היום יום דה-בילי
היום* בילי וויילדר בן מאה**. כלומר, הוא היה יכול להיות בן מאה אם לא היה מת בגיל 96.
וויילדר הוא אחד הבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע משתי סיבות: האחת, גוף עבודה פשוט מרהיב. הן כבמאי והן כתבריטאי, וויילדר יצר סרטים שנעו בין יצירות מופת לסרטים מושלמים מסוגם, הוא כמעט לא פספס (זה אומר לא מעט עליו אם אחד הסרטים הכי החלשים שלו בעיני הוא "סברינה"). הסיבה השניה: מדובר באוטריסט מובהק שכמעט בלתי אפשרי להחיל עליו את תיאוריית האוטר. הוא אוטר כי הוא ביים פחות או יותר מה שבא לו. אבל הוא האוטר הממזר: הוא לא רק רק בקיא בתולדות הקולנוע, וברזי כתיבת התסריט, הוא גם היה עסוק בהמצאת האמנות הזאת. ניכולת שלו לנוע מקומדיה רומנטית, לסאטירה פוליטית, לסרט אפל, לטרגדיה, למותחן, לסרט מלחמה. הוא כתב תסריטים על אאוטסיידרים חריפים, הפועלים לרוב רק עבור עצמם ולא עבור אידיאלים נעלים, והוא לא נרתע להציג את גיבוריו כאנשי מניפולציות. וויילדר התפרסם כשאשף בסופי סרטים לא רק בגלל יכולתו לכתוב שורות מחץ בלתי נשכחות ("אף אחד אינו מושלם" ב"חמים וטעים" או "שתוק וחלק" ב"הדירה") אלא בעיקר כי הסופים שלו היו מספקים מבלי להיות מתוקים. גיבוריו ניצחו, אבל אף פעם לא ממש נהנו מהניצחון הזה. כמעט תמיד היה משהו אירוני בסופים הטובים שלו, שגם כשהם נגמרו בטון חיובי, הקהל היה בעמדה בה הוא יכול היה לראות שהטוב הזה לא יאריך ימים. כך סרטיו של וויילדר שמרו על מתח אירוני, והצליחו לשלב סרקזם עם חמימות. וויילדר היה מינקן רע לב שהתאהב באנשים הכי טובים, ניסה להושיט להם יד עוזרת כבמאי, אבל היד הזו היתה חלקלקה ומהוססת. בדרך הוא עסק בלי הרף בצילום הרנטגן העכור של נפש האדם. המשפט הקודם יכול לתאר גם את סרטיו של רובר ברסון, אז לטובת אלה מקוראיי שלא ראו סרט של וויילדר מעולם אבהיר: הקומדיות שלו מצחיקות וארסיות, המותחנים שלו מורטי עצבים, המלודרמות שלו סוחטות נפש, והדרמות שלו עדכניות וקצביות. מצד אחד הוא הבמאי ההוליוודי המושלם, אשף בכל ז'אנר ומספק ריגושים פשוטים להמונים. מצד שני, הוא במאי יהודי-אירופי פר-אקסלנס, תמיד מביט על העולם קצת מלמעלה, מבחוץ; תמיד מתחכם; תמיד ציני; תמיד משתמש בסרטיו כדי להגיד משהו ביקורתי על העולם.
אם היה לי סינמטק משלי הייתי חוגג את יום הולדתו של בילי וויילדר על ידי הפניית זרקור על עשור אחד בקריירה שלו, 1950 עד 1960, שמכיל בעיני את רצף הסרטים המופלא ביותר שיוצר אחד הנפיק. שימו לב, את עשרת הסרטים האלה הוא ביים האחד אחרי השני:
"שדרות סאנסט" (1950) [Audio:http://www.reelclassics.com/Audio_Video/Music7q/clips/waxman_sunsetblvd_sonatafororchestra_clip.mp3]
"הקרנבל הגדול" (1951)
"סטאלאג 17" (1953)
"סברינה" (1954)
"חטא על סף ביתך" (1955)
"The Spirit of St. Louis"
"אהבה אחרי הצהריים" (1957)
"עד התביעה" (1957)
"חמים וטעים" (1959)
"הדירה" (1960)
שמתם לב מה קרה ב-1957? סרט תקופתי שאינו מוערך דיו, דרמה רומנטית מרגשת ואחת מדרמות בית המשפט הגדולות בכל הזמנים (עם הופעה בלתי נשכחת של צ'רלס לוהטון). זהו בילי וויילדר. אשף.
והנה, באופן תמציתי, בסצינה אחת – מושלמת במשחק, במיזנסצינה, בבניה הדרמטית וכמובן בדיאלוגים הלתי נשכחים – ההוכחה לכך שבילי וויילדר היה אחד הגדולים של כל הזמנים. מתוך "ביטוח חיים כפול" (1948), השחקנים הם פרד מקמאריי וברברה סטנוויק.
והנה שני קטעים מוזיקליים של מיקלוש רוזה, שהלחין לא מעט מסרטיו, מתוך "סוף שבוע אבוד" (1948), הסרט שהביא לוויילדר את האוסקר הראשון שלו על בימוי (השני היה ב"הדירה"). מדובר בדרמה מופלאה ודחוסה על סוף שבוע אחד והרסני בחייו של אלכוהוליסט. סרט מושלם. אם ז'אן פול סארטר היה מביים סרטים הוליוודיים, ככה זה היה נראה.
הבקבוק:
[Audio:http://www.reelclassics.com/Audio_Video/Music7q/clips/rozsa_lostweekend_thebottle_clip.mp3]
הפינאלה:
[Audio:http://www.reelclassics.com/Audio_Video/Music7q/clips/rozsa_lostweekend_lovescene-finale_clip.mp3]
ואם אתם מוצאים לינקים לסצינות נוספות של וויילדר באינטרנט, אנא שתפו.
ואני מאמץ את רעיונו של חן חן: מה הסרט של וויילדר שאתם הכי אוהבים?
* ומחר אילת בת שנתיים.
** וחן חן לחן חן שהזכיר לי.
"הדירה", אני מצטער על התשובה הצפויה. אף על פי שהיום בסינמטק הייתי בהקרנה של "ace in the hole" ושוב התוודעתי להברקות שלו ובדרך הכ"כ מיוחדת שלו לספר סיפור, גם אחרי שהוא מת אין אחד (פרט לוודי אלן, אם תשאלו אותי) שיודע לספר סיפור בצורה כ"כ זורמת. בכדי שלא תתרגזו, עוד אחד שכמעט משתווה מבחינתי ל"הדירה" הוא "חברים חברים אבל…", שישודר הערב בערוץ TCM בשעה 23:35, ולכל יודעי דבר אני ממליץ בחום על סרט שלטעמי לא הוערך מספיק. בעצם כל דבר שהוא עשה עם ג'ק למון מבחינתי מצטייר כמופת. וזה הכל, opinion-wise. יהיה זכרו עימנו לעד.
רוה ליותם: That's the way it crumbles… cookie-wise
אהממ….
ביטוח חיים כפול הוא מ 1944
http://www.imdb.com/title/tt0036775/
וברברה סטנוויק שולתתת!!!!!!!!!!11111
חייו הפרטיים של שרלוק הולמס – כי הוא באמת סרט מופלא.
וגם "פדורה" – לא בגלל שהוא כל כך מעולה אלה בגלל החריפות והייאוש ובעיקר העובדה שמשנה לשנה הסרט הזה נהיה אקטואלי באופן כמעט מבחיל.
ככל הידוע לי, ראיתי רק שלושה סרטים של בילי ווילדר (אני הולך לשבת בצד עם קונוס על הראש). מעניין שהשלושה הם "עד התביעה", "חמים וטעים" ו"הדירה", שלושת האחרונים ברשימה. מאחר וההכרה שלי מצומצמת, אין לי ברירה אלא לבחור בתשובה הקלישאתית (סליחה, חןחן): חמים וטעים הוא סרט הווילדר האהוב עלי. עד התביעה מאבד משהו לדעתי בצפיה חוזרת (למרות הופעה נהדרת של צ'רלס לוהטון) והדירה תמיד נראה לי קצת מפוספס מבחינת יצירת אווירה. רק חמים וטעים עובד עלי בכל פעם מחדש ולא משנה כמה פעמים שמעתי את אותן הבדיחות.
עדיין, מדובר בגאון קולנועי לכל דבר, הן כבמאי, הן כתסריטאי והן כמפיק. חבל שבזקנתו, זכה לזלזול מצד התעשייה שמנע ממנו להמשיך בעבודתו הסדירה. עוד חבל שתלמידו הרוחני, קמרון קרואו, מתקשה בינתיים להתקרב לשולי משקפיו של בילי ווילדר.
שדרות סנסט הוא אבן דרך תרבותית שרק עליו אפשר לכתוב מאמר שלם, יצירה שנוגעת ברלוונטיות שלה בכל עשור מאז שנעשתה, וחופרת בנושאים של זיקנה, החלום המודרני ושיברו, החלום האמריקאי, ועוד נושאים שמעסיקים את האדם המודרני ובכלל..
אחד הגדולים
מזל טוב לאיילת!
לא הגיע הזמן לתרגם את הספר של קמרון קרואו על שיחותיו עם ווילדר? יאיר, יאללה, את הכפפה. money-wise
קניתי כרגע כרטיס לסופרמן בראשון ליולי על מסך האיימקס הענק שבלינקולן סנטר (בניו יורק)
אעביר כאן דיווח בתום ההקרנה.
ראיתי היום את "פדורה" ו… לא התרשמתי. זה אמנם סרט נחמד לסינפילים אבל הוא לא הצליח לעניין אותי ברמה הבסיסית ביותר. הדמויות סתמיות, העלילה אולי דבילית בכוונה אבל בסופו של דבר סתם דבילית, והשחקנים בינוניים (חוץ מוויליאם הולדן שתפקידו הולך ופוחת בחצי השני של הסרט). נדמה לי שהבנתי את המסר, אבל קשה להגיד שאהבתי את האריזה בה הוא היה עטוף.
גם הירידות ההיסטריות של ויילדר כלפי הדור החדש של הבמאים שעלו בשנות השבעים נראו לי די מיותרות. מילא שהאבחנות שלו היו הגזמות פרועות, הן פשוט היו לא נכונות, וב-1978 הן כבר לא היו רלבנטיות, שכן אותם הבמאים התחילו להתרסק כבר כמה שנים לפני.
בילי וילדור הוא כנראה הבמאי האהוב עלי. בעיקר בגלל שהוא מתייחס לכל דמות בשילוב של אהבה וציניות. עוד תיקון :סוף השבוע האבוד הוא מ-1945. אם הוא היה יצור את "סוף שבוע אבוד" ו"ביטוח חיים כפול" באותה שנה זה באמת היה משהו מיוחד, אבל גם שנה אחרי שנה זה לא רע.
ולבחור את הסרט הכי אהוב של וילדור? עבורי זה "הדירה" או "חמים וטעים" או" ביטוח חיים כפול" "הקרנבל הגדול" סוף שבוע אבוד" חמישיה קברים בדרך לקהיר" אבל כנראה שמעל כולם בכל זאת התשובה הצפויה (מעניין שיש לפחות שלוש תשובות צפויות לשאלה הזו) "שדרות סנסט" מכיוון שישי בסרט הזה הכל, אני אהוב במיוחד את הקומדיה הרומנטית הקטנה ונפלאה שמתחבאת בו, היחסים בין הדמויות של ויליאם הולדן וננסי אולסן.
עד התביעה. אולי לא בגלל בילי ווילדר, אבל איך אפשר לשכוח את צ'רלס לוהטון ומרלן דיטריך? דרמת בית משפט כמו שדרמת בית משפט צריכה להיות. אווירה אפלולית, דמויות לא סימפטיות במיוחד וטוויסט משובח.
רציתי לצטט את הטג-ליין של הדירה: Movie-wise, there has never been anything like "The Apartment" – laugh-wise, love-wise, or otherwise-wise!
אבל אני רואה שכבר השתמשו בטריק הזה, אז רק אוסיף שמשבעת הסרטים שלו שראיתי, הדבר היחיד שלא היה מושלם זו התסרוקת של סטנוויק ב"ביטוח חיים כפול", שקצת הרסה לי את הסרט.
מזל טוב לאילת.
ואם היא מצחיקה וחזקה במלים כבר בגיל שנתיים, יש לה הפוטנציאל להיות בילי וויילדר הישראלית. לחיי זה.
תלוי בת כמה אני. היום זה שיפוי כפול (כמו שנחמן קורא לו) אבל אני זוכרת שכשהייתי בת עשר, אבא של אחת החברות שלי הכריח אותנו לראות את הקצין והקטינה והתגלגלנו מצחוק כל הסרט. אני אוהבת את הסיפור הממזרי של ויילדר על איך סוף סוף נתנו לו לביים והיו בטוחים שהוא יעשה סרט אוונגרדי ומתפלסף והוא הכניס להם עם הסרט הכי מיינסטרימי שיש וסלל את הדרך לקריירת הבימוי שלו. הוא היה יהודי חכם והבין שאת המוצרים החתרניים כמו שדרות סאנסט קל הרבה יותר לעשות מעמדה מבוססת. יום הולדת שמח בילי (וגם אילת) אני מקווה שאתה מוקף ביצירות אמנות יפות בגן עדן ושהאולפן לא מכריח אותך לעשות שינויים בתסריט…
הנה לינק ל- i wanna be loved by you, שבמקרה או לא הוא גם שיר החתונה שלי
מ"חמים וטעים", כמובן.
גוף עבודה? מה זה?
אני עוקבת אחרי האתר הזה כבר הרבה זמן ולא כתבתי ולו פעם אחת , אבל כשזה נוגע לבילי ווילדר…
שני הסרטים האהובים עלי של המאסטרו הם "חמים וטעים" ו"שדרות סנסט", למרות שכל סרט שלו עם ג'ק למון הוא פנינה, גם סרטים נדחים כמו "AVANTI" ו – "THE FRONT PAGE".
"שיפוי כפול" כמו שנחמן קורא לו, עושה רושם של סרט חביב. לא צפיתי בכולו, אלא רק בחלקון קטנקטן ממנו.
לא צפיתי בסרטים נוספים שלו, אבל "שדרות סנסט" הוא בין הסרטים המוצלחים של השנים הנ"ל שבהם צפיתי. לא רק בזכות סיסיל דה-מיל ופון שטרוהיים שצצים להופעת אורח מרעננת, אלא בעיקר בזכות העובדה שהסרט תקף גם לימינו מבחינת אנשי (טאלנטי?) השואוביז, צעירים ועד מנוסים.
בילי וילדר גם זכה בפרס אירווינג ג'י ת'ולברג בטקס האוסקר של 1987. את הפרס העניק מי אם לא ג'ק למון והמונטאז' שהכינו עם קטעים נבחרים מסרטיו מרגש ונוגע ללב.
שדרות סאנסט הוא סרט אפל,מצחיק ועצוב, ואחת היצירות הארס פואטיות היותר מבריקות שנעשו בקולונוע, מבחינתי הסרט הכי טוב של ווילדר, ואולי גם הסרט הכי טוב ( יחד עם "השחקן" של אלטמן) שנעשה על הוליוווד.
אח בילי בילי. הבמאי האהוב עלי. הסרט האהוב ביותר עלי מלבד החשודים המידיים הוא "אחת שתיים שלוש". הקומדיה הכי מצחיקה שאני מכיר ואחת החכמות ביותר. כמות ההברקות והשנינויות שם יכולה לפרנס עשרה סרטים מצוינים אחרים. עוד סרט פחות מוכר שלו שאני מאד אוהב הוא "יחסי חוץ", קומדיית פילם נואר ארסית וכואבת מ1948, שצולמה בגרמניה ההרוסה של אחרי מלחמת העולם השנייה. ניכר שויילדר השקיע בסרט הזה את כל הכאב והמרירות שהרגיש כשראה מה קרה לברלין, לגרמניה ולמשפחתו.
לגבי יחסי חוץ:
בספר "שיחות עם וילדור" קמרון קרואו שואל אותו אם זה הסרט הכי אישי שלו ווילדור משיב שכן. מה שיפה בסרט זה שוילדור מראה גם את הסבל של העם הגרמני אחרי המלחמה. וכמובן, מרלן דיטריך בתפקיד גדול. דרך אגב, יציאת הסרט עוכבה בשנתיים על ידי האולפנים.
ברווז: הוצאת לי את המילים מהפה:
https://cinemascope.co.il/?p=149#comment-3835
דניאל
אכן כן, ועוד עשיתי זאת אחריך. מרשים:)
כמובן שלא קראתי את התגובה שלך קודם, אבל אני שמח שאנחנו מסכימים.
אתם יודעים במקרה אם ניתן להשיג את הספר שיחות עם וילדר בישראל?
רוה לגלית: כן.
שלום,
אני אשמח לדעת היכן ניתן להשיגו(האם אפשרי לרכוש?)
תודה רבה!