03 אוגוסט 2013 | 21:56 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

“פסיפיק רים”, ביקורת

“פסיפיק רים”. מפלצות בע”מ

הסרט שגרם לי להגיד תודה לאל שישראל לא שוכנת לחופי האוקיינוס השקט, אחרת צה”ל היה צריך להיות מעורב גם כאן.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 31.7.2013

בשלב שבו הגיע “פסיפיק רים” לבתי הקולנוע זה כבר היה מאוחר מדי. לקהל נמאס. זה מרתק אותי לעקוב אחר דינמיקה של קהל, והקיץ הזה להתבונן באופן בו הקהל האמריקאי נוהר לסרט או נמנע ממנו היה בעיניי מרתק לא פחות ממעקב אחר דפוסי נדידה של חיות פרא בסרטי טבע. לאן העדר הולך? ואיך הוא מקבל החלטות? ומי מנהיג אותו? הקיץ הזה, שחודש אוגוסט מתחיל לסמל את דעיכתו בקולנוע, היה מרתק. וגם שובר לב. אני ציפיתי שהוא יהיה קיץ היסטורי, גדוש בסרטי מדע בדיוני מאוד מסקרנים, ובפועל, הוא הניב אכזבה אחר אכזבה. והקהל, בחושיו החדים, קלט את זה והגיב מהר. ריבוי סרטי המדע-בדיוני כנראה מוטט את העסק, כל הסרטים התחילו להיראות דומים זה לזה, והקהל כבר זיהה מרחוק מה לא מתחשק לו לראות.

והמרתק? שהקהל באמריקה והקהל בישראל (או באנגליה או בתאילנד) הגיב עם דפוסים כמעט זהים.

אז מה הקהל רוצה בקיץ? ספיד ופיצוצים. וכנראה גם קלות דעת. שני הסרטים הראשונים שיצאו וסיפקו לו את זה, ניצחו: “איירון מן 3” ו”מהיר ועצבני 6”. הם סיפקו את הסחורה וזכו בקופה. כל מה שיצא אחריהם היה כבר בבחינת שידור חוזר. ובעיקר, שני הסרטים האלה מעידים שהקהל בקיץ לא רוצה סרטים כבדים ורציניים. “איש הפלדה” היה כבד מדי. וכך גם “סטאר טרק 2”. ואחד אחרי השני הגיעו סרטים שהציגו את כדור הארץ לפני או אחרי השמדתו: “אבדון”, “העולם אחרי”, “מלחמת העולם Z” וכעת “פסיפיק רים”. חומר כבד. חלקם נכשלו טוטאלית, חלקם פשוט איכזבו ברמה הקופתית בכך שהם הניבו הכנסות נמוכות ממה שציפו מהם (הציפייה כיום היא שסרט עצום מימדים יתקרב בזירה הגלובלית למיליארד דולר בהכנסות, ורוב הסרטים השנה הגיעו לחצי מזה. סכומים נאים, אבל לא קרובים לציפיות, או להצלחות השנים הקודמות ובכמה מהמקרים לא מספיקים כדי לכסות את העלויות העצומות של ההפקה והשיווק).

ובתוך זה, אנחנו גם לומדים משהו על תזמון. כי אם “פסיפיק רים” היה יוצא בתחילת הקיץ ולא בסופו, יתכן והוא היה מגיע לפני שהקהל חש שובע מכל הרובוטים/חיזרים/סוף העולם הזה שהציף אותו הקיץ. בדרך כלל, חושיו של הקהל הרחב מרתקים אותי – הזיהוי מרחוק לא להתקרב ל”העולם אחרי” או “אבדון”, למשל. או האכזבה הספונטנית מ”סטאר טרק 2”. לקהל יש חושים חדים. את “פסיפיק רים”, לעומת זאת, הקהל האמריקאי פיספס. ובמקרה הזה, אני חושב שזה רק עניין של תזמון, שזה סרט שהקהל כבר עייף מלגשת אליו, ובמקרה הזאת הפסיד את אחד מסרטי האקשן הגדולים של הקיץ. היום הוא יוצא בארץ, מדינה קצרת סבלנות לסרטי מדע בדיוני ממילא, ויהיה מעניין לראות האם הוא יזכה כאן ליחס דומה. כך או כך, נדמה שגורלו של “פסיפיק רים” מובטח: קהל שלא יעריך אותו בזמן אמת, יגלה אותו בדיעבד. כי באופן משונה עם “פסיפיק רים” גיירמו דל טורו למעשה מצליח סוף סוף לפצח את הפורמט של סרט הקיץ המושלם. לסדרת “איירון מן” זה לקח שלושה סרטים. דל טורו עושה את זה על ההתחלה, באחד הסרטים הבודדים הקיץ שאינו מבוסס על חומר קודם – סרט קודם או ספר או קומיקס (למרות שהוא נראה כמו מעשה הרכבה משלל השפעות קודמות, מאיירון מן ועד גודזילה) – ושכנראה אמור להיות ראשיתה של סדרת סרטים ומוצרים (שאנשי אולפני וורנר יצטרכו כעת להחליט האם ישתלם להשקיע בהמשכה).

תזכורת קצרה: לפני שלוש שנים הפתיע דל טורו והודיע על פרישתו מבימוי טרילוגיית “ההוביט”, אליה נשכר על ידי פיטר ג’קסון. זה פחות או יותר קרה כשהוא ראה שסרטי ההוביט – שהם בכלל פרויקט התשוקה של במאי אחר – תקועים, ואילו הפרויקט שהוא ניסה להרים מזה זמן, “פסיפיק רים” (“שולי האוקינוס השקט”), יכול לצאת לדרך.

העלילה בסרט נראית כמו כל סרט אסונות/מפלצות/אפוקליפסה/מדע בדיוני שגרתי: מפלצות מעולם אחר ומימד אחר חודרות אל כדור הארץ דרך בקע בקרקעית האוקיינוס השקט ומתחילות להחריב את הערים והארצות השוכנות לחופיו. העולם חובר יחד כדי להילחם בהם ומקים יחידה של רובוטים ענקיים, הנשלטים באופן עצבי על ידי חיילים בתוכם כדי להילחם במפלצות הענק (מצד אחד חיבור נוירולוגי/וירטואלי, די בדומה לחיבור בין החייל לאווטאר שלו בסרט של ג’יימס קמרון, ומצד שני כמו טנקיסטים, שצריכים להיות בשטח, תחת סכנה ולהיות חשופים לפגיעות). אבל אחרי סדרה של ניצחונות, מגיעות אל כדור הארץ מפלצות גדולות וחכמות יותר והחיים נמצאים בסכנת כלייה. ההברקה הראשונה בסרט היא פתיחתו. להבדיל מכל סרט ראשון בסדרה שלוקח את הזמן – לרוב לפחות 30 דקות – כדי לבנות את העולם ואת הדמויות ואת הקונפליקטים ורק אז מכניס פנימה את האקשן כדי לערבב את הכל, דל טורו מייצר אקספוזיציה מעולה המורכבת מקטעי חדשות וקריינות שנראית כמו תקציר הסרט הקודם שמעולם לא נעשה. הסרט הזה מתחיל ישר לתוך אמצע העלילה: המפלצות והרובוטים הם כבר מצב נתון, ועכשיו העסק מסתבך. יותר מזה: הפתיחה הזאת מציגה יפה את האופן שבו התקשורת והפוליטיקה מתייחסות למצבי אסון: השילוב בין טון מאופק ובין טון היסטורי והגיוס של כל מצב קטסטרופלי לצרכי פרופגנדה פטריוטית. ובעיקר, הריחוק שנוצר כשאירוע מתועד בדיעבד. בהמשך, כשאנו חווים את האסונות בזמן אמת, הפער ביניהם ובין הדיווח המרוחק, נטול המידע הקונקרטי, גדוש הספקולציות והדיסאינפורמציה, נהיה מוחשי יותר.

לכאורה, פועלים בעולמנו שני במאים ששמם גיירמו דל טורו, הכלואים בגוף אחד. האחד הוא הבמאי המקסיקני שמדי פעם פונה לסרטים קטנים יותר, סימבוליים יותר, שהביאו לכך שהוא יהיה נערץ גם בקרב קהילת הפסטיבלים הבינלאומית: “ילדים של אף אחד” ו”המבוך של פאן”. אבל דל טורו האמיתי הוא חובב קומיקס וחרקים, שסרטיו ההוליוודיים ממשיכים את סרטי האימה איתם התחיל: “קרונוס” ו”מימיק”, סרטים העוסקים בפלישה. בין אם של חרקים בתחילה או של מפלצות בהמשך. “פסיפיק רים” לא נראה כמו סרטו של הבמאי של “המבוך של פאן” אלא של הבמאי של “הלבוי” (רון פרלמן מ”הלבוי” מקבל כאן תפקיד אורח עסיסי). בשני המקרים אלה סרטים שלוקחים סיטואציה רצינית של עולם על סף הכחדה ומציגים אותם באור שיש בו לא מעט קאמפ ואירוניה. עירבוב הטעמים האלה – בין הרצינות הבומבסטית ובין הומור קומיקס מודע לעצמו – הוא סימן ההיכר האמיתי של דל טורו. רגעי הדרמה, הנוגעים ללב, בין שני אחים, בין אב לבנו ובין אב מאמץ לבתו, מצליחים להיות לבו של סיפור, שעיקרו הוא בעצם קרב היאבקות קולוסלי בין מכונות ענק ובין לטאות ענק. מבחוץ זה אולי נראה רובוטריקים נגד גודזילה, אבל בזכות בימוי אקשן משובח ועיצוב אפקטים נפלא, זה לא דומה במאום לקטעי האקשן מעוררי האפילפסיה והבלבול של מייקל ביי בסרטי רובוטריקים. זה נראה יותר כמו משחק מחשב ענק, שבו כל מערכה בסרט היא כמו השלב הבא במשחק, יותר גדול ויותר מסובך. ובתוך כל זה, ממש כמו ב”הלבוי”, גם קו עלילה שלם שהוא קומי לחלוטין, כמעט כמו סרט מצויר, על שני מדענים מטורפים שמנסים לפצח את חידת המפלצות מנקודת מבט מדעית. באופן משונה בוחר דל טורו להפוך דווקא את העלילה המדעית לזו שהיא הכי מנותקת מהגיון, ריאליזם או דמיון למציאות, ודווקא סצינות המפלצות הן אלה שמנסות לשכנע אותנו שהן מעוגנות בעולם האמיתי. כשיגיע הזמן לסכם את פועלו הקולנועי של דל טורו, נדמה לי שזה ישאר חותם ההיכר שלו: עירבוב הטעמים בין האימה ובין הפארסה, עירבוב שמגיע מעולם של קומיקס וסרטים מצוירים, עירבוב שעשוי לגרום לכך שדל טורו יישאר במאי פולחן שסרטיו זוכים להצלחה ולהכרה מאוחרת, ולא במאי של שוברי קופות בזמן אמת, אצל קהל שמעדיף את סרטיו בטעמים ובמרקמים אחידים.

ובסופו של דבר, “פסיפיק רים” אינו יצירת מופת נדירה שכדוגמתה לא ראינו או שמענו, אלא פשוט סרט עם קצב אדיר שמצליח לרתק מתחילתו עד סופו, להלהיב, למתוח, לענג עם אפקטים מעולים, ועם תסריט שלא מחפף ברגעי הדרמה שהופכים את דמויותיו לבשר ודם ואת הסיפור לאנושי יותר – כזה שלא רק מדבר על מלחמת הישרדות בין חיזרים ובני אדם, אלא גם על המפגשים מלאי המתח בין בני משפחה, בין גברים ונשים ובין האונה הימנית והאונה השמאלית של המוח. כזה, שבפשטות, היינו מצפים למצוא בכל סרט קיץ משובח שבצאתנו ממנו נוכל לסווגו פשוט כ”אחלה סרט”.

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - ““פסיפיק רים”, ביקורת”

  1. יוני 3 אוגוסט 2013 ב - 22:34 קישור ישיר

    שנים לא נהניתי כך בקולנוע. מסכים, מסכים, מסכים.

  2. שלו 4 אוגוסט 2013 ב - 7:04 קישור ישיר

    ראינו את אותו הסרט?? כי אני ראיתי בעיקר אסופת קלישאות ענקית מודבקת בצורה מאוד מחופפת וחסרת אחידות. ראיתי פה גודזילה ואוואטר ומייקל ביי בהילוך איטי ורונלד אמריך עם קצת סרטי קומיקס (בנוקמים כיכב אותו הפורטל בין העולמות. אז עכשיו הוא בלב האוקיינוס, ביג דיל).
    חוץ מפרלמן, שגם הוא לא מבריק במיוחד, אין בסרט הזה אף עוגן רציני בדמות שחקן, הקאסט אנמי ביותר ועושה מה שתמיד עושים בסרטי אפקטים- מביטים למסך הירוק ומגיבים בצורה מוגזמת. כל הדמויות שם היו קרטוניות וחסרות עומק כלשהו, אפילו כזה שאני מעז לדרוש מסרט קיץ שטחי לא היה בנמצא.
    חוץ מהאפקטים, שהיו טובים, כלום לא עבד בסרט. וזו לא חוכמה כי אם משקיעים מאות מליוני דולרים באפקטים כדאי מאוד שהם יהיו טובים. הבעיה היא כל השאר, שלא קיבל התייחסות או השקעה מיוחדת.

    מה שאני לא מבין, זה למה בחרו לא להקרין את הסרט גם בפורמט איימקס בו הוא מוקרן בחול? מי ביס פלאנט חשב שכדי למצות את אולם האיימקס המשוכלל בראשון לציון יש להקרין בו את הדרדסים 2??

  3. צליל סיון 4 אוגוסט 2013 ב - 11:11 קישור ישיר

    יאיר – יפה שהתייחסת לכישלון הקופתי של הסרט הזה בארה”ב. לא בטוח שהוא יגיע בכלל ל-100 מיליון דולר – ועבור סרט שכזה – מדובר בהכנסות נמוכות מאוד! באמת נשגב מבינתי ההיגיון של הקהל האמריקאי. אני לא משוכנע שההסבר שלך – שהסרט הגיע בסוף הקיץ ולכן הקהל שבע – משכנע. לא ראיתי את הסרט אבל אני סקרן לראותו ולו כדי לנסות ולהבין בעצמי מדוע האמריקאים לא התלהבו ממנו

  4. gיא 4 אוגוסט 2013 ב - 11:20 קישור ישיר

    בהחלט סקרנת אותי, פסלתי את הסרט אוטומטית.
    דווקא מזמן לא ראיתי אקשן טוב על המסך הגדול.

    אגב, הידעתם שהאוקיינוס האטלנטי התקנא בתהילת הפסיפיק, ועשה סרט חיקוי משל עצמו? אטלנטיק רים
    http://www.youtube.com/watch?v=1zY3OyYGfjg

  5. ד. 4 אוקטובר 2013 ב - 4:26 קישור ישיר

    שלו צודק פה. לעתים אקשן מטופש הוא רק אקשן מטופש, ותו לא.
    הסרט אחד הפלופים הגדולים של השנה ואפילו מצער אותי שרוב מבקרי ישראל שראיתי באתר אי.די.בי החמיאו לסרט כזה.
    נסלח נו.


השאירו תגובה