31 אוקטובר 2013 | 19:41 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

“המשחק של אנדר״, ביקורת

“המשחק של אנדר״. ״את באה איתי ל׳כוח משיכה׳ אחרי זה?״

החלק הכי מפורט, עמוס, מדויק וארוך ב״המשחק של אנדר״ מגיע בסופו: לפחות ארבעה, אם לא חמישה, מסכים עם שמות של מפיקים מתחלפים בזה אחר זה בקרדיטים בסיום הסרט. 16 מפיקים היו שם, החל מרוברט צ׳רטוף, המפיק של ״רוקי״, ועד לרוברט אורצ׳י. הרשימה הארוכה הזאת מספרת את הסיפור המעניין יותר, ואולי הטרגי, מאחורי ״המשחק של אנדר״, שאני עוקב אחרי הפקתו כבר עשר שנים, ורואה אותה הולך ומדולל, עד שהוא מגיע בגרסה מימית לחלוטין אל המסכים. לפני עשר שנים, כשעוד הייתי ב״העיר״, דיווחתי בשמחה שוולפגנג פיטרסן יהיה הבמאי של ״המשחק של אנדר״ ודיוויד בניוף יהיה התסריטאי, אחרי ששניהם שיתפו פעולה ב״טרויה״. פיטרסן ובניוף היו בחירות מאוד מעניין לעיבוד הספר של אורסון סקוט קארד, שיש בו תימות כוחניות בולטות, ובמאי בן האולד-סקול כמו פיטרסן – שאוהב לנופף בדגלים ולשרטט בבירור מי הטוב ומי הרע – היה בחירה לא רעה. בניוף (לימים היוצר של ״משחקי הכס״, וכבר אז חובב מושבע של מיתולוגיות מודרניות) היה האיש הנכון לתסריט. אבל החבילה הזאת קרסה, כנראה בעקבות וטו של הסופר עצמו (שבערך באותה תקופה הגיע לביקור בישראל).

זה היה אמור להיות הפיץ׳ הקל ביותר לגיוס כספים. ב-2003 קל היה לבוא לאולפן ולהציג את בית הספר בו לומד הנער אנדר – אותו מגדיר הריסון פורד בפתיחת הסרט בתור ״האחד״, או ״הנבחר״ – כהוגוורטס בחלל. אני לא יכול שלא להיות ציני למראה הסרט הסופי ולא לתהות האם גווין הוד קרא את ״המשחק של אנדר״ או רק ראה את ״הארי פוטר״ והתייחס אליו כאל מקור השראה – כולל הפיכת משחקי המלחמה באפס גרביטציה כמקבילה לקווידיץ׳. כמה שנים אחר כך, ו״המשחק של אנדר״ היה יכול להיות משווק כמו ״דמדומים״ חדש, אבל לבנים: סדרת ספרים מאת סופר מורמוני (לא סתם מורמוני, מצאצאיו של אחד ממייסדי הכניסיה המורמונית, ובלי שום שמץ של ספק אחד האנשים הבודדים באמריקה שיימצאו את המיוזיקל ״ספר המורמונים״ פוגעני באופן אישי). כשסטפאני מאייר הוציאה את ספרי ״דמדומים״ מיד ביקרו את העובדה שהיא מחדירה לבני הנוער מסרים המקדמים רעיונות דתיים, כמו התנזרות ממין לפני החתונה. אני לא זוכר ביקורת כזו נגד קארד, למרות שספריו מורמונים בצורה אורתודוקסית, באופן בו הספרים מייצגים הערצה להיררכיה, סדר, משמעת וכוח.

בעשר השנים האלה כל העיבודים לבני הנוער עקפו את ״אנדר״, שהופק באופן עצמאי עד שחברת ״סאמיט״ (שגם מפיצה את ״דמדומים״) קנתה אותו להפצה (באמריקה, אבל לא בעולם. וכך קרה שהסרט הזה – מדע בדיוני לבני נוער מגיע דווקא לקולנוע לב, שמתמחים בהפצת סרטים לקהל מבוגר הרבה יותר). ובעשר השנים האלה נראה שנעשה הכל כדי להכשיל את הסרט, כולל התבטאויות הומופוביות של קארד עצמו מלפני כמה חודשים שהובילו לקריאה להחרמת הסרט (ראו, לחיזרים קוראים במקור Buggers, הספר הזה היה הומופובי מהתחלה). בקיצור, בבית הספר להפקה, ״המשחק של אנדר״ יהיה מקרה המבחן איך לא לעשות את זה. כל מה שיכול להשתבש, השתבש. ורואים את קמטים על הסרט.

אבל למראה הגרסה הקולנועית של ״המשחק של אנדר״ דומני שזה לא ״הארי פוטר״ ולא ״דמדומים״, ואף לא כתבי המורמונים, שהשפיעו על התוצאה הסופית. זה חייב להיות ״מחוז 9״. גאווין הוד, כמו ניל בלומקמפ, הוא במאי דרום אפריקאי שהשתלב בהוליווד באופן בלתי צפוי (הוא זכה באוסקר על הסרט הזר עם ״צוצי״, דובר האפריקאנס, וניצח את ״גן עדן עכשיו״ הפלסטיני). שני במאים דרום אפריקאים שמביים סרטי מדע בדיוני על פלישת חיזרים בצורה ג׳וקים לכדור הארץ? מה הסיכויים לכך?

וגאווין הוד הוא, ככל הנראה, החוליה החלשה בסיפור הזה. לא במאי נורא, פשוט במאי חסר ייחוד שכתב תסריט מאוד בינוני – בו כל הדברים הכי חשובים בסיפור, אבל גם הכי צפויים בו, דחוסים לסוף ומועברים באופן כמעט אגבי (כמין הכנה לסרט המשך שאני מוכן להתערב אתכם שלעולם לא יבוא). אסא באטרפילד* והריסון פורד הם הברקות ליהוק אמנם, והסצינות שלהם טובות למדי, אבל כמעט ואין סיקוונס בסרט שבאמת מוביל אותנו לקראת שיא הסיפור. כמעט 3/4 סרט מוקדש לתהליך האימונים של אנדר וחבריו, ולבסוף אין קשר בין האימונים שלהם ובין מה שקורה בסוף. אז למה טרחנו?

כל מה שנותר הוא מעין ״מטאל ג׳קט״ לילדים – בחיי, אתה מקבל לידיך את אחד מספרי המד״ב האהובים והנערצים של הדור האחרון, וכל מה שאתה עושה הוא לצטט מסרטים אחרים במקום להמציא משהו חדש? – שמתחיל באופן סביר, אבל עד מהרה מתברר שהסרט הזה פשוט נטול כריזמה, וכל עניין שהיה בו הולך ומתאדה ככל שהסרט נמשך. כשהשיא מגיע, כבר לא אכפת מכלום. זה ה-end של אנדר. אולי בעוד שר שנים, בתור סדרה ל-HBO, יש לו סיכוי מחדש.

—————–

*) שיחק אותה באטרפילד הצעיר. הוא הפך לשחקן שמגלם את התפקיד הראשי בשני סרטים על פי ספרים נודעים: הוא היה הוגו על פי ״ההמצאה של הוגו קברה״ וכעת אנדר ב״המשחק של אנדר״.

 

 

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - ““המשחק של אנדר״, ביקורת”

  1. יונתן 31 אוקטובר 2013 ב - 19:48 קישור ישיר

    בהתחשב בזה שאלה ילדים גאונים, קשה לי להאמין שהם יאמרו “אתה באה אתי ל”כח משיכה” אחרי זה?”.

  2. א 1 נובמבר 2013 ב - 11:53 קישור ישיר

    בניוף כותב את משחקי הכס, אבל זו פעם ראשונה ששמתי לב שזה משחקי הכס, ומשחקי הרעב:) ועכשיו אני חושב איזה משחקי יהיה הבא?

  3. JNH 1 נובמבר 2013 ב - 19:21 קישור ישיר

    דיוויד בניוף הוא היוצר של משחקי הכס, לא הרעב.


השאירו תגובה