16 ספטמבר 2013 | 16:52 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

פסטיבל חיפה: המלצות ואזהרות. “המחברת הגדולה”, “יפה לנצח”, “סיפורים שאנו מספרים”

“המחברת הגדולה”

סוכות עדיין קשה מאוד למצוא על הכרמל, אבל תוכניית הסרטים של פסטיבל רק נהיית מרשימה יותר משנה לשנה. אנחנו נמצאים בליבה של עונת הפסטיבלים העולמית: פסטיבל ונציה ננעל לפני שבוע, פסטיבל טורונטו ננעל שלשום, פסטיבל ניו יורק תכף מתחיל, פסטיבל לונדון תכף אחריו, הסרטים הלוהטים של השנה – ואלה שיתחרו על פרסי האוסקר בקרוב – נחשפים כעת ואנחנו בארץ יכולים רק לשבת מול האינטרנט ולקרוא עליהם. אבל השנה, עשרת ימיו של פסטיבל חיפה יעזרו לנו גם לפגוש לא מעט מהסרטים שעכשיו מייצרים כותרות.

כמו למשל “כוח משיכה” (“Gravity”) ההרפתקאה בחלל של אלפונסו קוארון עם ג’ורג’ קלוני וסנדרה בולוק שגרם למבקרים להשתנק מהתפעלות כסרט הפתיחה של פסטיבל ונציה – אז הוא יהיה סרט הנעילה של חיפה ב-28.9, למעלה מחודש לפני הפצתו. “כנס העתידנים”, יצירת המופת מעוררת ההשתאות של ארי פולמן (קו-פרודוקציה בינלאומית דוברת אנגלית שצולמה והונפשה ברחבי העולם, אבל הופקה כולה מדירה קטנה ביפו על ידי צוות ישראלי לחלוטין), היא סרט הפתיחה. אולי האירוע הקולנועי המרהיב, השאפתני והמאתגר ביותר של השנה בקולנוע הישראלי (עליו נדבר, בלי נדר, בשבוע הבא, בתקווה שאצליח למצוא מילים שאינם “וואו” כדי לתאר אותו). ובין לבין, לא מעט סקרנים מסקרנים ומדוברים נוספים.

למשל, טרילוגיית “גן עדן” של הבמאי האוסטרי אולריך זיידל. זיידל הוא במאי נועז ובוטה – הוא גורם למיכאל האנקה להיראות כמו ג’נטלמן מעודן – שיצר השנה שלושה חלקים בטרילוגיה: “גן עדן: אמונה”, “גן עדן: “אהבה” ו”גן עדן: תקווה”. זיידל רואה פרה קדושה ומסתער עליה עם סכינים, וגם הטרילוגיה הזאת, כמו סרטיו הקודמים, מבטיחה לא מעט גיבורים לא אטרקטיביים, מן הסתם בעירום, עם לא מעט סקס, ואגב כך דיונים בענייני דת ומוות. בימים מוקרן הפרק “גן עדן: אמונה” בניו יורק, ומחוץ לבית הקולנוע מתקיימת הפגנה של קתוליים אדוקים המוחים נגד מה שהם רואים בו מסרים של כפירה וזלזול בישו שהסרט מציג. בחיפוש אחר סנסציות, זו הטרילוגיה. (עדכון: בינתיים ראיתי את “גן עדן: אמונה” וסבלתי נורא. סרט כולו מלא תיעוב למין האנושי המוצג בשיא כיעורו ובלי שמץ הומור. נראה לי שבזאת אני פורש סופית מעסקי אולריך זיידל).

בעוד פסטיבל ירושלים הצטיין השנה עם כותרים מתוכניית פסטיבל סאנדאנס, פסטיבל חיפה יציג מקבץ נאה מאוד של סרטי פסטיבל קאן. אחד מהם הוא “Like Father, Like Son” של הירוקאזו קורה-אדה, הבמאי היפני שמרגש כמעט מדי שנה עם סרטים כמו “החיים שאחרי”, “עדיין הולכים” ו”המשאלה”. בפסטיבל קאן עמד סטיבן ספילברג בראש השופטים שהעניקו לסרט הזה פרס מיוחד של חבר השופטים. אבל בשבוע שעבר התברר שספילברג מעניק לסרט הזה פרס משלו: הוא מתכנן להפיק לו רימייק אמריקאי (הסיפור הוא על משפחה מצליחנית שדוחפת את בנה להצטיין, אבל אז מגלה שבשל טעות בבית החולים הוא אינו בנם הביולוגי).

וכן הלאה סרטים מאוד מסקרנים, חלקם יגיעו אחר כך להקרנות מסחריות בארץ, כמו למשל סרט ערפדים שביים ג’ים ג’רמוש; או שני סרטי תעודה מאוד מסקרנים מאת במאים שקוראים להם שיין: שיין מדוז הבריטי מביים סרט תיעודי על הסטון רוזס, שיין סלרנו האמריקאי מביים סרט תיעודי על ג’יי.די סלינג’ר, שנחשף לראשונה בטורונטו השבוע. טרי טרי.

אבל עד כאן המסקרנים, הנה כמה סרטים שכבר ראיתי ואני יכול להמליץ לכם עליהם:

“המחברת הגדולה”

לא רק “הנוער” עוסק באחים/תאומים, הנה עוד סרט שבו זוג תאומים צריכים להתמודד יחד עם משבר משפחתי והם עושים זאת בסנכרון מושלם. הסרט ההונגרי שביים יאנוש סאס (“וויצ’ק” ו”אופיום”, שביחס להם זהו סרט מתון יותר) זכה לפני חודשיים בפסטיבל קרלובי-וארי ומונה להיות נציג הונגריה לאוסקרים. בראש ובראשונה זהו סרט יפה לעין בזכות הצילום של כריסטיאן ברגר (“סרט לבן”): דמיינו את “סרט לבן” בצבע. כזה. הסרט, המבוסס על ספרה של אגתה קריסטוף, מספר על תאומים במלחמת העולם השנייה שנשלחים לבית הסבתא בכפר נידח. שם הם מתעדים את מה שקורה להם – יחסם עם בת השכנה ועם הקצין הנאצי (אולריך תומסן, “איה”) שמתנחל בחווה שלהם – במחברת גדולה שנתן להם אביהם, תוך כדי שהם מנסים לחשל את עצמם לשרוד בעולם שכולו מלא סבל וייסורים. המעבר בין קטעי מציאות לקטעי דמיון בשלל סגנונות אנימציה הופך את “המחברת הגדולה” לסרט שעלילתו המעט צפויה מקבלת חיזוק על ידי סגנון ויזואלי עשיר ומקורי למדי (יש לסרט הזה מפיץ, וקל להאמין שהוא יופץ בחודשים הקרובים בארץ).

“יפה לנצח”

יש במאים שאני מכיר ומעריץ בזכות פסטיבל ירושלים, ויש כמה קבועים שהם תחת אחריות פסטיבל חיפה. למשל פאולו סורנטינו, אחד הבמאים הנפלאים באירופה בעשור האחרון, שאני זוכר כמו היום את הפגישה הראשונה שלי עם סרט שלו, “מחיר האהבה”, בפסטיבל חיפה. ואז “ידיד המשפחה”. איזה במאי! כמו פיטר גרינאוויי בן זמננו, עם דימויים היפר-מסוגננים, רוקוקו מודרני, מלווים בפסקול פופי עכשווי. במאי שמערבב טעמים בכשרון ובהומור ועם לא מעט קאמפ. ואז באו “האלוהי” ו”זה בוודאי המקום”, שהופצו בארץ, ועכשיו מגיע סרטו החדש (גם הוא מיבול פסטיבל קאן): “יפה לנצח”. השם מתייחס לרומא. והסרט כולו הוא מעין תגובה עדכנית ל”לה דולצ’ה ויטה” של פליני (תכף נדבר על פליני). אחרי “זה בוודאי המקום” דובר האנגלית, חוזר סורנטינו לאיטליה ולשחקן הקבוע שלו, טוני סרווילו, שכמו מרצ’לו מסטרויאני בסרטו של פליני הוא עיתונאי שנודד ברחבי רומא, בין מסיבותיה, נשיה, מפורסמיה ואמניה, ומוצא רק זיוף מכל עבר. סורנטינו חוגג את הזיוף והדקדנס הזה בכל צבעוניותו ובכל עוצמתו.

“שמונה וחצי”

“שמונה וחצי”

“יפה לנצח” משתלב היטב במחווה שמקיים פסטיבל חיפה לפדריקו פליני במלאת 20 שנה למותו. אך חשוב יותר: במלאת חמישים שנה ל”שמונה וחצי”, שנוצר ב-1963. מי שלא ראה, חייב. מי שראה, גם כן חייב. זהו אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים (ואחד הסרטים המשפיעים ביותר על יוצרים ב-50 שנות הקולנוע האחרונות): מרצ’לו מסטרויאני מגלם במאי קולנוע שחווה התמוטטות עצבים ונשלח לבית מרפא בעיר מרחצאות ומעיינות בתקווה להריע את עצביו. אבל זה לא עוזר: הוא נקרע בין אשתו ובין המאהבת שלו, ובין רצונו לברוח מהסרט לו התחייב ולחצם של מפיקיו שימשיך לעבוד עליו. בין לבין הוא שוגה בזכרונות ובחלומות במסע סוריאליסטי לתוך מוחו הקודח של האמן בכלל, ושל פליני בפרט. סרט שכולו יצר ויצירה, ועם המוזיקה האלמותית של נינו רוטה. חוץ מזה יוקרנו כמה סרטי תעודה על פליני, החדש שבהם הוא סרטו של אטורה סקולה (שכבר ערך לפליני מחווה ב”אהבנו כל כך” שלו), שמגיע לחיפה הישר מבכורתו בפסטיבל ונציה.

“סיפורים שאנחנו מספרים”

נכון לרגע זה, זה הסרט הכי יפה שראיתי כבר מבין סרטי פסטיבל חיפה. למי שיחמיץ אותו בפסטיבל, אל דאגה: בעוד שלושה שבועות הוא מגיע לבתי הקולנוע. זה סרט נפלא: שרה פולי, שחקנית קנדית (“המתיקות שאחרי”) שהפכה לבמאית מוצלחת (“הרחק ממנה” הנפלא) פונה בסרטה השלישי לכיוון תיעודי ומספרת את הסיפור של משפחתה. מה כבר יכול להיות מעניין בסיפור משפחתה של שחקנית קנדית עם שורשים יהודיים? ובכן, זה בהחלט עוזר שכל בני משפחתה מאוד-מאוד רהוטים. וזה מאוד עוזר שאביה כותב כל חייו את סיפורו כמעין ביוגרפיה שמעולם לא פורסמה, וזה בוודאי עוזר שהוא מין פריק לתיעוד שצילם את משפחתו ללא הרף במצלמות ביתיות. וזה מאוד עוזר כשתוך כדי הסרט נחשף סוד דרמטי מאוד שהמשפחה מעולם לא ידעה עליו. מה שמתחיל כסיפור מסופר היטב על כל-משפחה, הופך לטלנובלה מפתיעה מאוד. סרט פשוט מצוין.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “פסטיבל חיפה: המלצות ואזהרות. “המחברת הגדולה”, “יפה לנצח”, “סיפורים שאנו מספרים””

  1. Shai 16 ספטמבר 2013 ב - 20:23 קישור ישיר

    If “8 1/2” was made in 1963, than its screening at the Haifa Film Festival marks its 50th birthday.30th birthday means it was made in 1983.Felini may have made a movie in 1983, just not that movie


השאירו תגובה