״פנתר לבן״. אינדיאנים בשמש (צילום: קרן יונה)

״פנתר לבן״ הפתיע אותי לטובה. לעומת זאת, ״שרקייה״ איכזב אותי. שני סרטים ישראלים קטנים מאוד, דלי תקציב, שמציגים עלילה חברתית ומצפונית המתרחשת בצפון הארץ ובדרומה.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 13.11.2013

יש סרטים שבהם נדמה שהבמאי הוא גם סוג של עובד סוציאלי, מישהו שמשתמש בקולנוע כדי לתקן את העולם, להציל חיים. יש תחושה של שליחות שמתעוררת בצפייה ב״פנתר לבן״, סרט הבכורה העצמאי וקטן המידות של דני רייספלד, ולכן מפתיע, שלצד אמירה חברתית – שבאה לידי ביטוי לא רק בעלילה, אלא בעיקר בהפקה ובליהוק – הסרט הזה מצליח להיות גם סוחף ומרגש למדי. הייתם מצפים מסרט עם שליחות שיהיה מטיפני וצדקני. לא ״פנתר לבן״. זה ״רוקי״ בטבריה: מחוספס, חשוף, ישיר מאוד, אבל עם ניואנסים מפתיעים של עדינות ודקות אבחנה. למעשה, הסרט הזה לא מפסיק להפתיע: הוא נדמה פלקט לשינוי חברתי, אבל יש בו רגש אמיתי; הוא נראה נוסחתי, אבל הוא עובד גם בנימים עדינים; הוא נראה כמו הפקה בוסרית, ראשונית ודלה, אבל יש בו אנרגיה בשלה.

״פנתר לבן״ היה יכול להיות סרט ההמשך לסרט שמעולם לא נעשה. בצעירותו היה דוד אוחנה (זאב רווח) אלוף האגרוף של ישראל, ומילדותו בטבריה הוא זוכר בעיקר קיפוח ודעות קדומות. שנים אחר כך הוא השוטר, השריף, שליט השכונה, האיש החזק על הגבעה, וכעת הוא מתייחס לצעירים בני העלייה הרוסית באופן שבו הוותיקים התייחסו אליו ואל משפחתו כשהוא היה צעיר, והוא עיוור לאירוניה שבמצב, בהיפוך התפקידים: בשכונה שבא הוא גר ובה הוא דוכא, שכעת מאוכלסת על ידי אלה שהוא שותף לדיכוים.

הרוסים, מצידם, מגיבים באופן אותו הם ייבאו מהמולדת: הם מקימים מעין תא ניאו-נאצי – או גלוחי ראש – שמביע שנאה כלפי כל מה שנראה ישראלי ויהודי. במקום להתערות בחברה, הם רוצים להדגיש את זרותם, את רוסיותם. את העימות התרבותי הזה שם רייספלד בתוך המבנה הדרמטי הצפוי אבל הכה מדויק – קרב אגרופים. בתוך המבנה של סרט ספורט – סרט אגרוף, למען הדיוק – מעמת ״פנתר לבן״ בין שחורים ללבנים, אירופאיים ומזרחיים, ותיקים וחדשים, יהודים ונוצרים, אלה שגרים במעלה ההר מול אלה שגרים למרגלותיו.

מתבקש וצפוי ובלתי נמנע להשוות את ״פנתר לבן״ ל״המשגיחים״ – שני סרטים שהופקו כמעט במקביל ועוסקים בעלילה דומה של כנופיה המטילה טרור על שכונה, על תחושת זרות המתבטאת באלימות וברצון לשלוט, לכבוש ולהרוס, ועל אהבה שממיסה שנאה ומקרבת לבבות (וחברת לשורשים). שני הסרטים שיצאו לדרך כדרמות קצרות ועם מעט הכסף שקיבלו מקרנות הלכו ויצרו סרטים באורך מלא שיש בהם משהו חשוף ומלא כנות, של אנשים הכותבים על השכונה שהם מכירים. בשני הסרטים יש אפילו סצינות דומות בהן הגיבור טובל בים, מזדכך. בהשוואה הלא לגמרי הוגנת הזאת, המבוססת על צירוף מקרים (מופלא למדי, יש לציין), ״המשגיחים״ מנצח, כסרט שעושה כמה מהלכים עלילתיים נועזים יותר, אבל שניהם באים ממקום דומה: לקחת את ז׳אנר הדרמה החברתית, ולהחטיף לו מכות רצח. יהיה מעניין לראות האם כמו שקרה עם ״המשגיחים״ האם גם ״פנתר לבן״ יהפוך ללהיט בקופות.

משהו מהאנרגיה של ״פנתר לבן״ טמון בצילום של רם שוויקי (״ימים קפואים״) שמשקיף על טבריה מלמעלה, ומתבונן בגיבורים שרק בסוף הסרט עוצרים להביט בנוף. וזו גם הפקה יוצאת דופן: זה הסרט השני תוך שנה שמגיע אל המסכים ושעלילתו מתרחשת בטביה (ועם זאב רווח). הראשון היה ״העולם מצחיק״ של שמי זרחין לפני שנה. ו״פנתר לבן״ מקפיד שלא ללכת באתרי הצילום של ״העולם מצחיק״ ולהציג טבריה אחרת, נאבקת על חייה, בסרט שצולם כולו בצפון הארץ ויש לו ניחוח של מטבח גלילי.

אבל ההצלחה הכי גדולה בסרט היא הליהוק שלו. ראשית, בחירתו של רייספלד לתת את התפקיד הבכיר – של המאמן הוותיק שמאמץ עבריין ומנסה להפוך אותו לאלוף, כפי שעשו לו בצעירותו – לזאב רווח הוא לא פחות מהברקה. זו גם אמירה קולנועית מרתקת, שמכניסה את ״פנתר לבן״ לתוך הפילמוגרפיה והביוגרפיה של השחקן הראשי (רווח ידוע כמי שבילדותו, עם עלייתו ארצה עם משפחתו, גר בשכונת מוסררה בירושלים, משם צמחה תנועת הפנתרים השחורים, וכעת הסרט מציג נראטיב חדש שהוא הנגאטיב לסיפור ההיסטורי ההוא). רייספלד, בראיונות איתו, לא חושש להגדיר את סרטו כ״סרט בורקס״ – כזה הלוקח עלילה של מתיחות עדתית ומעמדית – וזאת כי רייספלד הוא גם מורה לקולנוע שחי ופועל בפריפריה, בגליל העליון, ויודע שלהבדיל ממה שניסתה האקדמיה הישראלית לעשות בשנות השבעים המושג ״סרט בורקס״ אינו נאמר לגנאי, אלא הוא מאפיין סוגה קולנועית לגיטימית, שרייספלד מתייחס אליה בכבוד. המפגש בין זאב רווח המנוסה (שמציג דמות שכבר התעייפה מהחיים, שהיום-יום עבורה הוא נטל ושפתאום משהו מצית בו מחדש את ההתלהבות) ובין גיבור הסרט בגילומו של יבגני אורלוב מצליחה להרשים כמפגש בין שחקן ותיק ובין שחקן אלמוני שמחלחל לתוך הדמויות – המבוגר שמחפש את הבן שמעולם לא היה לו, הצעיר שמחפש דמות אב, ובעיקר: המאמן והמאומן. נדמה לי אפילו שבאחת הסצינות בהן רווח מאמן את אורלוב הוא באמת עושה לו תרגילים חימום במשחק ולא באיגרוף.

אבל התגלית הגדולה של הסרט נמצאת דווקא בתפקיד משנה. עלילת ״פנתר לבן״ היא גם סיפור על קרע בין אחים: ז׳ניה, האח הבכור, האלים, שמקים כנופייה רוסית פשיסטית שהיא בעצם כוח גבייה של גנגסטר מקומי; ומולו אלכס, האח הצעיר והרגיש יותר, שנקרע בין העולמות – רוסיה מול טבריה, האח מול האמא החולה, הגנגסטר מול השוטר, שכל אחד רוצה להיות לו מעין ״אב מאמץ״. את דמותו של ז׳ניה, האח הבכור והאלים, מגלם ראפר בשם וולקן (זורה קרטבלישווילי) ובכל פעם שהוא מופיע, המסך נדלק. זהו איש גדול עם קול עמוק-עמוק שנראה מפחיד ומאיים מאוד, אבל יש לו גם מראה של תינוק מגודל, שלא ברור לנו אם אנחנו צריכים לפחד ממנו או לדגדג אותו עד שיצחק. וולקן הזה' עם הקול הבלתי נשכח שלו' הוא מרגע זה, מבחינתי, כוכב ענק. הוא יכול להיות וין דיזל או דה רוק הישראלי. אני מקווה שיידעו ללהק אותו לא רק לתפקידים של בריונים וגנגסטרים.

 =============

״שרקייה״ של עמי ליבנה על פי תסריט של גיא עופרן, זכה לפני שנה בפסטיבל ירושלים, והוא הפקה לא פחות קיצונית, קשה ומאתגרת מ״פנתר לבן״: זהו סרט שצולם במשך 12 יום בלבד במדבר, בתנאים מאולתרים בין כפרי הבדואים הלא מוכרים על ידי הרשויות. וזה סרט שאני הייתי אמור להעריץ: דמות הולכת במדבר, והולכת, והולכת, והולכת, באמצע שום מקום – משום מקום אחד (חייו כמאבטח בתחנה המרכזית בבאר שבע) לשום מקום אחר (כפר הפחונים של משפחתו שצו הריסה מרחף מעל ראשו). תנו לי סרט על איש שהולך במדבר עם צילום של אחד הצלמים הישראליים הכי טובים שיש כאן (בועז יהונתן יעקב) ואני אמור להיות מבסוט. אלא ש״שרקייה״ – בניגוד למה שאני קורא מצד עמיתיי בביקורת ובניגוד לפרסים שהוא קיבל לפני כשנה וחצי בפסטיבל ירושלים – הוא מבחינתי אכזבה קשה. כדרמה חברתית הוא מפספס את הנקודה לחלוטין ורומס את כל רגעי הדרמה שהסיטואציה הכה נפיצה שהיתה בידיו כדי להפוך את ״שרקייה״ לסרט חשוב ומשפיע – בסגנון קן לואץ׳ – שבאמת יאיר את מצוקת הבדואים בדרום ואולי יניע שינוי – במעשה או בתודעה. זה לא הסרט הזה. אבל גם בתור סרט פיוטי, אימפרסיוניסטי, שעוקב אחר חייו השסועים של איש אחד בין הקיום האומלל שלו בצד הישראלי והקיום האומלל שלו בכפר הבדואי, הסרט הוא החמצה. בעיקר, כי הוא נטול פיוט (ואני מודה, זה בלתי אפשרי להיות פיוטי ב-12 ימי צילום. צריך בשביל זה אורך נשימה, סבלנות, מבט ארוך). כך ש״שרקייה״, מכל כיוון שאני מביט בו, הוא אולי סרט מלא כוונות טובות (גם אם סותרות, נדמה שהוא נכתב כדבר אחד ובוים כדבר אחר לחלוטין), אבל הוא החמצה גדולה.

ציוץ