נסבל מבחינתי וזה רק בגלל הקאסט המדהים.

    • דודי 18 ינואר 2013 ב - 15:12 קישור ישיר

      באמת ספרות זולה וכלבי אשמורת הם סרטים בלתי נסבלים לטעמך ?!
      are you Ok there Girl ? try dem
      nigers (gun films by tarantino) again

  2. ניר נ. 18 ינואר 2013 ב - 7:42 קישור ישיר

    נקודה מעניינת שדובדבני העלה בביקורתו על “אמיסטד” היתה שספילברג השמיט את האפילוג של סינקה, כלומר אחרי שחרורו – הוא שב אל מולדתו ונהיה….אהמ….סוחר עבדים. אני חושב שזו הערה חמורה שג’אנגו (בעצמו סרט פופי ונטול זעם בעיני – בטח לא מתקרב לעוצמה של “כלבי אשמורת”) ניסה לנסח ונתן לה במה גדולה שלא הביאה להרבה (אני מתחבר כמובן למה שכתבת בעצמך).

  3. ניר נ. 18 ינואר 2013 ב - 8:05 קישור ישיר

    גורלו של סינקה אינו באמת ברור, לפחות למי שקראתי הבוקר – הדעה הזאת הופרכה, לפחות ברמת הספק. אבל היו אחרים.

  4. ניר 18 ינואר 2013 ב - 8:35 קישור ישיר

    אני מחכה לראות כבר את הסרט הזה… טרנטינו מהבמאים האהובים עלי, למרות שאני מסכים עם מה שאמרת על קיל ביל, שלא אהבתי בכלל (למעשה ראיתי רק את החלק הראשון. מאחר ושנאתי אותו, לא ראיתי טעם לראות את השני). ואגב, האם ראית כבר את עלובי החיים? כמעריץ גדול של המחזמר, אהבתי את הסרט מאד. אבל אני שומע יותר ויותר קולות שאומרים שהסרט כסרט לא ממש מוצלח – רוג’ר אברט למשל מכנה אותו unbearable.

  5. יניב אידלשטיין 18 ינואר 2013 ב - 11:06 קישור ישיר

    יאיר, פספסת… הדמות במיתולוגיה הגרמנית היא ברונהילדה. הדמות בסרט היא ברומהילדה, מלשון מטאטא.
    פנינת טריוויה זו ורבות אחרות (וכן את דעותיי הנלוזות) ניתן לקרוא בסקירה שלי, בניק לינק.

  6. דודי 18 ינואר 2013 ב - 15:09 קישור ישיר

    צודק שחצי שני של הסרט, וביכלל, הדמות של ג’יימי פוקס (המצויין יותר, לרוב) עם פחות הומור ומחץ, אבל עדיין יש במה לנעוץ את השיניים ולהינות.
    דמות של עבד שבחיש גד חוזר להיות עבד, יותר בעיות בסיפור (לא מהתסריטים הגדולים של טרנטינו אבל שאר ההיבטים פה מעולים) מאשר עניין של חוסר טעם, כמה הומור אפשר היה לשלב לדמות שלו ? אולי קצת יותר רק.

    עדיין סרט מהנה בהרבה מלינקולן, לטעמי, וטרנטינו בדרך הנכונה לההיפך לבמאי האמריקאי הגדול של דורו, עם כל זה שמומחיותו היא סרטי
    FUN NETO
    זה כבר המון, המוןןןן, הרבה, A FUKIN LOT, יותר מרוב השטותניקים\ קיטשיים\ מפוצצי דרמה (האנדרסונים, הגם שפול תומס מוכשר גם) של ימינו.

    אם כי מסכים עם כל ההקדמה פה שלך, לביקורת, כתבת נהדר.

  7. יצחק 18 ינואר 2013 ב - 17:27 קישור ישיר

    חשוב לזכור שסיפורים של עבדים שחוזרים לנקום אכן התרחשו במציאות – ככה שזה לא מופרך. אני אכן מסכים שיש בעיות בתסריט ואולי אפילו העריכה (הסצינה עם עם ג’ונה היל הייתה אמורה לדעתי להיות חצי ממה שהיא). יש כמה דברים שלא פתורים אצלי שמצריכים צפייה שניה כמו למשל: למה הדר’ יורה בקנדי בהמשך להתקף ה”אשמה” שהוא חווה, האם החלק השני הוא סוג של פנטזיה/חלום של ג’נגו?
    בכל אופן, מה שהפריע לי באמת זה שטרנטינו הפך את עצמו לאוסטרלי כדי לא להגיד ניגר על המסך, על גבול העלוב בעיני.

  8. אלי 18 ינואר 2013 ב - 18:02 קישור ישיר

    מלבד ספרות זולה וכלבי אשמורת והתסריטים שכתב לרומן על אמת ורוצחים מלידה טרנטינו מזכיר לי את האחים כהן בחלק לא קטן מסרטיהם (וגם קצת את וודי אלן). דמיון, כישרון ויכולת ליצור סצנות יפהפיות ומענגות שאיכשהו לא מצליחות במהלך הסרט להתעצם לחווייה רגשית סוחפת כוללת.

    • דודי 19 ינואר 2013 ב - 4:32 קישור ישיר

      חותם על כל מילה, אבל חייבים גם לסלוח ולקבל סרטים לא עמוקים (ג’אנגו
      ו”ממזרים”) כי אלמנט הכיף בהם עדיין גבוה.

      האחים כהן אכן מעולים ולעתים חוטאים בחוסר רגש (יהודי טוב המפוספס).
      וודי אלן אובר רייטד ברמות. הייתי קורא גם את אורי קליין (בעיניי הוא ורוה הבולטים, שבמבקרי ישראל הרשמיים, בעיתונות) ומה שכתב על וודי אלן פעם.
      http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1781202
      http://www.haaretz.co.il/misc/writers/1.564
      אחרונים של אלן כבר על גבול הבלתי נסבלים. בניינטיז, ופה ושם אחרי (“ויקי” די אחלה של סרט, ואחריו די CAPUT לטעמי)…
      גם סרטיו הישם ו”מוערכים”, כמו “הרומן” ו”מנהטן” מעייפי שועלים, הרבה מאשר שהם מסעירים או מיוחדים.
      חדל ברברת וודי אלן כ-ב-ר. ג’ון הו הקוראני…. והבאים……
      http://rateyourmusic.com/list/DavidIs/favorite_directors
      עדיפים ברמות של מעבר לטעם אישי, לדעתי.

  9. עמית איצקר 18 ינואר 2013 ב - 22:05 קישור ישיר

    האם רק לי סצינת ההמון עם השקים על הראש הזכירה את סצינת ה-KKK מהסרט FLECTH LIVES של צ’בי צ’ייס (“נקרא בעברית “עף עם הרוח”). לפי דעתי זו מחווה של טרנטינו לסצינה הזאת. והנה הסצינה שאני מדבר עליה מ”עף עם הרוח”
    http://www.youtube.com/watch?v=k1z5PejkIyY

  10. קורא 20 ינואר 2013 ב - 1:45 קישור ישיר

    בעיניי זה סרט בינוני וההיסטוריה תשכח אותו מהר מאוד, לא נשאר ממנו כלום. כן, כיף לראות אותו, אבל אין שום עומק אמיתי, והוא אכן מהווה המשך לממזרים חסרי כבוד, כמו שנכתב בהרבה מקומות.

    עד עכשיו, פסגת היצירה של טרנטינו הייתה קיל ביל, ואני חושש שהוא לא יגיע לגבהים האלה שוב.

  11. פרידה 20 ינואר 2013 ב - 7:51 קישור ישיר

    לא מערבון אלא סרט המבוסס על תמונות זועה כמו בסירטי אימה או סדיזם סוג ז. הדמויות חסרות עומק וללא אישיות כמו בסרטים כנ”ל. חבל שצילום מעולה בוזבז על סרט כזה.

  12. moshiko 23 ינואר 2013 ב - 10:27 קישור ישיר

    שלום – צריך עזרה!!! אני מתכוון לראות את הסרט בגרמניה מכיוון שהם למרבה הפלא מקרינים כאן גם את הגרסא הלא-מודבבת… ואז פתאום שמעתי כאן שיש גרמנית בסרט – ואני מניח שלא יהיו כתוביות באנגלית מכיוון ואני בגרמניה… האם כך הדבר, ואם כן – כמה גרמנית?!?!?

    ביטה – הילפה!!!!!

  13. מר קולנוע 19 דצמבר 2015 ב - 23:43 קישור ישיר

    יאיר, הופתעתי לרעה. ג’אנגו ללא מעצורים הוא סרט מצוין והרבה יותר מורכב ורגיש ממה שהצגת אותו. ולא אהבתי שירדת על סגנון הכתיבה של קוונטין טרנטינו. ברצינות, מבין כל האנשים בהוליווד, דווקא על הכתיבה המושחזת של טרנטינו החלטת להתבדח? לא הבנתי.


השאירו תגובה