03 יולי 2006 | 09:14 ~ 39 תגובות | תגובות פייסבוק

רוג'ר איברט: הסוף?

רוג’ר איברט, מבקר הקולנוע המפורסם ביותר באמריקה כרגע, מאושפז מאז שבת בבית חולים בשיקגו במצב קשה. הנה הידיעה כפי שפורסמה בעיתונו, השיקגו סאן-טיימס:

Chicago Sun-Times film critic Roger Ebert was in serious condition at Northwestern Memorial Hospital on Sunday following an emergency operation to repair complications from an earlier cancer surgery

איברט, בן 64, עבר לפני שלוש שנים ניתוח להסרת גידול סרטני מבלוטות הרוק שלו. במדורו הוא כתב בעבר שמאז הניתוח, ותהליך ההחלמה הארוך, אנשים הפנו את תשומת ליבו לכך שביקורותיו נהיו נדיבות ואוהדות יותר. ב-16 ביוני הוא עבר עוד ניתוח להסרת גידול נוסף באותו מקום, ובשבת חלה הסתבכות באיזור הניתוח כשכלי דם נקרע. בגלל הניתוח הראשון, ועוד לפני הסיבוך, הקליטו איברט ושותפו לתוכנית הקולנוע, ריצ’רד רופר, שש תוכניות, בתקווה שאיברט יחלים עד אז (שותפו הקודם של איברט להגשת התוכנית, ג’ין סיסקל, מת ב-1999 ממפרצת).

בכותרת הפוסט, אחרי שצנח ליבי מקריאת הידיעה, אני מביע פסימיות. אולי פזיזה. אבל עורכו של איברט מאמין שגם הפעם, למרות מצוקה בריאותית חוזרת, הוא יבריא במהרה וישוב לתפקידו:

“Roger has bravely and successfully fought health problems in the past,” said Sun-Times Editor in Chief John Barron. “He’s always accomplished it with an incredibly positive attitude. We’re confident he’ll do the same now. We’re anxious to have him back.”

נושאים: בשוטף

39 תגובות ל - “רוג'ר איברט: הסוף?”

  1. גידי 3 יולי 2006 ב - 10:37 קישור ישיר

    יאיר אני ממש מרגיש צורך לציין שהסגנון שלך ושל רוג’ר מאוד דומה בביקורת סרטים.

    רוה לגידי: אני מניח שזו מחמאה ולכן אשיב בתודה. אבל לא בטוח שכך הייתי רוצה לדמיין את עצמי. אם, חס וחלילה, איברט יזדקק לפוסט הספד בקרוב אנסה להסביר בפירוט מה אהבתי אצלו ומה לא, מה לקחתי ממנו, ומה העדפתי להשאיר אצלו.

  2. עידן 3 יולי 2006 ב - 11:14 קישור ישיר

    כשמבקר קולנוע מת, עוד מלאך מקבל כנפיים.

    רוה לעידן: וילנצ’יק, כשאתה מצחיק, אני מאשר לך את התגובות.

  3. הפינגווין 3 יולי 2006 ב - 14:18 קישור ישיר

    המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה: אם רוג’ר איברט ימות, מי יתפוס את מקומו? מדובר, כנראה שללא ספק, בבכיר המבקרים האמריקאים והגורו הבלתי נלאה של תחזיות האוסקר. אפילו כשאני לא מסכים איתו (וזה קורה הרבה), הוא לא רק השם המוכר ביותר בעולם ביקורות הקולנוע, אלא גם הסגן וממלא המקום של עצמו. אין אף מבקר קולנוע שזוכה לאותה התעניינות כמו איברט וקשה לחשוב על מישהו שיתפוס את מקומו במעמד זה.

    (ובכל זאת, אני מנחש שדיוויד פולנד ורי’צרד רופר הם המועמדים המובילים)

    רוה לפינגווין: מה שברור הוא שאת מה שאיברט עשה בכוחות עצמו, ברוב העיתונים צריכים לפחות 3-4 מבקרים. כך שיש להניח שכמו בניו יורק טיימס, גם כאן תפקיד המבקר המיתולוגי יפוצל בין כמה, עד שיזהו מישהו שיכול להיות לא פחות מיתולוגי. ודיוויד פולנד? מבקר קולנוע? אההה… לא נראה לי. בינתיים, בוא נקווה שאיברט יחלים.

  4. הפינגווין 3 יולי 2006 ב - 14:59 קישור ישיר

    פולנד אמנם לא מבקר של ממש, אבל הוא שם מוכר. אני לא אתפלא אם ינסו לקדם אותו בשנים הקרובות כמבקר לכל דבר.

  5. חן חן 3 יולי 2006 ב - 15:23 קישור ישיר

    עדכון: מצבו של אברט יציב
    ובמקרה שימות, למה שאיתי שטרן לא יחליף אותו? מועמד אידיאלי. אנצקולפדיה של קולנוע, כותב רהוט, חרוץ, שאפתן.

  6. דניאל פאיקוב 3 יולי 2006 ב - 16:15 קישור ישיר

    בבלוג של דייב קר דיברו לא מזמן על זה שאיברט לא לוקח תחת חסותו מבקר צעיר. והנה הוא עומד להתפגר ואין מי שיחליף אותו. אבל, בעצם, יחליף אותו איפה? בתוכנית הטלוויזיה שלו? בעיתון? באתר? בטקסי האוסקר?

    איברט הוא “השם המוכר ביותר בעולם ביקורות הקולנוע, אלא גם הסגן וממלא המקום של עצמו” (הפינגווין) בגלל שהוא מצליח לאזן בין אלף ואחד דברים ואפילו עושה לא רע חלק מהם. אבל הוא גם היחיד שמנסה. שאר המבקרים האמריקאים מתחלקים לשתי קבוצות: כאלה ששואפים לרצינות (ולכן לא ינחו קדם-אוסקרים או תוכניות טלוויזיה שבועיות) וכאלה ששואפים לפופוליסטיות (ולכן לא יהיה להם מה להגיד על הסרטים ויצטרכו לדבר על עצמם).

    אני אישית מהמר על רקס ריד. הוא דביל, הוא לא רציני ויש לו טעם גרוע בסרטים. אבל הוא נורא ותיק ויש לו שם מגניב, כמו של כוכב פורנו.

    רוה לפאיקוב: לרקס ריד יש עבר מכובד לפחות. עכשיו הוא כותב בניו יורק אובזרבר, בטאון הפנסיונרים של מבקרי הקולנוע (שם תמצאו גם את אנדרו סאריס, שעדיין מרגש לראות שהוא פעיל, למרות שלא לגמרי ברור כיום למה הוא היה כל כך גדול בעבר). לריד, אגב, יש גם תיק פלילי במשטרה אחרי שנתפס גונב ארבעה דיסקים מחנות טאוור רקורדס ברחוב 4 במנהטן לפני כשש שנים. אולי הוא הווינונה ריידר של מבקרי הקולנוע.

  7. חן חן 3 יולי 2006 ב - 18:11 קישור ישיר

    אני לא יכול להתאפק ומעתיק לכאן את מופע הקאלט של איתי שטרן ועדי רובינשטיין מנרג’. כמות כזו של שגיאות הגהה, כתיבה גרועה וקריאה לא נכונה של נתונים לא ראיתי בחיי
    אולי זה יום העצמאות האמריקאי, אולי סתם בגלל פניו האלוהיות של ברנדון רות’ ואלי מדובר בסיבה הפשוטה שמדובר באחד מאייקוני הפופ הגדולים ביותר של העולם המערבי. כך או כך, סופרמן לא רק חזר, הוא עשה זאת בגדול והביא לקופות בסוף השבוע האחרון סכום של 52.15 מיליון דולר. אומנם לא מדובר בפתיחה החזקה ביותר, בכל הקשור לגיבורי על אך למרות הכל מדובר בפתיחה נאה בהחלט. על פי הערכות האולפן של וורנר, אמורם להגיע ההכנסות עד סוף השבוע (הארוך בעקבות חגיגות העצמאות) לסכום של 84.2 מיליון דולר.

    על ידי הפתיחה של סוף השבוע הנוכחי הצליח סופרמן לגבור על “באטמן חוזר” שיצא בשנה שעברה והכניס סכום של 48.7 מיליון דולר. לעומת זאת, ספיידרמן 2 שיצא גם הוא בשנה שעברה ברביעי ליולי הציב רף מסובך במיוחד למעבר עם רווחים של 152.4 מיליון דולר בארבעת ימי ההקרנה הראשונים.

    גם ברחבי העולם הצליח סופרמן להיכנס היישר למקום הראשון בטבלאות ורשם רווחים של 19.8 מיליון דולר בהפצה של 1750 מסכים ב-11 מדינות. אלינו הסרט עומד להגיע רק לקראת אמצע יולי ועד אז תיאלצו להסתפק בביקורות המצוינות ובטריילר המגרה.

    כניסה נוספת לטבלה רשם הסרט החדש “השטן לובשת פראדה” בכיכובה של מריל סטריפ. הסרט, שמביא את דמותה הבדויה של אלן וינטור, עורכת ה”ווג” המיתולוגית אל הבד הצלי לגרוף בסוף השבוע 27 מיליון דולר, כאשר רף הציפיות עמד על 20 מיליון. במקום השלישי עובד סרטו של אדם סנדלר “קליק” שעמד בשבוע שעבר בראש עם רווחים שבועיים של 19.4 מיליון ועם רווחים כלליים של 77.9 מיליון.

    במקום הרביעי ניצב שיתוף הפעולה של דיסני את פיקסאר “מכוניות” שגרף השבוע סכום של 14 מיליון דולר עם רווחים כוללים של 182 מיליון. במקום העשירי, רגע לפני הצניחה מהטבלה עומד צופן דה וינצ’י עם רווחים כוללים של 209.7 מיליון דולר רק ברחבי ארצות הברית.

    השבוע מצטרף למגמת העלייה הרווחית של הוליווד. 12 הסרטים הראשונים בטבלה גרפו בסך הכל 140.1 מיליון דולר, מה שהופך את השבוע הנוכחי לשני ברווחיותו אי פעם בתאריך הרביעי ביולי. עד כה, יום העצמאות הרווחי ביותר נרשם בשנת 2004 עם הפתיחה של ספיידרמן 2.

    רוה לחן חן: הפאנץ’ ליין שלך קצת הלך לאיבוד. לא היה עדיף להצביע באופן מפורט על שלל הטעויות שאתה מדבר עליהם?

  8. ליאור 3 יולי 2006 ב - 18:14 קישור ישיר

    דניאל, למה אתה כבר מספיד את איברט? (ולא בצורה ממש מעודנת, יש לציין).
    אני מחזיק לו אצבעות ומקווה שיהיה בריא. אני אוהב לקרוא אותו למרות שלא תמיד מסכים איתו. למעשה, הביקורת המהללת שהוא נתן לשיממון “ממלכת גן עדן” כל כך התמיהה אותי בזמנו שתהיתי אם ניתן להמשיך ולסמוך על טעמו. אבל עדיין כיף לקרוא אותו, רהוט, משעשע, מנומק, ותמיד מעניין.

  9. ג'ין 3 יולי 2006 ב - 20:20 קישור ישיר

    מה עלה על דעתכם?
    פעם, היו מבדילים בין מבקרי קולנוע לבין סוקרי סרטים בסינדיקציה. היתה פולין קייל, נניח, והיו סיסקל ואיברט. כל רפה שכל אמריקאי ידע להניף אגודל כמו שעשו השמן והרזה בטלוויזיה וכל בוגר כיתה בי”ת מסוגל היה להבין את רמת הדיון. יתכן שזה סייע להפצת הקולנוע האמריקאי. סביר שלא. יתכן שהתוכנית שלהם הסבירה לדור שלם איך לקרוא סרטים. למעלה מסביר שלא. גירסת העיתון של איברט לא שונה באופן משמעותי. הביקורת בעיתונות האמריקאית לאורך השנים נחותה מזו שמתפרסמת בעיתונות הישראלית, וזו האשמה חמורה.
    אני מאחל למר איברט אריכות ימים. החשיבות שלו היא במידה ואתם עובדים בחברת הפצה אמריקאית. לשאר העולם הוא ומי שמנקה את משרדו חשובים באותה מידה.

  10. דניאל פאיקוב 3 יולי 2006 ב - 20:28 קישור ישיר

    ליאור: קצת הומור שחור לא הזיק לאף אחד. אם זה לא מצחיק, זה כבר עניין אחר.

    גם אני נהנה מהביקורות של איברט כבר שנים רבות ואני לא מייחל להתפגרותו. אבל התפגרות היא לא האופציה היחידה. הוא יכול סתם להפסיק לכתוב. אותי אישית זה מסקרן – איך ייראה עולם הביקורת בלעדיו. איברט הפך לברירת מחדל, למבקר שאנשים קוראים כדי לא לקרוא אף מבקר אחר. האם בהיעדרותו מישהו אחר יכנס לנעליו? האם הציבור לא יידע מה לעשות עם עצמו ויתחיל, ברגע של חולשה, לקרוא אחרים? האם המבקרים יהפכו לעוד יותר לא רלבנטיים? אותי זה מרתק.

  11. רז 3 יולי 2006 ב - 22:00 קישור ישיר

    לג’ין: איש איש וטעמו, ועדיין, אני מאוד לא מסכים עם האבחנה שלך. נכון, אפשר לומר שאיברט “הוריד אל העם” את הדיון בענייני קולנוע, אבל אי אפשר להגיד שלא היה אצלו דיון כזה. לאיברט ישנה בהחלט פרספקטיבה היסטורית, יש לו דברים מעניינים להגיד על הסרטים שהוא רואה, והעובדה שהוא עושה את כל זה ועדיין לא שוכח את השורה התחתונה (כדאי לראות או לא?), מבחינתי רק עומדת לזכותו.

  12. ליאור 3 יולי 2006 ב - 22:02 קישור ישיר

    ומה סוד הצלחתו? למה הוא האורים והתומים של הביקורת הקולנועית באמריקה? אז הנה השאלה: למה המבקר הכי ותיק באמריקה מצליח לשמור על ראש פתוח, להתקדם עם הזמנים, לשמור על רלוונטיות, ובעיקר לשמור על קונטקסט – אחד התענוגות אצל איברט הוא שהאיש כמעט תמיד יודע לשים את הסרט הספציפי בקונטקסט המתאים, בגלל שהוא ראה כל כך הרבה סרטים, מכל כך הרבה סוגים.
    ומצד שני, המבקרים הוותיקים בארץ, וכולנו יודעים מיהם, מתנהגים כאילו הסרט האחרון ששווה משהו היה בשנת 1970?

    כשיוצא הבלוקבסטר ההוליוודי התורן, אני כמעט יודע מראש מה שניצר או קליין או גידי אורשר יכתבו עליו, מצד שני, אני לא יודע מה איברט יכתוב עליו. הוא שופט כל סרט לגופו, ואף פעם לא צפוי.

  13. אור 3 יולי 2006 ב - 23:25 קישור ישיר

    לפני ארבע שנים בערך, כשהייתי עוד בתיכון, חיפשתי רשימות של סרטים מעולים מכל הזמנים כדי שאוכל להתחיל להיכנס לקולנוע רציני בצורה מסודרת. האתר הראשון שהגעתי אליו היה של רוג’ר איברט בו הייתה רשימת “great films” שאליה הוא הוסיף ביקורת כל שבועיים על סרט נוסף. פשוט התחלתי לחפש את הסרטים שברשימה אחד אחד. כיום כבר ראיתי את כל הרשימה שמכילה מעל ל250 סרטים שהיחוד שלה הוא בזה שלא מדובר רק ב”greatest” כמו רוב רשימות שמכילות 100 סרטים, אלא גם סרטים מעולים מכל העולם ומכל הקשת הקולנועית. בלי רוג’ר איברט היה לוקח לי הרבה יותר זמן להכיר יצירות של שמות גדולים שלרוב נחבאים מדי כמו הרצוג, קוקטו, בונואל, לאנג, אוזו, קיטון, מלוויל, ברסון ועוד המון המון אחרים.
    בלי ציניות, אני מרגיש כאילו אני חייב לו המון ובאמת מקווה שירגיש טוב.

  14. רד פיש 4 יולי 2006 ב - 1:01 קישור ישיר

    “מה המבקר הכי ותיק באמריקה מצליח לשמור על ראש פתוח, להתקדם עם הזמנים, לשמור על רלוונטיות…”
    אתה בטוח שאתה מדבר על איברט? הבנאדם מנהל בחודשים האחרונים ויכוח עיקש נגד חובבי משחקי המחשב, שבו הוא טוען שמשחקי מחשב אינם, ולעולם לא יהיו, אמנות – או לפחות, לא אמנות טובה. המדיום הזה, לטענת איברט, הוא מעצם טבעו נחות מקולנוע. למה? כי הוא אינטראקטיבי. או משהו. מהרגע שבנאדם משמיע הצהרה מטופשת כזאת, כל קשר בינו לבין רלוונטיות וראש פתוח נעלם כלא היה. לא נורא, כולנו מזדקנים.

    (שיהיה בריא).

  15. דניאל פאיקוב 4 יולי 2006 ב - 2:00 קישור ישיר

    ליאור: בשביל להיות המבקר הכי ותיק באמריקה הוא צריך להיות קודם כל ותיק. במונחים של אמריקה, איברט כלל לה כזה. והנה לך רשימה:

    http://davekehr.com/?p=85

    Critic: Richard Corliss Age: 63 Forum: Time magazine Length of Employment to date: 22 years Critic: Joel Siegel Age: 64 Forum: Good Morning, America Length of Employment: 27 years Critic: David Ansen Age: 62 Forum: Newsweek Length of Employment: 30 years Critic: Roger Ebert Age: 65 Forum: The Chicago Sun-Times Length of Employment: 40 years (about 25 years on TV) Critic: Richard Schickel Age: 74 Forum: Time magazine Length of Employment: 34 years Critic: Gene Shalit Age: 75 Forum: Today Show Length of Employment: 40 years Critic: David Denby Age: 62 Forum: formerly at New York magazine, now at The New Yorker Length of Employment: 24 years at New York, before moving over to The New Yorker about 6 years ago Critic: Stanley Kauffmann Age: 90 Forum: The New Republic Length of Employment: 49 years

  16. גידי 4 יולי 2006 ב - 9:04 קישור ישיר

    יאיר איך אתה מסביר את זה שרוג’ר נתן לכלבי אשמורת שני כוכבים?
    בעיקרון נראה לי שהוא לא אוהב סרטים אלימים. אבל לשחוט את כלבי אשמורת זה טמטום לא?

  17. סיני מת 4 יולי 2006 ב - 17:18 קישור ישיר

    רד פיש – אני רואה שההצהרה של איברט פגעה בך קשות. אבל למה בעצם אתה צריך שמישהו יסווג עבורך משחקי מחשב כאמנות כדי שתוכל להפיק מהם ערך או הנאה? רבים טוענים למשל שספורט (או שופינג!) חסרי ערך אמנותי, אבל אף אחד לא יגיד לך שאין בהם ערך אחר, לא אמנותי. למה כל דבר חייב להיות אמנות?

  18. רד פיש 4 יולי 2006 ב - 17:57 קישור ישיר

    סיני, זו לא הנקודה. אני לא גיימר גדול ולא נפגע נפשית בכל פעם שמישהו אומר משהו רע על משחקי מחשב. אבל אדם שמגדיר צורת אמנות אחת – שבה, לפי הודאתו, הוא התנסה מעט מאוד, אם בכלל – כ”נחותה” לאמנות אחרת, הוא לא אדם רחב אופקים. קולנוע הוא נחות מספרות? צילום בהגדרה עדיף על ציור? שופן הוא אמנות, הביטלס לא? קומיקס נעלה על תאטרון? תראה לי אדם שטוען ברצינות דבר כזה, ואני אראה לך פוץ. זו לא הפעם הראשונה או היחידה שבה איברט נתפס בצרות אופקים, אבל זה המקרה הבולט ביותר, כיוון שהוא התעקש להמשיך את הויכוח ולדבוק בעמדה האינפנטילית שלו.

  19. סיני מת 4 יולי 2006 ב - 18:28 קישור ישיר

    רד פיש – האם יכול להיות שההתעקשות של איברט לגיטימית פשוט כי העמדה האינפנטילית שלו היא, איך לומר, נכונה? הרי לא כל דבר שמופיע על פני מסך טלוויזיה או מחשב הוא בהכרח אמנות. סיטקום הוא אמנות, מבזק חדשות לא? פרסומת היא אמנות, תוכנית ראיונות לא? והאם אפשר להגדיר יצירות ממוחשבות כחפצים אמנותיים? האם אתר (שים לב, לא עיצוב גרפי אלא האתר כמכלול) הוא אמנות? מה עם אפליקציה? מה עם פורמט של קובץ או פרוטוקול תקשורת? הרי אם כל דבר הוא אמנות, שום דבר אינו אמנות.

  20. ליאור 4 יולי 2006 ב - 19:39 קישור ישיר

    דניאל, אוקיי, תפסת אותי במילה. בוא נגיד שהתכוונתי לומר “אחד המבקרים הכי ותיקים באמריקה”. הוא כותב לפחות אותו זמן ששניצר או אינגבר פעילים, לדוגמה, זאת ההקבלה שכיוונתי אליה יותר.

    רד פיש: לא יודע לגבי העניין עם משחקי המחשב. פעם ראשונה שאני שומע שהוא טען את זה. זאת שאלה מעניינת שראויה לדיון נרחב יותר, אבל כעיקרון, אני חושב שברגע שמחשבי מחשב יצליחו לספק חוויה סיפורית מרגשת, ולא ברמה של אדרנלין או גירוי אינטלקטואלי, ניתן יהיה לומר שהם בדרך הנכונה להפוך לאמנות בפני עצמם. צריך שילוב בין הנראטיב לחזותי, כמו בקולנוע.

    מה שיותר התכוונתי לומר היה שאני יכול לקרוא ביקורת של איברט על סרט של אדם סנדלר, לדוגמה, ואני אישית לא מרגיש בהתנשאות בכתיבה שלו רק כי זו קומדיה מטופשת, אלא בניסיון לשמור על ראש פתוח. אני חושב שהמבקרים הטובים הם כאלה. והשאר הם… אתה יודע, שניצקליינים.

  21. הפינגווין 4 יולי 2006 ב - 20:33 קישור ישיר

    סיני מת, תלוי איך מגדירים אמנות.

    “פעילות אנושית יצירתית, שתוצריה הם בעלי ערך אסתטי, ותוצאתה של פעילות זו; מכלול היצירות של אומן מסוים, ארץ מסוימת, תקופה מסוימת, סגנון מסוים וכד’.”
    (מילון רב מילים)

    “יצירה ששקעו בה כשרון רב ויש בה כדי להנות את הרואה או את השומע ולגרום להם חויה אסתטית – בתחום הציור, הפיסול, הספרות, המוסיקה וכדומה.”
    (מילון אבן שושן)

    האם יש משהו שמופיע על המסך, מלבד שלג, שלא יכול להתאים להגדרה הנרחבת של אמנות?

  22. רד פיש 4 יולי 2006 ב - 22:34 קישור ישיר

    על שאלת הגדרת המושג אמנות אפשר להתווכח הרבה (אם אני שם את טילדה סווינטון במוזיאון, האם היא אמנות?), אבל היא לא באמת רלוונטית לכאן. ליאור אמר: “אני חושב שברגע שמחשבי מחשב יצליחו לספק חוויה סיפורית מרגשת, ולא ברמה של אדרנלין או גירוי אינטלקטואלי, ניתן יהיה לומר שהם בדרך הנכונה להפוך לאמנות בפני עצמם”. אז זהו. שהם עושים את זה כבר מזמן (ולדעתי גם מה שמספק “רק” גירוי אינטלקטואלי או אדרנלין הוא אמנות, אבל זה, כאמור, עניין לויכוח אחר). רק מה, איברט וליאור כנראה מעולם לא שיחקו במשחקים האלה. שזה בסדר, לא צריך לצלוב אנשים רק בגלל שהם לא שיחקו ב-Neverhood או Grim Fandango, אבל מי שמעולם לא חווה את יצירות המופת של תחום מסוים (או היה מודע לקיומן), אין לו שום כלים להשמיע הצהרות מפוצצות לגבי התחום כולו. אם מישהו שבמשך כל חייו ראה קטעים משלושה סרטים (ושלושתם במקרה היו סרטים של סטיבן סיגל) היה טוען שהקולנוע הוא מדיום נחות, גם אליו לא הייתי מתייחס ברצינות.

  23. ליאור 5 יולי 2006 ב - 0:59 קישור ישיר

    אוקיי, neverhood ו-grim fandango. רשמתי לעצמי.

  24. ריי ג'קסון, ג'קסון 5 יולי 2006 ב - 11:50 קישור ישיר

    איזה שלושה סרטים של סטיבן סיגל?

  25. רד פיש 5 יולי 2006 ב - 12:20 קישור ישיר

    “חשבון פתוח”, “חשבון סגור” ו”חשבון פשוט”.

  26. ריי ג'קסון, ג'קסון 5 יולי 2006 ב - 14:35 קישור ישיר

    Why No Lester Bangs of Gaming?

    http://www.wired.com/news/columns/0,71290-0.html?tw=wn_index_2

  27. מ(ר)קס 5 יולי 2006 ב - 23:03 קישור ישיר

    מי שחווה את יצירות המופת של תחום מסוים בדרך כלל מפתח דעות מתנשאות ופלצניות לגבי התחום. לא הייתי רוצה לשמוע את דעותיו של מבקר שכזה.

  28. חן חן 6 יולי 2006 ב - 0:25 קישור ישיר

    Here is a big scoop for you, Harry! Jean Claude Van Damme has signed on to play the main villain in “Rush Hour 3″(set to film in August). It involves Jackie Chan and Chris Tucker getting mixed up with Triads in Paris. Van Damme spoke on a recent British TV Show about it and was looking forward to working with Jackie Chan. Also rumored to be in the film is Michael “Kramer” Richards in either a big or bit role. I think, IMHO, that a Chan versus Van Damme one-on-one would be kick ass!(no pun intended)

  29. דניאל פאיקוב 6 יולי 2006 ב - 1:24 קישור ישיר

    מה זה יצירת מופת? מי בוחר אותן? על פי איזה קריטריונים? האם כולם חייבים להסכים? ובמקרה של מדיום כמו מחשבים, האם התפתחויות טכנולוגיות גורמות ליצירות מופת ישנות להפוך לפחות מופתיות?

  30. צפריר 6 יולי 2006 ב - 14:22 קישור ישיר

    משחק טוב נשאר משחק טוב, גם אם הוא מפגר טכנולוגית, ראה Wolf3D, Dangerous Dave, UFO: X-COM

  31. מ(ר)קס 6 יולי 2006 ב - 22:04 קישור ישיר

    רד פיש – בשיטוטי בעין הדג ראיתי די הרבה הצהרות מפוצצות לגבי תחום הקולנוע. האם כולן נכתבו על ידי אנשים שראו את יצירות המופת של התחום? קראתי פעם פתיל ארוך מאוד שבו אותם האנשים הביעו בוז וזלזול ביצירות המופת של התחום ובמושג “יצירת מופת” כרעיון בר תוקף: החל מצפייה חלקית או הירדמות באמצע “האזרח קיין” או “הסנדק” ועד הימנעות מוחלטת מצפייה בסרטים בעלי מוניטין של יצירות מופת.

  32. הפינגווין 6 יולי 2006 ב - 23:42 קישור ישיר

    מ(ר)קס,
    האם אתה יוצא מנקודת הנחה ש”יצירת מופת” הוא לא מושג סוביקטיבי? בעיני, הסנדק הוא סרט לא רע, אבל גם לא טוב במיוחד ולא מספיק מעורר עניין בכדי להצדיק צפיה שניה. מצד שני, אני חושב שבני וג’ון הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם. לפי אילו סטנדרטים עלינו להגדיר יצירת מופת?

  33. ליאור 6 יולי 2006 ב - 23:57 קישור ישיר

    הבעיה עם ציוף המילים “יצירת מופת”, במיוחד כשהוא מוחל על סרטים מלפני 1990, היא שהוא גורם לפעמים רתיעה טבעית, בעיקר אצל קהל צעיר יותר. זה איכשהו הופך את הסרט ל”כבד”, מאוד חשוב, מאוד משמעותי, מין משימה שיש להשלים במקום סרט טוב שפשוט צריך לראות. זה מוציא ממנו את הכיף. כשאני ממליץ למישהו על סרט, אפילו אם אני חושב שהסרט הוא יצירת מופת, אני אהסס לתאר אותו כך, כדי לא ליצור ציפיות בשמים שאי אפשר לעמוד בהן.
    “הסנדק” לא נוצר בתור יצירת מופת, אני משוכנע שקופולה לא התכוון לכך, הוא היה עסוק יותר מדי בריבים עם פרמאונט שיתנו לו לעשות את הסרט. מי שמכיר את הסיפור שמאחורי עשיית “הסנדק” יודע שהעובדה שבסוף מכל הבלגן יצא סרט כל כך נפלא היא אחד מפעלולי האלכימיה המופלאים והמסתוריים האלה שיש בקולנוע.

  34. מ(ר)קס 7 יולי 2006 ב - 0:36 קישור ישיר

    הפינגווין: תלוי בשמו של מי אתה רוצה שאני אענה לך. אני יכול למשל להגיד שיצירת מופת זה סרט שכיף לראות אותו. כמה שיותר כיף, ככה היצירה יותר מופתית. לפי הגישה הזאת, “יצירת מופת” הוא באמת מושג סובייקטיבי, אפילו סובייקטיבי לגמרי, כי כל אחד נהנה ממשהו אחר ולכן לכל אחד יצירות מופת משלו. אבל מצד שני, זה אומר שכל סרט יכול עקרונית להיות יצירת מופת של מישהו, ואז כמו שהסיני המת אמר, אם כל דבר הוא יצירת מופת, שום דבר אינו יצירת מופת.

    או שאני יכול לענות לך בשמי, ולהגיד לך שיש בזיהוי של יצירות מופת מימד סובייקטיבי אבל הוא לא יחיד או הכי חשוב. יצירת מופת לא חייבת להיות יצירה כיפית אבל היא כן חייבת להיות מושלמת או קרובה לשלמות, יצירה שבה כל החלקים טובים וכולם משרתים מטרה כלשהי. אם צופה אחד לא מזהה את המטרה או את הצורות בהן החלקים מתחברים, וצופים אחרים כן מזהים, הבעיה גם ביצירה וביוצר אבל בעיקר בצופה. קשה לי להגיד שזיהוי תבניות בתוך יצירה הוא תהליך לגמרי סובייקטיבי.

  35. דניאל פאיקוב 7 יולי 2006 ב - 18:39 קישור ישיר

    תודה לכולם, אתם עוזרים לי להתכונן למבחן ב”קולנוע וספרות”. אני אציין גם שיצירת מופת היא יצירה בלי בזבוז או עודפים. בסרט מופתי לא אמורות להיות סצנות מיותרות, דמויות מיותרות, דיאלוגים מיותרים. ולא רק זה – כל אלמנט אמור לשרת כמה מטרות בו זמנית, גם לקדם את העלילה, גם לאפיין את הדמויות, גם לפתח את הנושאים בהם עוסק הסרט. אין בסרט כזה מקום לפילר או לסצנות שהנימוק היחיד לקיומן הוא להראות לנו משהו מצחיק או מגניב אלא אם כן יש לזה קשר הדוק לאלמנטים אחרים בסרט.

  36. סיני מת 8 יולי 2006 ב - 18:34 קישור ישיר

    אז מה זה בעצם יצירת מופת של משחקי מחשב? משחק הוא מסגרת, השחקן מספק את התוכן. אם יש משחקי מחשב מופתיים, כדאי שיהיו משחקי לא-מחשב מופתיים. ומה אלה? כדורגל יותר מופתי מכדורסל? מונופול יותר מופתי משחמט?

  37. המומין המורמוני 15 יולי 2006 ב - 3:22 קישור ישיר

    ג’ין: קראת פעם משהו של קייל? לפי נימת דברייך זה נראה כאילו לא, אבל תקן אותי אם אני טועה.

  38. סיני מת 9 אוגוסט 2006 ב - 14:54 קישור ישיר

    מעצב משחקים עונה: משחקי מחשב הם אמנות, אבל אמנות נמוכה. “אנחנו מייצרים בידור קל ופופולרי, והבידור הזה טריוויאלי, חד-פעמי וחסר חשיבות תרבותית.” (ויה סלאשדוט)

  39. Ferry pour la Grece 27 ינואר 2011 ב - 23:52 קישור ישיר

    Thanks dude. This is special knowing


השאירו תגובה