14 יוני 2006 | 10:22 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

בחלל אי אפשר לשמוע אתכם מזייפים

גיורגי ליגטי מת ביום ראשון. ליגטי, הונגרי-יהודי בן 83 במותו, היה אחד המלחינים המוכרים של מוזיקה בת זמננו. אבל ספק אם הייתי יודע על קיומו, או שומע את יצירתו, אילולא השתמש בה סטנלי קובריק באופן כה בולט בשניים מסרטיו.

ligeti1.mp3

הקטע הזה, מתוך יצירתו “רקוויאם” (שנכתבה בתחילת שנות הששים), הפך לפסקול של דור. קצת כמו משיכת הקשתות ההיסטרית של ברנרד הרמן ב”פסיכו”, כך קולן של שתי המקהלות, השרות כל אחת בטון אחר, הפך לדימוי המוזיקלי הזכור לנקודות המעבר העלילתיות/אבולוציוניות ב”2001: אודיסיאה בחלל”. זו היתה, אם תרצו, קולה של הציביליזציה החיזרית שהניחה את המונוליתים השחורים בתור סימני דרך עבור האנושות, כדי לעזור לה לעבור שלבים בהתפתחותה – מהאדם הקדמון, ועד איש הכוכבים. בכל פעם שאחת הדמויות בסרט נתקלת באותו מונולית שחור, וחווה איזשהו קפיצת מדרגה התפתחותית, אנו שומעים את הרקוויאם של ליגטי.

ב”עיניים עצומות לרווחה” השתמש קובריק בקטע פסנתר של ליגטי, שנשמע
גם הוא כמו מבוא לסצינת אימה. דומיניק הרלן, בן-גיסו של הבמאי, ביצע את הקטע באופן דרמטי וכבד (בביצוע המקורי הקטע מעט עדין יותר, פחות מאיים).

בפסטיבל חיפה שעבר התארחו כריסטין קובריק, אלמנתו של סטנלי, ויאן הארלן, אחיה ומפיק סרטיו. למרות שקובריק היה בעל ידע רחב מאוד במוזיקה קלאסית שניהם סיפרו איך הם אלה שעזרו לו לבחור כמה מהקטעים שהפכו כה מזוהים עם “2001”. הסיפור, כפי שכבר סופר, הוא שקובריק פנה תחילה למלחין אלכס נורת לכתיבת הפסקול לסרט. אלא שימים לא רבים לפני בכורת הסרט החליט קובריק לזרוק את הפסקול המקורי לפח ולמלא את הסרט בקטעים קלאסיים קיימים. הוא פנה ליאן, אספן תקליטים קלאסי וידען גדול, שימצא לו תרועה לפתיחת הסרט. יאן, כך הוא סיפר בחיפה, היה זה שהציע לו את “כה אמר זרתוסטרה” של ריכרד שטראוס.
כריסטין, מצידה, סיפרה שהיא שמעה ברדיו את הרקוויאם של ליגטי ומיד התקשרה לסטנלי ואמרה לו לפתוח את הרדיו. כך הוא נהיה מודע לקטע המוזיקלי המכושף והמיסתורי שהפך לסימן פיסוק כה מזוהה בסרט.

טיפול 10,000

מאז ראשון בלילה מחכה לי במייל ביקורת שכתב ד’, שהוזמן ביום ראשון להקרנת “מכוניות”. רציתי להעלות אותה כאן, אבל ענייני האקדמיה והוולג’ין נדחפו בדרך. לאלה מהמגיבים שרוטנים על “ביקורת הסמ”ס” שביקשתי מהמוזמנים. חוות הדעת הזאת אינה באה במקום ביקורת מקיפה ומונומקת שלי (אותה תקראו ביום רביעי הבא). אבל כן יש לה שני תפקידים. האחד, טיפול בסקרנות. איך הסרט? במובן הכי בסיסי של המילה. מאכזב? כיף? רציתי לדעת, ורציתי לשתף. השתפקיד השני הוא הצהרתי יותר: המפיצים מונעים מהמבקרים להגיע להקרנות כי הם חושבים שבכך הם יסכרו את נהרות הביקורות. וזה הרי הבל מוחלט. הכל מיידי עכשיו. הסמ”ס שנשלח בסוף ההקרנה, ועולה תוך דקות לאינטרנט. נכון, זה לא מעמיק. אבל הוא דוגם את חוות הדעת הכללית. חוות דעת ציבורית שמצליחה לבוא לידי ביטוי פומבי גם בלי שהמבקרים יגיעו להקרנות. חוסר ההבנה הזה של המפיצים מניע אותם בחרם המבקרים שלהם, וגם גורם להם להיראות אוויליים מול קהל רוכשי הכרטיסים כשהם נותנים לסרטים שמות כמו “להרוג את המזל” או “ג’ונגל סיטי”.

הרצוג?

האם ורנר הרצוג גם יגיע לפסטיבל ירושלים?

15 תגובות ל - “בחלל אי אפשר לשמוע אתכם מזייפים”

  1. הפינגווין 14 יוני 2006 ב - 10:44 קישור ישיר

    הידיעה על גיורגי ליגטי ז”ל גרמה לי לחשוב על משהו:
    לא מעט מהמנגינות המוכרות ביותר מעולם הקולנוע, נכתבו בשנות ה-60, ה-70 ותחילת ה-80. בין השאר, אזכיר את אודיסאה בחלל, פסיכו, מלחמת הכוכבים, מלתעות, הסנדק, אינדיאנה ג’ונס, אי.טי, הפנתר הורוד, הטוב הרע והמכוער ולורנס איש ערב.
    בעשרים השנים האחרונות, לעומת זאת, אין כמעט שום מנגינה מקורית שאדם שאינו מבין גדול בסרטים ישמע ויזהה מיד עם יצירה קולנועית מסוימת. החיים יפים מלווה בקטע שהתפרסם בארץ בזכות אחינועם ניני וישנם כמובן גם שירים מתוך סרטי דיסני, אבל אני לא מצליח לחשוב על מנגינה קלאסית בולטת במיוחד משני העשורים האחרונים.
    אני תוהה האם משקיעים כיום פחות בלחנים מקוריים (דווקא הר ברוקבק מלווה במנגינה נפלאה, רק לא מוכרת בציבור), או שמדובר פשוט בעניין של זמן. האם בעוד עשרים-שלושים שנה, יהיו מנגינות מתוך שר הטבעות או הבלתי נסלח מוכרות כמו אלה של ליגטי, מנציני, נינו רוטה וג’ון וויליאמס הצעיר?

  2. דן 14 יוני 2006 ב - 12:25 קישור ישיר

    אני חושב שהמוזיקה של הנס זימר, שברובה היא חזרה על המוזיקה שהלחין ל”פריצה לאלקטרז”, היא די מוכרת ומזוהה. בומבסטיות קליטה שכזו. דווקא מעניין ומומלץ לשמוע את המוזיקה שהלחין, בשקט יחסי, לסרטים כמו “הקו האדום” של טרנס מאליק.

  3. יקי 14 יוני 2006 ב - 16:32 קישור ישיר

    יאיר הפסדת (זה במיוחד בשבילך עידן) חילקו ב”מכוניות” (היה מצורף שובר להזמנה) שתיה+פופקורן וחולצה. 🙂
    בכללי? נהניתי. אבל אני סאקר של פיקסאר, אז אובייקטיבי אני לא.

  4. מיקה 14 יוני 2006 ב - 18:13 קישור ישיר

    ל”ארמגדון” (אני לא זוכרת מי הלחין) יש פסקול די קלאסי, שנחרש בעיקר לפרסומות “קורעות לב” לטריילרים של סרטים בערוצים השונים… גם הוא מאוד דרמטי וסוחט דמעות משהו…

  5. הפינגווין 14 יוני 2006 ב - 19:45 קישור ישיר

    את הפסקול לארמגדון הלחין טרוור רבין הדרום אפריקאי, שאחראי גם לפסקול הזכיר יחסית של קון אייר. עדיין, אם נשמיע לאדם אקראי את הפסקול של ארמגדון ואת הפסקול של שודדי התיבה האבודה, רוב הסיכויים שיזהה את השני ולא את הראשון.

  6. דן ברזל 14 יוני 2006 ב - 23:33 קישור ישיר

    אני לא יודע מה משפחת קיובריק-הארלן סיפרה בפסטיבל, אך אני מכיר את הסיפור באופן מעט שונה, וקצת יותר הגיוני:

    במהלך העריכה נהוג להשתמש בפסקול זמני. הוא בדרך כלל מורכב מקולאז’ של מוסיקות שאינן בהכרח קשורות האחת לשניה, ואולי אינן הומוגניות, אך הן מעבירות את ה-feel של כל סצינה וסצינה. בבוא היום, הן גם משמשות כמורה דרך למלחין הסרט, ונותנות לו כיוון בהלחנה.

    הפסקול של “2001” הוא, כך על פי מה שזכור לי מביוגרפיות של קיובריק, הפסקול הזמני שקיובריק הניח בזמן העריכה. הוא פשוט אהב אותו יותר מאשר הפסקול המולחן של נורת.

    עדיין, מאוד יתכן שהיצירות הוצגו לו ע”י אחרים, כפי שתיארת כאן. אך זה קרה לפני שהוחלט על זריקת הפסקול המקורי, לא אחרי.

    קיובריק, אגב, היה כל כך מרוצה מהמוסיקה הקלאסיתקלאסית מודרנית שהוא מצא ב-“2001”, עד שהוא צוטט אומר משהו בסגנון “אין טעם לכתוב פסקולים מקוריים: כל המוסיקה הטובה ביותר בעולם כבר נכתבה לפני מאות שנים” (הוא גם אמר משהו דומה על תסריטים; לא פלא שכמעט כל סרטיו, למעט אלו המוקדמים, היו עיבודים לספרים). זה גם הבסיס לפסקול הקלאסי ברובו (עם נגיעות אלקטרוניות של וונדי קרלוס) של “התפוז המכאני”, ולפסקול הקלאסי הכבד של “בארי לינדון”.

  7. דואל 15 יוני 2006 ב - 0:59 קישור ישיר

    ואם כבר פסקולים זכורים מסרטים חדשים יחסית – רקוויאם לחלום – פסקול מדהים שצוטט למכביר (קדימונים לליגת האלופות!)

  8. הפינגווין 15 יוני 2006 ב - 2:19 קישור ישיר

    ראיתי היום את “ליברטין”. הסרט בסדר, קצת לא ממוקד (או יותר מדי ממוקד, לא החלטתי). משחק טוב כרגיל של ג’וני דפ ושל סמנתה מורטון, אבל הדבר שהכי הרשים אותי היה הפסקול. המנגינה שחיבר מייקל נימן לסרט אמנם מופיעה רק במשהו כמו חצי מהסצנות, אבל היא עוצמתית ולפעמים מניעה את העלילה טוב יותר מהדיאלוגים המסורבלים.
    עוד פסקול מהזמן האחרון שאהבתי, הוא זה שחיבר דיוויד וויטאקר למותחן הצרפתי “למינג”. הסרט כולו נראה כאילו הבמאי דומיניק מול הוא שותפו לארוחה עסקית של היצ’קוק (אוכל מאותו שולחן, אבל לא מאותה מנה) ומצטיין בפסקול רטרו מינורי הנשלט בידי כינורות ליצירת מתח.
    אחרון לסיום, למרות מה שכתבתי קודם לכן, אני לא חושב שתהיה לי בעיה לזהות בלי התרעה מראש את המנגינה מסצנת הסירה ב”צ’רלי בממלכת השוקולד”.

  9. שי 15 יוני 2006 ב - 14:52 קישור ישיר

    יאיר שלום,
    אני לא יודע אם אתה יודע אבל הסיבה שהרבה בימאים החליטו לא להקרין את סרטם בפסטיבל ירושלים היא שהם פשוט פוחדים שהמבקרים יקטלו את הסרט ובעצם יהרגו את הסיכוי של הסרט להצליח בקולנוע.
    אתה חושב שביקורת איומה לאחר יום הקרנותו של הסרט בפסטיבל יכולה להרוג הסרט. או לגרום לבעל בית קולנוע לא לקנות את הסרט ולהפיץ אותו.
    בגדול אני חושב שהביקורת בפסטיבלים בעייתית כי המבקרים לא מבקרים את הסרט לעומק אלא פשוט משווים בין הסרטים, נגיד בין אור לצימאון או ל’מדורת השבט’ ואז ברור שסרט שהוא טוב ליד יצירות מופת כמו ‘אור’ ו’צימאון’ פשוט יעלם ויחטוף ביקורת צוננת.
    מה אתה אומר?

  10. עידן 16 יוני 2006 ב - 10:54 קישור ישיר

    דן ברזל, כל עוד יאיר חושב שהוא צריך להכתיב לאנשים מה לומר ואיך לומר ואיך לחשוב ואת מי מותר לאהוב ועל מי אסור להגיד מילה רעה, אין לי מה לחפש פה. מי שחכם יחרים את המדור!

  11. james newton howard 16 יוני 2006 ב - 11:35 קישור ישיר

    לגבי נושא הלחנים המקוריים – אני די מסכים עם הפינגווין. בעשור האחרון משקיעים פחות בנעימות נושא קליטות עבור הסרטים, ויותר במחזור חומרים קיימים (ע”ע “שודדי הקריביים”) או לחלופין בלחנים מורכבים ומקוריים אך בלתי זכירים לחלוטין (ע”ע “מלחמת העולמות” של וויליאמס). כמובן שיש לא מעט יוצאי דופן שכן הצליחו להשריש כמה מלודיות מזוהות (כמו למשל ג’ון וויליאמס עם “פארק היורה”, טרוור ג’ונס עם “אחרון המוהיקנים”, ג’יימס הורנר עם “טיטאניק” ו”לב אמיץ” וכאמור זימר עם “אלקטרז”), אבל בגדול המגמה לא הולכת לכיוון הזה.
    לגבי סטנלי קובריק, עם כל חיבתי אליו כבמאי, היה לו חוסר כבוד למלחיני סרטים. פעמיים הלחינו עבור סרטיו פס-קול מקורי שנזרק לפח לבסוף (2001 ע”י אלכס נורת’ והניצוץ ע”י וונדי קרלוס). אז נכון שהשימוש הסופי שהוא עשה במוזיקה קלאסית בסרטיו היא גאונית, אבל לפחות במקרה של 2001 (שאת ה-score המקורי והמעולה של נורת’ עבורו יש לי על דיסק) הוא גרם לביזוי המלחין ולבזבוז של יצירה מוזיקלית גדולה.
    ד”א, את הפסקול (המוצלח) של ארמגדון הלחין טרוור רבין (לשעבר גיטריסט “יס”) יחד עם הארי גרגסון-וויליאמס (“שרק” ו”מרד התרנגולים”). אז בבקשה, תנו קרדיט.

  12. ליאור 16 יוני 2006 ב - 14:28 קישור ישיר

    “שרק” לא הולחן ע”י ג’ון פאוול? וג’יימס, איך לא הזכרת את עצמך? הפסקול ההיצ’קוקי של ניוטון הווארד ל”סיינס” הוא יצירת מופת.

  13. james newton howard 16 יוני 2006 ב - 14:41 קישור ישיר

    שרק הולחן ע”י פאוול וגרגסון-וויליאמס, שעבדו יחד גם ב”עבודת נמלים” ו”מרד התרנגולים” לפני שפרשו איש לדרכו.

  14. דן ברזל 17 יוני 2006 ב - 3:28 קישור ישיר

    לומר שטרבור רבין הוא הגיטריסט של “יס” זה עוול גדול לסטיב האו, הגיטריסט האמיתי והמיתולוגי של “יס”. רבין חבר ללהקה בתקופת השפל הידועה לשמצה שלה, לאחר שהסולן המקורי ג’ון אנדרסון פרש. והוא היה אחראי חלקית למעבר הסופי של הלהקה מרוק מתקדם מתוחכם ועשיר ללהקה שעושה פופ איום למדי.


השאירו תגובה