30 ספטמבר 2008 | 10:00 ~ 27 תגובות | תגובות פייסבוק

"רעם טרופי", הביקורת

tropic thunder

פורסם ב”פנאי פלוס”, 24.9.2008

אמריקה מוקסמת מטמטום. זה לא נכתב כביקורת אלא כאבחנה, כי אני די מבין את אמריקה. טמטום זה מצחיק. לצחוק על מטומטמים זה משחרר. גם אנין הטעם הכי גבה מצח ימצא עצמו מצחקק ומוצא פורקן מול קומדיית מטומטמים הגונה. ולא בכדי: לטמטום יש ערך אינטלקטואלי. הבמאי דיוויד גורדון גרין, שאחראי לכמה מהסרטים העצמאיים האיכותיים וחסרי הפשרות שהופקו באמריקה בשנים האחרונות, הסכים לביים את קומדיית הסטלנים “אננס אקספרס” בהפקת ג’אד אפאטו (שטרם ראיתי, אבל הטריילר נראה כמו טמטום הגון ומשובח), ונדמה שהוא לא ראה בכך פחיתות כבוד. גרין הוא חבר קרוב וסוג של בן טיפוחים של הבמאי טרנס מאליק. אין לכם במאי שמייצג יותר את הניתוק מהמסחריות ההוליוודיות ועצמאות המחשבה מאשר מאליק, הבמאי של “ימים ברקיע” ו”הקו האדום”, סרטים שמתעסקים בהרהור אבסטרקטי צורני ולא בהגיון עלילתי סטנדרטי. בקיצור, אינטלקטואל. ואליבא דגרין, מה הסרט בן זמננו שמאליק הכי אוהב? איזה סרט הוא רואה שוב ושוב ומצטט קטעים מהדיאלוגים שלו מול חבריו? לא, לא “אורדט” של דרייר, ולא “הנידון למוות ברח” של ברסון. אלא “זולנדר” של בן סטילר. סיבת המשיכה של מאליק ל”זולנדר” לא הוסברה, אבל נראית לי ברורה: סרטים על מטומטמים, סרטים שעוסקם בטמטום, יכולים להיות די חכמים. דמות מטומטמת כמו דרק זולנדר יכולה להגיד דברים הקבורים עמוק בתוך עולם ההדחקות וההסתרות של הבן אדם המנומס, המעוכב.
בעיני, “זולנדר” היה חלק ב’ של טרילוגיית עסקי השעשועים של בן סטילר. היא התחילה ב-1996 עם “כייבל גאי” עם ג’ים קארי (עדיין סרטו הטוב ביותר של סטילר כיוצר לטעמי), המשיכה ב-2001 עם “זולנדר” ומגיעה להשלמתה כעת עם “רעם טרופי”. הראשון עסק בטלוויזיה, השני בדוגמנות, השלישי בקולנוע. אבל המשמעות של הסרטים האלה עמוקה יותר (ואת התסריט ל”רעם טרופי” כתב סטילר יחד עם השחקן ג’סטין תרו, שמוכר יותר בתור שחקן מהורהר וכבד מסרטיו האחרונים של דיוויד לינץ’, “מלהולנד דרייב” ו”אינלנד אמפייר”).
ב-1982 ביים ג’ונתן דמי (“שתיקת הכבשים”, “נשואה למאפיה”) סרט טלוויזיה שראיתי פעם מזמן אבל שנחקק בזכרוני, על פי סיפור מאת קורט וונגוט. הסרט נקרא “מי אני הפעם?”, והוא עוסק באנשים פשוטים, אנשי צווארון כחול, לא מתוחכמים, לא מלומדים, שפעם בשבוע משחקים בתיאטרון החובבים השכונתי (כריסטופר ווקן וסוזן סרנדון שיחקו בתפקידים הראשיים). כל המהות שלהם כבני אדם, מבחינת התנהגות, רגשות ואופי מחוקה לחלוטין ביום יום, נעה על טייס אוטומטי, עד שהם מגיעים לבמה ויכולים לגלם מישהו אחר, מישהו שאינו הם, שנראה גדול מהחיים, ברור, מנוסח היטב, מנומק, מישהו שדרכו הם יכולים לבטא רגשות. שם הסרט, “מי אני הפעם?”, הפך עבורי למעין מוטו שמבאר את המהות של השחקן: מישהו שחי עם סוג של פיצול אישיות, מבלי שהוא יידע מי הוא באמת. סרטיו של סטילר, בדרכם המטומטמת, עוסקם בדיוק בזה: באנשים שלא יודעים מי הם באמת. ראשון היה ג’ם קארי ב”כייבל גאי”, בדמות שייצגה את הקהל הרחב. קארי היה אדם שצפה כל חייו בטלוויזיה, כל מה שיש לו בראש זה רק טלוויזיה: לא ספרים, לא השכלה, לא אינטראקציה אנושית, רק תמונות מעובדות שראה בטלוויזיה (די בדומה לצ’נסי גרדנר, הדמות של פיטר סלרס ב”להיות שם”, על פי יז’י קושינסקי). לפיכך, כל התגובות שלו, ובוודאי כל האישיות שלו, בנויה מתיבנות דרמטי – ואלים למדי – שלמד מהדימויים ששטפו את מוחו. דרק זולנדר, בגילומו של בן סטילר ב”זולנדר”, הוא מישהו שכל מהותו היא רק חזות. מוחו ריק, אבל פניו וגופו מושלמים. הוא נהיה כוכב ומולטי-מיליונר על סמך מראהו, לכן הוא לא השקיע דקה מחייו להכניס משהו בעל ערך למוח. וכעת, ב”רעם טרופי” עברנו לקולנוע, ואנחנו שוב בטריטוריה דומה לזו שהציג ג’ונתן דמי, אלא שהפעם בפארסה מוקצנת. שלושה כוכבי על: השחקן הרציני (זוכה חמישה פרסי אוסקר), הבדחן הוולגרי (מעין אדי מרפי לבן) וכוכב האקשן מרסק הקופות (סוג של שוורצנגר), כל אחד לכאורה מדיסציפלינה קולנועית אחרת, ועכשיו שלושתם יחד, תקועים בג’ונגלים של וויטנאם בצילומי סרט מלחמה שיצא משליטה. רצף של טעויות ותאונות גורם לכך שכוכבי הסרט אובדים ביער, הרחק מצוות הצילום, כשמולם כוחות מזוינים של מבריחי סמים, והם צריכים, בפעם הראשונה בחיים, לא להיכנס לדמות אלא לצאת ממנה, למצוא דרך בה הם יצליחו לתפקד – ללא תסריט, ללא סוכן, ללא אסיסטנטים, ללא פינוקים וגינוני שררה, ללא תשואות וללא סמים. זה הרגע בו אנחנו מבינים ששחקנים – בגרסה המוקצנת למטרות קומיות – הם אנשים נטולי כישורי חיים. הם לא מסוגלים לתפקד בעולם האמיתי, מחוץ לבועה המגוננת של הכוכבות שלהם.
הדמות המבריקה והקיצונית ביותר בסרט היא זו שמגלם רוברט דאוני ג’ניור, שמופיע בתור סוג של מרלון ברנדו/רוברט דה נירו/מריל סטריפ. שחקן שנדמה שאין טוטלי ומשקיען ממנו, שחקן שלא מוכן לגלם דמות, הוא צריך להיות הדמות. לכן כדי לגלם דמות ממוצא אפריקאי-אמריקאי הוא מחליט ללכת עד הסוף ולעבור ניתוח פלסטי לשינוי מראהו: הוא מקהה את עורו ומנפח את שפתיו. זה המקום בו “רעם טרופי” מפסיק להיות סתם קומדיית אקשן שטותית והופכת לאחת הסאטירות החברתיות הנועזות ביותר שנראו מזה זמן בהוליווד. בשעה שבישראל יעקב כהן יכול לגלם את הנהג של מיס דייזי עם איפור שחור על פניו, או יוסי פולק את אותלו, באמריקה מאז שנות הששים זה בבחינת מוקצה ששחקנים לבנים יגלמו דמויות שחורות עם איפור (“Blackface”). זהו, מבחינת ארגוני זכויות האדם, נצר לימי העבדות והדיכוי החברתי, הימים בהם קולם של השחרים ניטל מהם ולא היתה להם אפילו הזכות לגלם את עצמם. וכך, בשעה שאין בעיה שגבר שחור יגלם אשה שחורה (ע”ע אדי מרפי), הרי שאם גבר לבן ירצה לגלם גבר שחור בסרט תקום זעקה איומה והסרט ייחשב לעלבון ולרקיקה בפני הקהילה האפריקאית-האמריקאית וארגוני זכויות האדם. “רעם טרופי” עוסק בזה: באופן בו דימויים קולנועיים סטריאוטיפיים מזהמים את התודעה שלנו, מחליפים אמת בשקר, ספיציפיות בהכללות. זה נכון במקרים של דימויי גזע ודימויי מגדר. מצד שני, באופן בו אותם דימויים יוצרים רגישות יתר, בה כל משפט וכל מחווה יכולים להתפרש כפוגעניים.
“רעם טרופי” מכיל כמה סצינות מאוד מצחיקות, וכמה סצינות מפוזרות מדי שנדמה שאולתרו על הסט ולא התחדדו לכדי השפיציות של רגעי השיא (העובדה שהסרט צולם במקביל לשביתת התסריטאים בשנה שעברה יכולה להסביר חלק מהסצינות הפחות מלוטשות). אבל זה בעיקר הסרט שמאפשר לסטילר לסגור מעגלים. טרנס מאליק אוהב את “זולנדר”? אז הוא לוקח את ג’ון טול, הצלם של “הקו האדום” (ובכלל, עלילת הסרט מזכירה משהו מעלילת הצילומים ההזויים של “הקו האדום”). סטילר זכה לפרסומו בזכות החיקויים שעשה לטום קרוז? עכשיו קרוז הוא זה שנמצא במצוקת קריירה וסטילר נותן לו הזדמנות שיקום אדירה: קרוז מגלם את הדמות הכי פרועה בסרט, מפיק סרטים, מולטי-מיליונר, קרח ושעיר. והוא מגלם את את התפקיד באופן מושלם, ומוכיח את הנקודה: בעולם תאגידי בו כולם הם עושי דברם של אחרים, כולל כוכבי הקולנוע שהם בסך הכל ילדים נטושים ואבודים שזקוקים לתמיכה מתמדת, תכונת האישיות היחידה ששולטת היא בצע כסף. וכך, בדרכו המטומטמת/מצחיקה, “רעם טרופי” הוא לא רק פרודיה על הוליווד וסרטי מלחמה, אלא גם מצליח להגיד משהו על הסיבה למה אנשים בכלל יוצאים למלחמות.

“רעם טרופי”: שעות הקרנה וכרטיסים בעכבר העיר און ליין

נושאים: ביקורת

27 תגובות ל - “"רעם טרופי", הביקורת”

  1. רז 30 ספטמבר 2008 ב - 12:02 קישור ישיר

    אני שומע הרבה מאוד דברים חיוביים על “רעם טרופי”, ובכל זאת יש לי איזשהו מחסום פסיכולוגי שקופץ בכל פעם שהמילים “בן סטילר” עולות לדיון. מצטער.
    אבל בהקשר לביקורת הנוכחית, שווה להזכיר את “כיבוש הגלקסיה” (“Galaxy Quest”), עדיין אחת הקומדיות הכי מוצלחות, אם לא הכי מוצלחת שיצאה מהוליווד בעשור האחרון. גם היא עסקה באותם נושאים שבהם עוסק “רעם טרופי”, אם אני מבין נכון את הביקורת: תעשיית הבידור מול המציאות, והיחס של מעריצים כלפי כוכבים. אבל ל-“כיבוש הגלקסיה” היתה איזו תכונה נדירה, שנדמה שהקומדיות בהוליווד איבדו מאז שבעיר הזאת גילו את הבשורה על פי האחים פארלי: היא צחקה על “מטומטמים” כפי שזה הוגדר בביקורת. היא לא עבדה על השפלה, להיפך – היא הוכיחה שרושם ראשוני על אנשים יכול להיות שגוי.
    וזו, אם לקשר לאירוע של יום שישי האחרון, גם הסיבה שבגללה אנחנו לא כל-כך רואים היום בארה”ב סרטים כמו “לקום אתמול בבוקר”.

  2. טרראם 30 ספטמבר 2008 ב - 15:42 קישור ישיר

    מוזר שלא קלטת ש:

    רוברט דאוני ג’וניור = ראסל קרואו

    ג’ק בלאק= כריס פארלי

    בן סטילר= טום קרוז

  3. פרנק 30 ספטמבר 2008 ב - 16:09 קישור ישיר

    גם אני פספסתי את זה אבל נאמר לי על ידי “מביני דבר” שהדמות של דאוני ג’וניור היא פרודיה ישירה על ראסל קרואו (ולגבי בלאק/פארלי – אני חושב שאדי מרפי קצת יותר מדוייק, בעיקר בעקבות הטריילר של The Fatties:
    http://www.fatties2.com

  4. זוהר 30 ספטמבר 2008 ב - 16:12 קישור ישיר

    שכחת כמה דברים בעצמך, טרראם: כריס פארלי אינו שחקן, הוא במאי. טום קרוז הוא לא אך ורק שחקן סרטי אקשן. כשהוא עושה סרטים איכותיים, הם (לרוב) מקבלים ביקורות טובות. אלא אם איש הגשם ומגנוליה היו סרטי אקשן ואני פשוט פספסתי (למרות שמגנוליה דווקא הצטיין בקמצוץ האקשן שהיה לו בגשם הצפרדעים).

  5. סטיבי (לא בבית) 30 ספטמבר 2008 ב - 16:51 קישור ישיר

    מעניין שחלק חושבים שהפארודיה לגמרי לא עבדה וחלק חושבים שהיא עבדה לגמרי (והשאר איפשהו ביניהם :-)).

    ואגב “רעם טרופי”.
    יש איזו ועדה שקובעת הגבלות גיל לכל מיני סרטים. לרוב באופן מיותר לחלוטין. אבל אם כבר היא קיימת: תעמוד בבית הקולנוע (לפחות ביס פלנטים) ותראה את פירוט הגבלות הגיל. “איים אבודים” (!), “בנגקוק מסוכנת”, “זוהן” ועוד מוגבלים מגיל 14. “אמריקן קולג'”, “מבוקש” ועוד מוגבלים מגיל 16. גם “פרספוליס” ו”רצח מוצדק” מוגבלים באחת הקטגוריות, לא זוכרת איזו אבל זה לא משנה.
    “רעם טרופי” מורשה לכל הגילים. אני תוהה אם חברי הוועדה ראו את הסרט או רק קראו את התקציר.

    וכריס פארלי לא שחקן אלא במאי?!
    (דמותו של ג’ק בלאק היא שילוב מצוין של פארלי ומרפי)

  6. אוטו פוקוס 30 ספטמבר 2008 ב - 16:59 קישור ישיר

    הדמות קירק לאזרוס אכן מסתדרת די טוב כראסל קרואו, אבל האמת היא שהמבטא האוסטרי הוא כמעט מקרי. הדמות המקורית היתה אמורה להיות שקחן אירי, אבל דאוני ג’וניור התקשה עם המבטא, ולכן הפכו אותו לאוסטרלי:

    http://www.imdb.com/title/tt0942385/trivia

    עם זאת, נראה שמאותו רגע והלאה הם אכן משכו לכיוון ראסל קרואו, מאחר וקטעי חדשות הבידור הפיקטיוויים שמתארים את ההתפרצויות האלימות של לזארוס יושבים עליו בול.

  7. רותם 30 ספטמבר 2008 ב - 17:00 קישור ישיר

    נראה לי שלהגיד שכל דמות מבוססת ישירות על שחקן אחד אמיתי היא לעשות עוול לסרט.
    יש בו קצת יותר מזה. וטום קרוז הוא הדמות של בן סטילר?
    WTF? הוא יותר בן סטילר מטום קרוז.
    וזוהר אולי התבלבלת עם האחים פארלי?
    אני חושב שהפארודיה עבדה (ושילבה בדיחות “רגילות”) אבל לא הלכה עד הסוף. או לא הצליחה להעביר את זה.
    וזה לא רק שהיא פארודיה היא סאטירה, וההבדל הוא תהומי והוא שהופך את הסרט הזאת לפנינה.

  8. אורון 30 ספטמבר 2008 ב - 18:34 קישור ישיר

    אני לא יכול להסכים פחות (ניק-לינק). שום דבר, אבל שום דבר, ב”רעם טרופי” לא עבד עליי. נמאס כבר מהפארודיות העצמיות של הוליווד על עצמה, התוצאה תמיד שבעה ומנופחת מיומרות (זה אחד הסרטים היומרניים שראיתי השנה, שפשוט קורס תחת משקלו שלו). הכל על פני השטח, הכל נאמר בפרצוף, אבל כולם מכניסים לכולם בקטנות, או ברמזים עבים – כלומר, לא בכדי לפגוע, רק לעקוץ. והיחיד שבן סטילר מסרב בתוקף אפילו לעקוץ, זה הוא עצמו. אז אין מצב שאני מצטרף אליו וצוחק עימו על הוליווד, אם הוא לא נכלל בשום קטגוריה שראוי לצחוק עליה (ועל בן סטילר יש מספיק נושאים רואיים לפארודיה).
    בכל מקרה, כל הכתוב לעיל הן מחשבות של אחרי הצפייה – הלכתי לסרט בשביל לצחוק. לא להיקרע, להינות קצת. אבל פעם אחת לא חייכתי. מסתבר שאני מקולקל, שכן כל מי שדיברתי איתו נשפך והתמוגג מהגאונות הקומית-סאטירית-פארודית (וכדי להוסיף חטא על פשע, גם חיבבתי את החדש של האחים כהן, שכל מי שדיברתי איתו עליו לא סבל/לא נהנה במיוחד).

    וכן, כרגיל, אשמח לדעת מה פספסתי…

  9. זוהר 30 ספטמבר 2008 ב - 19:28 קישור ישיר

    כן, התבלבלתי בין האחים פארלי לבין כריס פארלי. כנראה אני פשוט לא מכיר אותו. קירק מתאים לא רע לדמותו של ראסל קרואו, אבל בן סטילר הוא לא טום קרוז.

  10. ט.ל. 30 ספטמבר 2008 ב - 22:55 קישור ישיר

    יופי של אבחנות.
    חבל שהסרט מאכיל בכפית חלק מהאמירות, אבל זאת כבר ביקורת לקולנוע ההוליוודי העכשווי באופן כללי. אני רוצה להאמין שהקהל האמריקאי פחות מטומטם ממה שאולי נדמה.
    כמו לרז, גם לי קפץ Galaxy Quest לראש במהלך קריאת הביקורת, אבל לא במהלך הצפייה. אלה שני סרטים שונים מאוד. אני מתגעגעת לסרטים מ”הסוג הישן”, אם כי, ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, הסרטים של בן סטילר יחסית עדינים ואני נוטה לחבב אותם.
    טום קרוז עשה תפקיד מדהים. קצת הזכיר לי בטירוף את פיטר סלרס בד”ר סטריינג’לאב. למזלנו, אין זכר לסיינטולוגיות כלשהי כשהוא משחק. הוא עשה בשבילי את הסרט. מלך.

  11. סטיבי 30 ספטמבר 2008 ב - 23:03 קישור ישיר

    אגב יס פלנט: בחיפה החזירו את “קונג פו פנדה” לכמה הקרנות בוקר לרגל החגים.
    כמו כן, המבקרים יזכו לחזות בכרזת ענק המכריזה על הקרנות טרום בכורה ל”בית השפנפנות” שבהן הבאים יקבלו פוסטר בגודל מלא (מלא!!) של הסרט (אכן, כולי התרגשות).

  12. moneypenny 30 ספטמבר 2008 ב - 23:45 קישור ישיר

    מעניין.לי היה די ברור שדאוני ג’וניור הוא פארודיה על דניאל דיי לואיס…
    אותי הסרט מאד הצחיק, אבל מי שלא מת על סטילר, לא יגלה אותו כאן.אע”פ שזולנדר הוא הסרט האהוב עלי ביותר של סטילר, אני מסכימה שכייבל גאי הוא הטוב שבהם.

    ולגבי הגבלת הגיל (או העדרה)אני מסכימה.
    אני ראיתי את הסרט עם כארבעים ילדים בני עשר שהגיעו להקרנה מאורגנת,ומתוך עצבים על כך שלא הוזהרנו שזו הקרנה סגורה הלכתי לבדוק את עניין הגיל והופתעתי לגלות שאין הגבלה.זה לא באמת אכפת לי, חוץ מזה שעדיף שזה לא יהיה במשמרת שלי:-)

  13. Shai 1 אוקטובר 2008 ב - 0:46 קישור ישיר

    Off topic-completely

    Ron Miberg writes on Al Pacino

    and Meir Schnitzer writes about the Coen brothers

    both worth reading

  14. cinephile 1 אוקטובר 2008 ב - 2:20 קישור ישיר

    פאנל המשבר בביקורת הקולנוע בפסטיבל נו-יורק כולל פודקאסט

  15. כאן מעיין 1 אוקטובר 2008 ב - 4:20 קישור ישיר

    יש סיכוי שסטילר בעצם משחק את ניק נולטה???

    הביקורת מאד נכונה לטעמי, אבל יש פה גם פארודיה אדירה על אנשים שחזרו מויאטנם וניסו לעשות על זה כסף.

  16. טרראם 1 אוקטובר 2008 ב - 13:54 קישור ישיר

    במקרה ראיתי אמש את Uncommon Valor והיה נחמד לגלות שסצינת הפתיחה של tropic thunder ( חיילים על המסוק, חבר פצוע שוכב בשדה, מישהו רץ להציל אותו- והכל בהילוך איטי) לקוחה מסצינת הפתיחה של Vlor.

    סרט “חזרה לויאטנם” לא רע, עם כמה קטעים מטופשים במיחוד ( למה הריקוד?) טד קוטשף עצמו כבר עשה את זה טוב יותר עם first blood

  17. רני 2 אוקטובר 2008 ב - 1:02 קישור ישיר

    אותי הסרט עצבן בטירוף. וזה לא בגלל הטימטום שלו, כבר ראיתי סרטים מטומטמים שמצליחים גם להנות (למשל, “אננס אקספרס” המתקרב בצעדי ענק למסכים המקומיים) אלא יותר בגלל בן סטילר שהיה בסרט הזה בלתי נסבל, ועוד יותר משום שהסרט כאילו מנסה לומר משהו חכם על הוליווד ותעשיית הבידור אבל בעצם הוא סרט טפשי ומיותר כמו רוב סרטיו של סטילר מהשנים האחרונות (את “מציאות נושכת” שלו דווקא חיבבתי מאד). הסרט כל כך השתדל להצחיק ולהיות חכם בה בעת שהוא הצליח להשאיר אותי שווה נפש במקרה הטוב ומעוצבן במקרה הפחות טוב. גם התפקיד הקיצוני של דאוני ג’וניור (שחקן שאני מאד אוהב) וגם הופעת האורח המוזרה של טום קרוז לא הצליחו להפיג את הרושם הרע שהסרט הזה השאיר עלי. זהו ככל הנראה אחד המקרים הבודדים שבהם אני די מוצא את עצמי לגמרי לבד בפינה בנוגע לסרט מסוים. בסולם הפרטי שלי הוא מקבל ציון קרוב לאפס בסולם הדירוגים שמעולם לא היה לי.

  18. הברמן 2 אוקטובר 2008 ב - 11:54 קישור ישיר

    קצת לפני רעם טרופי, בן סטילר וטום קרוז, mtv movie awards:
    http://www.youtube.com/watch?v=1vEFQryAajc

  19. חג'י בלוז 2 אוקטובר 2008 ב - 15:49 קישור ישיר

    מה שרני אמר.

  20. עומר 3 אוקטובר 2008 ב - 16:01 קישור ישיר

    שמעו, אני רוצה ללכת עם חברית היום בערב (רובנו כבר בני 14, אבל יש אחד שעדיין לא, עוד חודש, לי היה לפני כמה ימים). כל הקטע של ההגבלת צפיה די בלבל אותי. זה שאין הגבלה זה אומר שאפשר ללכת, אבל מה שכתוב כאן גורם לי לחשוב אם כדאי. בגיל 14 נראה לכם שאפשר? ומומלץ עם בנות (ידידות שלי מהכיתה)?

  21. דן 4 אוקטובר 2008 ב - 0:34 קישור ישיר

    האמת?
    מאכזב הסרט. לא מפיל מצחוק. התחלה מעולה, המשך מקרטע. ואף אחד לא חשב שג’ק בלאק הוא מעין אדי מרפי? זה ממש נאמר בטריילר לסרטי “הפאטיז” בהם הוא מגלם מספר דמויות. סטילר נראה עדיין תקוע בזולנדר, וכמו זולנדר גם הוא מצליח לספק רק פרצוף אחד שכל פעם מקבל שם אחר (ו”רעם טרופי” נשמע כמו המשך ישיר לפרצופי ה”מגנום” או “פלדה כחולה”, לא?). גם הדמות של טום קרוז לא היתה מבריקה ממש, וכל הזמן היה לי בראש מייק מאיירס ופאט בסטרד שלו (וזה שקרוז הופיע לרגע בסרט השלישי חזק את זה בעיני…).
    רוברט דאוני ג’וניור די מציל את המצב והיחיד שממש מצליח להצחיק.
    זה לא שהסרט גרוע, הוא פשוט סתמי ולא מגיע לחצי ממה שהוא היה צריך להיות. יש הרגשה שסטילר, כמו במאי הסרט הפיקטיבי, צלם חלק אחד טוב ואז שתל מצלמות ביער וצלם את מה שקורה. פה ושם יוצאים דברים טובים, אבל לא יכולתי שלא לחוש איזה תחושת עייפות בשלב מסוים מהבדיחות העצמיות האלה שנהפכו כבר לצפויות בסרטים מסוג זה.

  22. סטיבי 4 אוקטובר 2008 ב - 0:58 קישור ישיר

    מה זאת אומרת אף אחד? איפה? כאן הזכרנו את זה בפירוש…

  23. דן 4 אוקטובר 2008 ב - 8:16 קישור ישיר

    אופס, סליחה. צודקת.
    הייתי עייף.וצעיר.אדי מרפי שולטטטטטט1

  24. רותם 4 אוקטובר 2008 ב - 8:35 קישור ישיר

    ונראה לי שלהשוות בין פאט באסטרד לבין התפקיד של טום קרוז זה עוול לקרוז.
    פאט באסטרד היה מאה אחוז גרוטסקה גופנית.
    בדמות של קרוז יש את החלקלקות, הערמויות, התככנות ושאר תכונות מלבבות.

  25. יוסי 1 מאי 2009 ב - 18:37 קישור ישיר

    סרט אדיר הסרט מראה את פניה האמיתיות של הווליווד ומה שהיא עושה למי שרוצה להיות כוכב כבר כוכב או בעבר היה כוכב.
    אבל השחקן שבאמת לוקח את הכול ומחבר את הסרט להצגה אחת מהנה הוא ללא ספק דמותו הענקית של טום קרוז בתור מפיק העל אל גרוסמן האיש שמחזיק את הוליווד בביצים תרתי משמע צריך לשים לב ולזהות אותו אך הוא השחקן הראשי לפי דעתי למרות שהוא רק בתפקיד משנה כול הכבוד למי שעשה בחוכמה וליהק אותו לסרט

  26. הסרט הכי טוב 28 יולי 2010 ב - 12:06 קישור ישיר

    הסרט הכי טוב

  27. רמי 23 ספטמבר 2010 ב - 23:18 קישור ישיר

    לגבי המשחק – דוקא רוברט דאוני ג’וניור איכזב אותי, מה שהוא עושה לא מענין גם כשלעצמו, גם כחיקוי, ג’ק בלאק עושה עבודה שטחית, בן סטילר מצוין, ניק נולטה מדהים, טום קרוז עושה עבודה טכנית שהיתה לא נעימה לצפייה – זה טיוטה לתרגיל, זה לא משחק.
    הסרט נפלא.


השאירו תגובה