מתוך "מתת" של רותם זיסמן-כהן

הערב ייפתח הפסטיבל הבינלאומי ה-15 לסרטי סטודנטים. במהדורה מקוצרת אמנם ביחסית למהדורות הקודמות – רק חמישה ימים – אבל לראשונה כאירוע שנתי, ולא כאירוע דו שנתי כפי שהיה מאז הקמת הפסטיבל הזה בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב ב-1986. האם יהיו לו מעתה מספיק חומרים כדי למלא פסטיבל שנתי? על פי היבול הישראלי בלבד שצפיתי בו כבר לקראת הפסטיבל, נראה שהתזמון למעבר לאירוע שנתי היה מושלם: בציר סרטי הסטודנטים השנה הוא משובח במיוחד, זו אחת השנים המרשימות של סרטי הסטודנטים (נדווח על כך בהרחבה בקרוב). אבל פסטיבל הסטודנטים, בניהולם של ארז ברנהולץ ואלעד גולדמן (גם זה חידוש: בפעם הראשונה מנהלי הפסטיבל הקודם מנהלים גם את הפסטיבל שבא אחריו, עד כה ניהול הפסטיבל היה פרויקט חד פעמי לתלמידי החוג או בוגרים טריים), מנצל את הפורמט החדש שלו כדי לחשוב הלאה. אולי המודל של פסטיבל מינכן לסרטי סטודנטים, שעל פיו הוקם הפסטיבל בראשית דרכו (ועם הזמן, שני הפסטיבלים האלה הפכו לבכירים ביותר בתחומם לסרטי סטודנטים), מפסיק להיות רלוונטי, ועכשיו השאיפה היא להפוך למעין קלרמון-פרון, הפסטיבל הצרפתי לסרטים קצרים. שכן, החל מהשנה מקיים הפסטיבל תחרות נוספת לסרטים קצרים, שהופקו מחוץ למסגרות לימודיות. אם התחרות הזאת תתפוס, אני מהמר שתוך כמה שנים ישנה הפסטיבל את שמו לפסטיבל הבינלאומי לסרט הקצר. ולראייה, הפסטיבל יזם עם האקדמיה הישראלית לקולנוע מתן פרס לסרט הקצר, כשהסינון לפרס יהיה באמצעות הלקטורה שמתבצעת לפסטיבל ומצמצמת את מאות הסרטים הנעשים בארץ לכמה עשרות.

למהדורה הראשונה של התחרות לסרט העצמאי הקצר, הקלו מארגני הפסטיבל את תנאי הסף וקיבלו סרטים שנוצרו בשנתיים האחרונות ושכבר הוקרנו (ואף זכו) בפסטיבלים אחרים. "לאן שאת נוסעת" של רוני ששון, למשל, זכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל חיפה לפני שנתיים. "חופש גדול" של טל גרניט ושרון מימון הוקרן בפסטיבל חיפה בשנה שעברה, בסאנדאנס בינואר ובשבוע שעבר בפסטיבל הקולנוע הגאה. "באני לאב" של רוני קידר הוקרן כבר בפסטיבל הגאה לפני שנה, בפסטיבל סרטי נשים, בפסטיבל חיפה וזכה בפרס בפסטיבל אייקון. "איה" של עודד בן-נון ומיכל ברזיס מגיע לתחרות אחרי שכבר עשה חיל בהקרנות מסחריות.

מבין עשרת הסרטים שמתחרים בתחרות הסרטים הקצרים העצמאים, ראיתי שבעה. הנה כמה משפטים על מה שכבר ראיתי:

"מתת". במאית: רותם זיסמן-כהן

"מתת"

במאית: רותם זיסמן-כהן

את רותם זיסמן-כהן אתם מכירים כשחקנית מצוינת מ"העולם מצחיק", "המשגיחים" ובקרוב תראו אותה בתור אשתו של אלון אבוטבול ב"מקום בגן-עדן" הנהדר של יוסי מדמוני. זיסמן-כהן, שלמדה קולנוע בתיכון אבל התפרסמה דווקא כשחקנית, עוברת עכשיו לעמדת הבמאית. תחילה בסרט קצר ראשון (בהפקת יעל אבקסיס), ובקרוב גם בסרט באורך מלא. במידה מסוימת, יש משהו ב"מתת" שמתחבר אצלי ל"גן עדן אבוד", סרט קצר של עוד בן-נון ומיכל ברזיס, בו שיחקה זיסמן-כהן לצד בעלה, מוריס כהן. הזוג כהן משחק יחד גם כאן, באגדה קבלית (עם שם של מלאך), על גבר דתי שחולם חלום, והולך לרב (יהודה ברקן, בהברקת ליהוק) שיפרש לו אותו. הדימויים הוויזואליים בסרט (הצילום של רועי רוט) מקסימים. שאלתי את זיסמן-כהן על הגרעין ממנו נבט הסרט והיא ענתה לי. מתברר, שזה סיפור המבוסס על יוחאי, אביו של רבי שמעון בר יוחאי: "לפני כשמונה שנים קראתי באיזה ספר שאמא של רבי שמעון שרה הייתה עקרה, ואביו עמד לגרש אותה אחרי עשור של נישואין, ואז הוא חלם את החלום שבסרט, חלום על שדה תפוחים. מי שפירש לו את החלום לא היה יהודה ברקן אלא רבי עקיבא, ואז נולד רבי שמעון. הסיפור הוויזואלי הזה נחרט לי, עד שחלפתי יום אחד, בדרכי לירושלים, על פני שדה שקדיות, ומיד עלה לי התסריט, אבל בימינו אנו. הפיצ׳ר בדרך ויש לו כבר שם: "חמור לבן". יקח לו קצת זמן, אך הוא ייוולד." וגם אם יתמהמה, בוא יבוא. מקסים.

"החופש הגדול". בימוי: טל גרניט ושרון מימון

"חופש גדול"

במאים: טל גרניט ושרון מימון

זה סרטם הקצר השלישי של גרניט ומימון אחרי "משכנתא" ו"להרוג דבורה". ובינתיים הם כבר גמרו לצלם את הפיצ'ר הראשון שלהם, "מיתה טובה". הסרט הזה הוקרן בתחילת השנה בפסטיבל סאנדאנס ובשבוע שעבר בפסטיבל הקולנוע הגאה. "חופש גדול" שונה למדי בטון שלו ממה שהם עשו קודם. יש בסרט הזה, לפחות בתחילתו, משהו מאיים יותר. משהו בסיטואציה הבסיסית בסרט – חוף ים, משולש רומנטי, גילוי מפתיע – הזכיר לי קצת את "פיתיון" של מיכל ויניק (זו ממש אסוציאציה רחוקה, תכל'ס הסרטים בכלל לא דומים). לתוך חופשת הקיץ של משפחה נאה – יפתח קליין והילה וידור – חודר לפתע האקס, הוא עודד ליאופולד המלחיץ. בתחילה, לפני שאנחנו מבינים לאן הסרט הזה הולך, חשבתי שאנחנו בטריטוריית מיכאל האנקה – כולל פרץ אלימות מהיר וכואב – של הזר שמפר את שלוות הבורגנות הנינוחה. אבל אז זה נהיה משהו אחר. יותר פרנסואה אוזון. גרניט ומימון מצוינים בלספר סיפור עם דימויים ויזואליים חזקים וברורים. כמו זה שלמעלה. או זה, של גבר שמאבד את הראש:

אגב, עודד ליאופולד מגלם הגבר שנכנס לתוך חייהם של זוג בחופשה בצימר גם בסרט הסטודנטים "חניה בצל", שיתחרה בתחרות הסטודנטים ובתחרות הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים. גם שם יש עניין דומה של זוג והאקס. אבל שונה לגמרי.

"צלליות". במאי: אדם ביזנסקי

"צלליות"

במאי: אדם ביזנסקי

בשנה שעברה ביים אדם ביזנסקי את אחד הסרטים הקצרים יוצאי הדופן והמקוריים שהופקו בארץ, "פול" (צפו בו כאן). השנה הוא חוזר עם סרט נוסף – פחות טוב, בואו נודה, אבל עדיין יחודי – על פי סיפור קצר של אמיר גוטפרוינד שעובד לתסריט על ידי ליאור זלמנסון (והופק בתמיכת פסטיבל אפוס). ביזנסקי, אנימטור במקור, עושה שילובים מעניין בין לייב אקשן ואנימציה וממשיך לערבב מציאות וטירוף בסגנון ספייק ג'ונז. ב"צלליות" הוא מבריק עם הליהוק של יהויכין פרידלנדר גדול-העיניים שמגלם גבר שלאט לאט מאבד את אחיזתו במציאות, כשהוא משעשע את תושבי השכונה עם מופעי צלליות, עד שהצלליות מתחילות לאכלס לו את המוח ואת הנפש והוא מנסה לתאר באמצעות כפות ידיו סצינות ורגעים בלתי אפשריים. או אולי לא בלתי אפשריים.

"אחר כך נכוון לירח". במאי: יונתן מרון

"אחר כך נכוון לירח"

במאי: יונתן מרון

לאן נעלמה מאיה מרון, זה מה שאני רוצה לדעת. כלומר, היא לא נעלמה. היא גרה בשכונה שלי אז אני רואה אותה מדי פעם ברחוב, – אני משתדל להיות קול בקשר לזה – אבל אני רוצה גם על המסך. "אחר כך נכוון לירח", מינואט קאמרי לשלושה שחקנים (מרון, חני פירסטנברג ומאור כהן) צולם כבר לפני כמה שנים אבל הושלם רק בשנה שעברה, בהפקה עצמאית ללא שום מימון חיצוני. ב"אחר כך נכוון לירח" מגלמת מאיה מרון חלילנית שמתמודדת עם מחלה שמותירה אותה רתוקה לכסא גלגלים ויותר ויותר תלויה באחרים, זאת דווקא ברגע שהיא מעדיפה להיות סגורה בדירתה ולא לראות איש. זה מין תרגיל דרמטי בבימוי שחקנים ודמויות, שיש בו לא מעט אינטימיות, והופעה שוברת לב של מרון. למרות שאין קשר משפחתי בין מרון השחקנית ובין מרון הבמאי, בעקבות העבודה שלהם על הסרט הם עכשיו זוג. סרנדיפיטי, לא ככה? יוני מרון, הבמאי, הוא בוגר תיכון עירוני א' בתל אביב במגמת קולנוע, במחזור של מאור כהן, שעבד קצת על סטים בארץ ("האח של דריקס") לפני שהלך ללמוד צילום בקמרה אובסקורה ובניו יורק. הוא מספר לי קצת על לידת הסרט: "התסריט ל'ירח' נכתב כניסיון להתמקד בדמות משנית מתסריט באורך מלא שכתבתי בארה״ב ועסק בחייהם של מהגרים לטיניים בניו יורק. החלטתי לבודד רגע מתוכו שנגע באינטימיות הכרוכה ביחסים עם קרובים, של אדם חולה ומוגבל הזקוק לעזרה פיזית, ולפתח סביבו  את התסריט. חברי מאור כהן הציע שנממש את הרעיון, ומיד התחלתי בפרה פרודוקשן. פניתי למאיה מרון שהכרתי מעט, ולשמחתי רצתה בפרויקט והמליצה לי על  חני פירסטנברג ששמחה להצטרף. לאחר מספר חודשי פיתוח, יצאה ההפקה, במימון עצמי לחלוטין, לארבעה ימי צילום. עמי גולדמן, במאי דוקומנטרי וחבר ותיק הצטרף כמנהל הפקה, את עידו בר-און, הצלם, מצאתי דרך שואוריל ברשת, שרון לוזון (סאונד) היא מכרה ותיקה ואשת מקצוע מנוסה ומוכרת, רוני כנעני צלמת האופנה עיצבה את הסט (בדירה מקסימה בפאתי עג'מי) והלבישה עם ענת שטיינדלר. ועוד אנשים נהדרים כולם היו מסורים ומקצועיים עד דמעות. את העריכה ביצעתי בבית על לפטופ ההפקה/חיים שלי. ההפקה התעכבה עוד זמן מה בין מחויבות למשרה מלאה, קשיי נזילות ומציאת אנשי מקצוע לסגור את תיקוני האפטר (מירון אוסלנדר) ועריכת הסאונד (אמיתי אשר), עד יצירת העותק הסופי בתחילת 2012."

"באני לאב"

במאית: רוני קידר

קראתי לו, לפני שנה, "דוני דרקו" פוגש את "החיים הכפולים של וולטר". סרט טרללה.

"איה"

במאים: עודד בן-נון ומיכל ברזיס

נתון מדהים: מבין עשרה סרטים בתחרות, שלושה בוימו על ידי צמדים. מבין עשרה סרטים בתחרות, יש ששה סרטים של במאיות או שותפות לבימוי. הקולנוע הקצר תמיד מאותת על מה שהולך לקרות תכף בקולנוע הארוך. זה כבר התחיל, אבל הנה זה ממשיך: אנחנו בתוך הגל הנשי הגדול של הקולנוע הישראלי. ויש גם כל מיני מעגלים פנימיים כאן: בן-נון וברזיס נפגשים בתחרות עם רותם זיסמן-כהן (ובעלה) ששיחקו בסרטם הקודם; רוני קידר פוגשת בתחרות את מאיה מרון ששיחקה בסרט הסטודנטים שלה. עולמות קטנים. על "איה", ככל הנראה הסרט הקצר הכי מושקע שנעשה בארץ, כבר כתבנו המון, כשהיה בבתי הקולנוע. למשל, את זה.

"ברוכים הבאים, ומשתתפים בצערכם". במאי: ליאון פרודובסקי

"ברוכים הבאים, ומשתתפים בצערכם"

במאי: ליאון פרודובסקי

ונעבור לטקס חלוקת הפרסים. בשביעיה הנ"ל יש לא מעט סרטים מצוינים. קודם כל, יש שם לא מעט סרטים שפשוט נראים נהדר. הקולנוע הקצר הוא גם מעבדה נהדרת לצלמים צעירים ולחיפוש אחר סגנון קולנועי מודגש, אקספרסיבי, נוכח מאוד. (זה נכון, אגב, גם ליבול של סרטי הסטודנטים השנה, בו נעסוק – כאמור – בהמשך). אבל לצד תאורה מושלמת וקומפוזיציה מוקפדת, היה דבר אחד שנעדר מרוב הסרטים הנ"ל: חוש הומור. הם היו כולם נורא כבדים (טוב, חוץ מ"באני לאב"). הסרט הקצר שביים ליאון פרודטבסקי הוא, קודם כל, אחד הסרטים היותר מהנים שראיתי באחרונה. הוא משעשע מאוד ומבריק למדי בכתיבה שלו. כשאת הסרט "לא" (המתרחש ב-1988) הוחלט לצלם במעין מראה של וידיאו ישן (עם הפסים וההפרעות המגנטיות) זה שיגע אותי. שנאתי את הלוק של הסרט. ליאון פרודובסקי (שביים את "חמש שעות מפריז", שחיבבתי אבל בקרירות) ממקם את סרטו הקצר, המתאר את הגעת משפחתו ארצה מרוסיה, ב-1991. וגם הוא מצולם כולו כמעין וידיאו ביתי שמצלם ילד ממצלמת וידיאו פשוטה שמוציאה צילומים מטושטשים ודהויים. אבל בגלל שהסרט קצר ומצחיק מאוד המראה הזה לא מפריע לי. יותר מזה: הוא חושף את הווירטואוזיות בסרט, של יצירת סיטואציה דחוסה – משרדי משרד הקליטה בשדה התעופה, מלאים עד אפס מקום בעולים חדשים עצבניים – ובתוך הסט הצפוף הזה, שכל הזמן קורה בו משהו, משגר פרודובסקי דווקא מצלמת לכאורה-ביתית שחושפת כל הזמן את הרגעים הקטנים בשולי הסיפור. ומה הסיפור? אבא, אמא, בן ודודה עולים ארצה מרוסיה. לא נראה שהם כל כך שמחים מזה, אבל זה מה שיש. במטוס, דודה רוזה מתה. ובשדה התעופה – בה מופתעים ההורים לגלות שהישראלים כל כך כהי עור ומסתובבים בלי חליפות ועניבות ובכלל, מתנהגים בפרימיטיביות – מתברר שבלי תעודת עולה אי אפשר לקבור את הדודה, ואי אפשר לתת תעודת עולה למי שמתה לפני שהיא נחתה בארץ. וכך, תקועה הדודה בלימבו. פרודובסקי כותב ומביים סאטירה ביורוקרטית נהדרת, ובזכות העובדה שהוא נותן לשחקנים שלו – גרא סנדלר ואולה שור-סלקטור – לדבר רוסית, הם גם מבצעים תפקידים פשוט מעולים. זה, מבחינתי (ועם ההסתייגות שהחמצתי שלושה נוספים, שאני בוודאי עושה להם כאן עוול), הסרט הטוב במקבץ.

הסרטים הנוספים הם: "המתים מלמדים את החיים" שת עופר זינגרמן; "הולולנד", סרט אנימציה של אורי ומיכל כנרות; ו"לאן שאת נוסעת" של רוני ששון.

דף התחרות נמצא כאן, כולל החלוקה למקבצי ההקרנות ושעות ההקרנה.

ציוץ