01 דצמבר 2013 | 20:46 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום חודשי: 5 הסרטים הטובים של נובמבר

“לשבור את הקרח״. איש שלג באוגוסט

1 בדצמבר. מתחיל החודש האחרון של השנה, ואני מניח שאם נעיין בפינתנו ״סיכום חודשי״ שהושקה בתחילת השנה נוכל להתחיל לתכנן את סיכום השנה שמחכה לנו בסוף החודש ולהתחיל לצמצם את רשימת סרטי השנה עליה כבר התחלתי לעבוד השבוע. ויש רמז: כמה מכוכבי רשימת סיכום השנה מסתתרים ברשימת סרטי החודש של נובמבר.

הנה הם: חמשת הסרטים הטובים של נובמבר.

1. ״כוח משיכה״

2. ״לשבור את הקרח״

הסרט הזה עלה בסוף השבוע האחרון ודומני שמצאנו את זוכה האוסקר בקטגוריית סרט האנימציה. אני עדיין מעריץ של ״הממלכה הסודית״, שהיה סרט האנימציה האהוב עליי השנה – גם הכי מרגש וגם עם האנימציה הכי יפה, וגם – עד כמה שזה אפשרי בתחום כמו אנימציה הוליוודית – הדבר הכי קרוב לסרט של אוטר, ופרויקט חיים וחלומו של יוצרו. ״לשבור את הקרח״ הוא סרט דיסני, וככזה יש סיכוי שלעולם לא תזכרו מה שמו של הבמאי (כריס באק, שביים את ״טרזן״, ולצידו ג׳ניפר לי שכתבה את התסריט כולל את זה של ״ראלף ההורס״ מהשנה שעברה). בבואנו לקולנוע, בת התשע קצת חששה. לפני שנה ראינו גרסה אחרת לאגדת ״מלכת השלג״ של הנס כריסטיאן אנדרסן, בהפקת אנימציה  תלת מימדית תוצרת רוסיה שהיתה נוראית. הקטנה זוכרת עד היום שהסרט ההוא, לבד מהעובדה שהוא היה לחלוטין לא מובן, עשה לה סחרחורת. אני הייתי צריך להיות זה שאומר לה ״תנוח דעתך, בתי. על דיסני אפשר לסמוך״. לפחות בכל הקשור באנימציה שלא תעשה סחרחורת. כזכור, אני מעריץ גדול של ״פלונטר״, הקאמבק של דיסני לתחום סרטי הנסיכות. חשבתי שהסרט ההוא היה נהדר, בדיוק מה שאהבתי באנימציה של דיסני כל השנים. ״Frozen״ ממש רוצה להיות ה״Tangled״ החדש (אני מדגיש את זה על ידי הבלטת הבחירה הדומה במבנה השם באנגלית, ואגב כך לבטא את אכזבתי הנוראית מתרגום השם לעברית ל״לשבור את הקרח״, שהוא ירידה דרמטית באיכות השמות, אחרי ההברקה הנפלאה של ״פלונטר״ שהיה שם מושלם). והוא אכן הולך על פח התבנית של ״פלונטר״ ועושה עבודה מצוינת. הסרט הזה מהנה מאוד, אבל הוא לא דיסני בשיאה, אלא דיסני שעובדת על פי שבלונה מצוינת (אם כי, יש בו טוויסט רומנטי לא רע בכלל). דוגמה מצוינת לכך: הסייד-קיק הקומי, בדמותו של אולאף, איש השלג השובב (בדיבובו של ג׳וש גד, בוגר ״ספר המורמונים״, בגרסה האנגלית). הוא שטנץ של סייד-קיק – מעין מיחזור של מושו, הדרקון מ״מולאן״ – והוא מודבק לסרט באופן קצת בוטה. מצד שני, הוא מצחיק. והקשר של ״לשבור את הקרח״ ל״מלכת השלג״ של אנדרסן, עליו הוא מבוסס, הוא כמו היחס בין ״בת הים הקטנה״ של דיסני ל״בת הים הקטנה״ של אנדרסן. הסיפור המקורי שופר. ומכיוון שכבר איבחנתי בעבר שהדבר הכי יפה בתלת מימד הוא פתיתי שלג, הסרט הזה מצטיין גם בתץלת-מימדיותו בגלל ריבוי השלג בו, שהופך את אולם הקולנוע לגלובוס שלג אחד גדול. ״לשבור את הקרח״ הוא אולי הסרט הכי אולד-פאשנד שמוצג כרגע בקולנוע. למרות אנימציית התלת מימד, כל אווירתו כאילו נלקחה מהקולנוע של תחילת שנות הששים, זה מיוזיקל כמו פעם (בובי לופז, שכתב את השירים עם אשתו, הלחין את השירים ל״אווניו קיו״ ול״ספר המורמונים״). והאמת, יש בזה משהו מרנין.

אז למה אני חושב ש״לשבור את הקרח״ יזכה באוסקר? כי הוא נקודת מפגש בין אנימציה יפה, סיפור מצחיק ומרגש, מוזיקה טובה והצלחה קופתית. הסרט היחיד האחר שמתקרב אליו עם התכונות האלה הוא ״הקרודים״, שיהיה המתחרה העיקרי שלו. אם הייתי חבר אקדמיה, כאמור, הייתי מצביע ל״הממלכה הסודית״, אבל עם כל אהבתי אליו, דומני שהאכזבה הקופתית ממנו תהיה בעוכריו אצל מצביעי האקדמיה. חבל לי.

הנה שיר מהסרט, בביצועו של ג׳וש גד, שממנו קל להבין את כל הדברים המעולים בסרט, וגם את הדברים הצפויים והנדושים שבו:

 

3. ״דיברנו מספיק״

עוד סרט שלא הספקתי לכתוב עליו ביקורת מסודרת. ואנחנו חייבים להיות הכי כנים: הסיבה היחידה שהסרט הזה של ניקול הולופסנר הופץ בארץ הוא כדי לתפוס טרמפ על מותו של ג׳יימס גנדולפיני – שיש בסרט משהו שכמעט מנבא את סופו הטראגי, בכך שהוא מרבה לעסוק במשקלוובמצבו הבריאותי. לא מאמינים לי? מה היה הסרט האחרון של הולופסנר שראיתם מוקרן מסחרית בארץ? זה היה לפני שבע שנים. איי רסט מיי קייס. והסרט הזה גם אמור לגרום למפיצים להכות על חטא על שגנזו את סרטה הקודם של הולופסנר, ״תני בבקשה״ הניו יורקי, שבקלות היה מביא את 50,000 הצופים שכבר ראו את ״דיברנו מספיק״ הלוס אנג׳לסי. מכיוון שלא אהבתי את ״יסמין הכחולה״ – יותר ויותר אני מרגיש מבודד באי-אהדתי לסרט, שזוכה להצלחה ולתשואות מהצופים בארץ – ״דיברנו מספיק״ הוא התחליף וודי-אלן שלי לעונה. סרט חביב, נטול גדולה, אבל עם לא מעט רגעים משעשעים מאוד ודקי אבחנה, על אנשים שמנסים להתחיל מערכת חיזור בשלב מתבגר של חייהם, כשהם פתאום חוזרים ומתנהגים כמו בני נוער גמלוניים. ג׳וליה לואי-דרייפוס מחבבת את ג׳יימס גנדולפיני ובצירוף מקרים מתיידדת עם אשתו לשעבר (קתרין קינר), שעושה לה ספוילרים לגבי המשך הקשר ביניהם – כי כנראה שיש גיל שבו כבר עדיף לחשוב שמערכות יחסים חדשות פשוט לא יצליחו, ולחסוך את הזמן ןשברון הלב מלעבור אותן באמת. סרט פשוט מאוד, אבל מתוק.

4. ״פנתר לבן״

5. ״יחי ההבדל הקטן״ וגם ״ווג׳דה״

שני סרטים קטנים וחביבים – אחד מאיטליה, השני מערב הסעודית – עם רעיון סימפטי, משחק נעים, וביצוע שלא ממש מושך את הפוטנציאל ההתחלתי עד לסוף הסרט.

=================

 5 הפוסטים הנקראים ב״סינמסקופ״ בנובמבר

נובמבר היה חודש יחסית רגוע בבלוג. לא נשברו שיאים, כמעט. לא היה אירוע שהקפיץ את התנועה בבלוג. כמעט (לעומת זאת, כמה תקלות טכניות בתחילת החודש ותחילת שנת הלימודים שמיקדה את תשומת לבי במטלות ההוראה שלי, האטו את קצב העדכון שלי ואת קצב הקריאה שלכם). אבל כל זה השתנה בשבוע אחד. בתחילתו העלתי את הסרט שהכינו במאי ותסריטאי הקולנוע בארץ נגד ניסיונם של זכייני הטלוויזיה להביא לסגירתה של חברתי התמלוגים (תלי) ובכך להתחמק מתשלום תמלוגים לבמאים ולתסריטאים, מה שהפך כאן בבלוג ובפייסבוק לפוסט ויראלי באופן די מבהיל בעוצמתו ובמהירותו. ואז קרה דבר אפילו יותר מפתיע מסג הדברים שצריך להתרגל אליהם בעולם הזה שנקרא ״אינטרנט״ והזנב הארוך שלו: אריק איינשטיין הלך לעולמו. וכולם – כולל אני – פשוט ישבנו כמעט יממה שלמה על האינטרנט, לקרוא, לצפות, להאזין, להיזכר, לשתף. וכך פתאום פוסט מלפני חצי שנה זינק קדימה והפך לנקרא ביותר החודש, בזכות חיפושים אחרי אריק איינשטיין בגוגל, והוא הפך ממש בין לילה לאחד מחמשת הפוסטים הכי נקראים של השנה. כתוצאה מכך, החודש הזה הביא לבלוג את הכמות הכי גדולה של קוראים חדשים ושל מה שנקרא ״יוניקים״. מה הוא הפוסט? הנה רשימת הפוסטים הנקראים ביותר החודש בבלוג:

1. צפו: “חתונה בירושלים” של רנן שור, עם אורי זהר ואריק אינשטיין

2. “כוח משיכה״, ביקורת

3. ארי פולמן, אבי נשר, דניאל לפין ואחרים קוראים: הורידו את הידיים מהתמלוגים שלנו!

4. “יסמין הכחולה”, ביקורת

5. “יחי ההבדל הקטן״, ביקורת

נושאים: ביקורת, בשוטף

השאירו תגובה