זה היה סופשבוע מיני מאוד על המסכים. למבוגרים בלבד. בשעה ש״כחול הוא הצבע החם ביותר״ (עם שפע סקס לסבי) ו״זרים על שפת אגם״ (עם שפע סקס הומואי) הוקרנו בבתי הקולנוע בבכורות אחרי שהוגבלו למבוגרים מגיל 18, הוקרן בערוץ 2 במוצאי שבת בערב הסרט ״שבלולים בגשם״ של יריב מוזר, שגם הוא הוגבל למבוגרים בלבד, גם בו יש לא מעט סקס, וגם בו יש גברים המתלבטים לגבי זהותם המינית תוך כדי שחייה. ולמרות ש״זרים על שפת אגם״ הוא סרט השנה של ״קאייה דה סינמה״, חיבבתי את המתח הטעון של ״שבלולים בגשם״ יותר. עם ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ יש לי מערכת יחסים מורכבת יותר. אני מעריך את הסרט הזה, אבל ציפיתי שסרט על אהבה כה אינטנסיבית יהיה חוויה אמוציונלית יותר עבורי, ולא רק חוויה אינטלקטואלית. "הר ברוקבק״, למשל, מעך אותי. ״כחול הוא״ לא. אבל בשבועות שחלפו מאז שצפיתי בו, בעודי עורך אותו מחדש בראשי ומצמצם את משך הזמן המפלצתי שלו בן שלוש השעות (הלא מוצדקות בעיניי), אני מוצא בו עניין מחודש, ואני מגלה ששתי הדמויות האלה בסרט, איתן ביליתי נתח משמעותי בחיי ומחייהן, התחבבו עליי.

הנה ניסיון שלי לארוז את שני הסרטים לביקורת אחת, פלוס תוספות.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 27.11.2013

הרגעים האלה בהם שני סרטים שיש ביניהם קווי מתאר דומים יוצאים במקביל או בסמוך זה לזה תמיד מפליאים אותי? האם זהו רק צירוף מקרים, או אולי תיאום רפרטוארי בין המפיצים? היציאה המשותפת של שני הסרטים הצרפתים ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ ו״זרים על שפת האגם״ היא רגע כזה. מרתק להניח את שניהם זה לצד זה. מדובר בהפכים גמורים, אבל שמתחילים מדימיון ביניהם: שניהם סרטים צרפתיים, שניהם יצאו עם פרסים מפסטיבל קאן האחרון (״כחול הוא הצבע החם ביותר״ הוא זוכה פרס דקל הזהב בתחרות הראשית ו״זרים על שפת האגם״ יצא עם פרס מתחרות ״מבט מסוים״), שניהם סרטים גדושים בסקס שהצפייה בהם הוגבלה בישראל על ידי הצנזורה מגיל 18 ומעלה. שניהם מציגים סקס גיי מפורש מאוד: האחד סקס לסבי, השני סקס הומואי, שניהם מפורטים מאוד מבחינה אנטומית, עד כדי אי נוחות. שפתיים ועטרות, אצבעות ולשונות, פטמות והשפרצות. ושניהם הפכים גמורים: האחד כולו בתקריבים, השני כולו בצילומים מרחוק; האחד כולו נשמות גועשות, השני קר כקרח; האחד כולו חיים, השני כולו מוות.

ושני הסרטים האלה – בתוכנם ובסגנונם – הם פלאשבק לשנות השבעים, כשסקס בקולנוע היה הבון-טון (אבל לא סקס גיי), ומאז הוכחד והודחק. אחת השאלות הגדולות של הקולנוע בארבעים השנים האחרונות, ששני הסרטים האלה שבים ומציפים היא: מה תפקידו של סקס בקולנוע? האם זהו ייצוג של יצר בלבד? אקט מציצני? (וב״זרים על שפת האגם״ המרחק בין מציצות למציצנות מעולם לא היה קטן יותר). האם העובדה שהקולנוע המיינסטרימי בארבעים השנים האחרונות נהיה פחות פחות בוטה מבחינה מינית היא עדות להפיכתו שמרני ובורגני יותר? או אולי דווקא ההפך, אולי דווקא ריבוי הסקס בימים ההם לא היה עדות לחשיבה מהפכנית, פורקת עול, מנתצת מוסכמות, אלא דווקא לחשיבה הכי נצלנית, הכי שבלונית, בה במאים – כמעט תמיד גברים – מפשיטים על המסך את מושאי התשוקה שלהם (על פי רוב נשים)?

הוויכוח הזה התעורר כהוגן סביב ״כחול הוא הצבע החם ביותר״, סיפור אהבה קורע לב בין שתי נערות, ששובר ל״חתונה מאוחרת״ את השיא בהצגת סצינת הסקס הארוכה בקולנוע הלא-פורנוגרפי. אבל קולות (תמוהים, אני חייב להודות) נשמעו שהאשימו את במאי הסרט, עבדלטיף קשיש (״הגרגר והדג״ – ואני ממש עוצר את עצמי לא לעשות משחק מילים גס על השם הזה כדי לתאר את סרטו החדש), בהיותו גבר סטרייט, בנצלנות מציצנית כלפי דמויותיו ושחקניותיו. כאילו שחלק מדברי הביקורת לא הספיקו, קמה גם הסופרת שכתבה את הרומן הגרפי המקורי והאשימה את הבמאי שהסקס אצלו היה טכני מדי, ואז התראיינה ליאה סיידו, אחת משתי השחקניות בסרט, וטענה שהעבודה איתו היתה נוראית ושהיא הרגישה כמו זונה בסצינות הסקס. הבמאי והשחקנית, כמה מביך, האשימו זה את זו מעל גבי העיתונות הצרפתית. ובעוד כולם מתנפלים על קשיש קשישא, הסרט זכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן והפך לאחד האירועים הקולנועיים המדוברים של השנה. ואף אני, שההתפעלות שלי מהסרט הזה מתונה יחסית, מודה שקשיש ושחקניותיו עשו עבודה מרשימה, גם אם זה נעשה תחת מעמסה רגשית בלתי נסבלת. בימוי זה ניצול, כך זה תמיד. ואם סיידו מרגישה נבגדת, אולי זה בצדק: עמיתתה לסרט אוכלת אותה בלי מלח בכל סצינה וסצינה.

ובעוד יש נשים בתקשורת התוהות האם גבר סטרייט יכול (או בכלל רשאי) לביים סקס לסבי, אני חייב לתהות ביני ובין עצמי האם מבקר קולנוע סטרייט – ואם יש משהו ששני הסרטים האלה עשו זה לאשש את ההטרוסקסואליות שלי – יכול לבקר קולנוע הומוסקסואלי. התשובה היא כמובן כן. אבל כנראה פחות. בעוד הלסבית שישבה בסמוך אליי התרגשה מ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ עד כדי רטט, אני הבטתי בו בעיניים מרוחקות, שמצאו עניין בעולם המורכב שעוצב ונפרש מולי, אבל ליבי לא החמיץ פעימה.

״כחול הוא הצבע החם ביותר״ נמשך שלוש שעות (ארוכות מדי, אני חייב להודות, ואני בדרך כלל חסיד של סרטים ארוכים) והוא מתאר סיפור קטן ואינטימי מאוד: תלמידת תיכון בעלת רקע פשוט ולא מתוחכם ועם חור רגשי גדול בלב, חולפת ברחוב על פניה של סטודנטית לאמנות, בוגרת ומתוחכמת ממנה, ומאותו רגע נוצר ביניהם קליק כמו אבזם של חגורה. זה קשר סוער, רגשי, יצרי, כולו נוזלי גוף – יזע, דמעות, נזלת וכו׳ – של שתי בחורות מאוהבות שגומאות את סיפור האהבה הזה במהירות של מאה קמ״ש. האהבה שלהן היא כמו סם, תלות מוחלטת, שמובילה להתפכחות וללב שבור. העלילה תמציתית מאין כמוה: אהבה מטורפת, הצתתה ודעיכה, כמו שהצרפתים יודעים לעשות, אבל בפרטנות דקדקנית, לעיתים מפרכת: בשעה הראשונה גיבורת הסרט, אדל (בגילומו של אדל אקסרכופולוס, תגלית מופלאה ואולי הסיבה היחידה והעיקרית לצפות בסרט), מחפשת את עצמה בין ילדי התיכון שלה: חבר ראשון, פלירטוט ראשון עם אשה, חיפוש עצמי. בשעה השניה: האופוריה של האהבה. בשעה השלישית: יסורי ההתבגרות וההתפכחות מהאגדה.

עבדלטיף קשיש – במאי צרפתי ממוצא טוניסאי שעל מדפו כבר שני פרסי סזאר – מתמחה ביצירת קולנוע ריאליסטי שטובל את הצופה בו בתוך עולם שבנוי מתוך הפקדה טוטלית לאמינות, עד כדי תחושה של נטורליזם דוקומנטרי. מה ש״כחול״ חסר בעלילה הוא עשיר בפרטים ואיפיונים. אנחנו יודעים על שתי הבנות האלה הכל: מנהגים, ריטואלים, העדפות קולינריות, נטיות פוליטיות, ואנחנו רואים את מסע החונכות שמעבירה האחת את השניה.

כחלק מאיפיון הדמויות והסיפור, מעשיר קשיש את עולמן של הגיבורות עם המון התייחסויות לתרבות ואמנות. הן שרויות בתוך מרינדה של ספרות, אמנות פלסטית, מוזיקה וקולנוע. ונדמה שהאמנות שהן צורכות מניעה אותן ומשפיעה עליהן, וגם מתפקדת כמעין מקהלה יוונית לסיפור עצמן. הם כמו דמויות ברומן שלא מודעות לכך שהסיפור שלהן כבר סופר בעשרות יצירות אחרות, שדווקא נמצאות סביבן.

כך למשל, הסרט נקרא במקור בצרפתית ״חייה של אדל״ (התרגום לאנגלית ולעברית מבוסס, אני מניח, על האבחנה שבכל פריים בסרט הצבע הכחול שולט, משיער הדמות, עד ללק בציפורניה, שמלותיה וקירותיה). אבל השם המקורי מתייחס לשמו של הרומן הצרפתי הקלאסי שאדל צריכה לקרוא בשיעורי הספרות בבית הספר: ״חייה של מריאן״. אדל מתאהבת בספר, ופסקה המתארת את התאהבותה ממבט ראשון של הגיבורה נוגעת בה במיוחד, בהמשך – כשהיא תחלוף על פניה של אמה (סיידו), בעלת השיער הכחול, אנו נבין שזו אותה אהבה ממבט ראשון שהיא קראה עליה מהספר. נשאלת השאלה: אולי אדל רק רוצה להתאהב כמו בספר? אולי היא רוצה לרומם את חייה הפשוטים, בפאתי העיר ליל, ולחיות חיים של אהבות ספרותיות, חיים בהם היא המוזה של אמנית, בהן היא לא רק חיה חיים רומנטיים ומלאי אמנות, אלא שהם הופכים למעשה אמנות בעצמם? אולי הכל בחייה הוא רק דימוי של רגש? כאישוש לכך, הסרט מוצף כולו איזכורים אמנותיים וניתוחים ספרותיים. כשהמורה לספרות מסבירה לכיתה מה זו טרגדיה, מוחו של הצופה הרגיש אמור כבר לאותת סימני אזהרה: האם אנחנו נמצאים בתוכה של טרגדיה? לאן הסרט הזה הולך? סצינה מאוחרת יותר מתרחשת כשברקע מוקרן הסרט ״תיבת פנדורה״ של ג.וו פאבסט הגרמני. שוב, טרגדיה. מלודרמת מוסר על אשה ששילמה מחיר יקר על היותה אדם ייצרי ובעלת נפש חופשית. ושוב, איתותי האזהרה נדלקים.

שלוש השעות של ״כחול הם הצבע החם ביותר״ נועדו, בעצם, כדי לשוות לסרט נפח ספרותי. כמו רומן צרפתי או רוסי עב כרס שמפשפש בתוך הנשמות והרגשות של גיבוריו, אבל ללא היכולת לגלוש למונולוגים פנימיים. עבדלטיף קשיש בונה מסגרת של מלודרמה, שבאמצעותה הוא שואל שאלות רגשיות על אהבה וחיים: מהי הטרגדיה האמיתית בחיים, להבדיל מהאמנות: למות מאהבה, או לחיות בלעדיה?

 *********

״זרים על שפת האגם״. סרטו של אלן גירודי מתרחש כולו בלוקיישן אחד ויש בו אך ורק גברים, לרוב עירומים. אנחנו על שפת אגם בדרום צרפת. לכאן מגיעים גברים כדי לתפוס סטוצים מזדמנים עם גברים אחרים. אם תרצו, במקום גן העצמאות, אגם העצמאות. אנחנו מביטים בהם מרחוק: משתפזים בעירום, לפעמים שוחים, יש כאלה שיוזמים, אחרים רק באים כדי להסתכל. מארק, גיבור הסרט, שם עין על גבר נאה, אבל מתאכזב לגלות שהוא כבר מצא מישהו להיום. הוא חוזר מחר, אבל הגבר שוב תפוס עם אותו בן זוג. אבל רגע לפני השקיעה הוא מביט לכיוון האגם ורואה את מושא תשוקתו מטביע את הפרטנר שלו. מה יעשה הגיבור? יצעק? יזעיק עזרה? יקפוץ להציל את הטובע? לא. הוא רק ממשיך להביט בגבר בו הוא חושק, ומבין שעכשיו הוא פנוי. ומכאן הם מתחילים סדרה של מפגשים מיניים על שפת האגם וביער הסמוך, כשסודו של המאהב הרוצח שמור אצלו. למארק, אנחנו מבינים, יש איזשהו עניין בסכנה. הוא מסרב, למשל, להשתמש בקונדום בסקס, הידבקות במחלות מין לא מדאיגה אותו. החיפוש שלו אחר סקס אנונימי באופן קצת כפייתי מגיע ממקום אובדני. ובכלל, זהו סקס מנוכר, אפתי, של אנשים ללא ביוגרפיה.

למרות שהוא קצר בחצי מ״כחול הוא הצבע החם ביותר״, ״זרים על שפת האגם״ איטי ממנו כפליים. מרגע הרצח קל לשרטט קו אל סיום הסרט, ואליו הוא אכן צועד לאט-לאט בלי התפתחויות מרעישות. אווירת שנות השבעים של הסרט גורמת לו להיראות מעט מיושן – בשעה שהלסביות של ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ חיות חיים נורמטיביים, משולבות בחברה, מקובלות על ידי ההורים (חלק מההורים, לפחות) ומחוץ לארון, מבלי שזה ישבש את חייהן, האגם ב״זרים על שפת האגם״ הוא כמו ארון אחד גדול, אליו נדחקים הגברים כדי להיעלם מהיומיום, מאנשים שמכירים אותם. ולעיתים זה ארון קבורה. סוף הסרט צפוי מהדקה העשרים ולכן יש משהו מתסכל ומפרך בסרט, שניתן היה לבטא באופן תמציתי יותר, אבל הוא מספר סיפור על איש שפעולות שלו – או, למעשה, אי-הפעולות שלו, הפסיביות שלו – מעידות על אופיו ועל מצוקתו. על איש שכל כך חרד מהבדידות, שהוא מעדיף להסתכן במוות ולא להסתכן בבדידות.

 ******

נ.ב1:

טרנד הסקס הבוטה של 2013 עוד לא חלף: יש לנו עוד ארבע שעות של סקס שמתקרבות אלינו עם ״נימפומנית״ של לארס פון טרייר, שהשבוע למדנו שהוא יופץ בשתי גרסאות: האחת בת ארבע שעות והשנייה בת חמש שעות וחצי. בשתיהן צפויים לא מעט צילומי משגלים מפורטים שצולמו בעזרת כפילי פורנו.

 ******

 נ.ב2:

משהו ב״כחול הוא הצבע החם ביותר״ הזכיר לי את ״הטנגו האחרון בפריז״ של ברנרדו ברטולוצ׳י מ-1972. הנועזות, קודם כל. התשוקה הבוערת, הבלתי אפשרית, הנואשת, והעובדה שהסרט הופך למותג, לשיחה עולמית, לאירוע תרבותי ותקשורתי. אבל לא יכולתי שלא לשים לב להבדל בתגובה שלי כלפי שני הסרטים. אולי זה עניין של גיל. ״הטנגו האחרון בפריז״ היה סרט שהערצתי בגיל עשרים (הוא נוצר כשהייתי בן 4, ראיתי אותו רק שנים אחר כך). הבנתי אותו, טבעתי בתוכו, התחברתי אליו: כנער, הבנתי את שתי הדמויות האבודות שבו, שמתחברות זו לזו בנואשות אובדנית. האפילה של הסרט, תחושת הניצול, האלימות הייצרית. זה היה פורטרט של נשמה מוטרדת. האם ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ היה נוגע בי באותה מידה אם הייתי בן 20 כיום? אולי. אולי התגובה שלי ל״הטנגו״ היתה כזאת, בגלל שמדובר בסרט הטרוסקסואלי? אולי. ואולי באמת יש משהו קצת אטום רגשית ב״כחול הוא הצבע החם ביותר״, אולי דווקא כשהמצלמה נמצאת כה קרוב לפניהן של השחקניות, ולגופן, משהו שם מאפיל על הרגש. ולראיה: ״הר ברוקבק״ של אנג לי – מלודרמה הוליוודית לפי הספר, אבל עם שני גברים מאוהבים – ריסק את ליבי לרסיסים. להבדיל מהבהמיות האסתטית אבל קורעת הלב (לימי נעוריי) של ״הטנגו״, ״כחול״ הוא סרט שאני רואה בו חוכמה גדולה, ושליטה מרשימה בבימוי שחקניות וניצולן, כמו גם בבניית משמעות על פי מוטיבים חיצוניים, אבל הלב נותר דומם.

ציוץ