רומן, גרפי: הולכים מכות על ״כחול הוא הצבע החם ביותר״
"כחול הוא הצבע החם ביותר״. בבואות
עדכון. בגלל תקלה הפוסט עלה הבוקר בלי שתי הפסקאות האחרונות שלו. הוא עכשיו עודכן ותוקן.
טוב, זה קרה גם בישראל. ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ הפך לשיחת העיר. הביקוש לכרטיסים גרם לקולנוע לב בתל אביב להוסיף חמש הקרנות בסוף השבוע, וזה הוביל ללא מעט דיונים סביב הסרט. שני קרבות מתנהלים ברגע זה סביב הסרט. האחד בצד הביקורתי, והשני סביב החלטת קולנוע לב לקטוע את הקרנת הסרט עם הפסקה באמצע.
הנה דעתי בשני הנושאים.
קרב א׳: האם ״כחול הוא הצבע הם ביותר״ הוא סרט נצלני?
בביקורת שלי על ״כחול הוא הצבע הם ביותר״ ציינתי את העובדה שאחרי בכורתו בקאן התעורר דיון סביב העובדה שגבר סטרייט ביים סרט גדוש סקס על שתי לסביות, ושזה לא בסדר. מנולה דארגיס מה״ניו יורק טיימס״ היתה הראשונה והקולנית במאבק הזה. והנה יש לה קונקורנציה ישראלית. בבלוג הביקורת החדש (והמבטיח למדי, אגב), ״המבקרות״, שהוקם על ידי פורום הקולנועניות כדי לבחון סרטים מנקודת מבט נשית/פמיניסטית הופיעה ההאשמה הזאת, והיא מופיעה שנית בדיון הנרחב והמעמיק של עופר ליברגל ואדוה לנציאנו ב״סריטה״.
ובכן, ״גבר סטרייט לא יכול לביים סקס לסבי״ זה ה״משתמטים לא יכולים לגלם חיילים״ החדש. קולנוע של רדוקציה. כל אחד שיביים רק בתוך הסקטור שלו. שחילונים לא יעשו סרטים על חרדים, שלבנים לא יעשו סרטים על שחורים, שאשכנזים לא יעשו סרטים על ספרדים (גם את זה כבר קראנו). ושסטרייטים לא יעשו סרטים על גייז. שהקולנוע יהפוך אך ורק לשיעתוק של מציאות ריאליסטית, מראה לעולם אמיתי. קולנוע נטול מטאפורות. בעיניי זה מגוחך.
זה גרם לי להקדיש דקות מחשבה נוספות לסרט, ולנסות לפתח קצת את הנקודה מהביקורת שלי, שאותה אני רואה כעיקר הסרט ושאותה המבקרות הנ״ל פספסו: היכולת של אמנות ללחוץ לנו על כפתורים. על הדבר הזה שנקרא ״ייצוג״ על ידי הדבר הזה שנקרא ״אמן״ ושהוא אינו המציאות. כתבתי את זה קודם: השאלה הגדולה, מבחינתי בסרט, היא האם אדל באמת מתאהבת באמה? או שמא האם היא בעצם מתאהבת בדמות מתוך הספר שהיא קוראת ושהיא רוצה לחיות כמוה, להתאהב מעל לראש ממבט ראשון? בעיניי, אדל לא מתאהבת באמנית, היא מתאהבת באמנות. המהלך הרגשי שלה הוא של אהבה ואבדן, וככזה זהו סיפור על שברון לב; אבל המהלך החיצוני שהיא עוברת מספר סיפור אחר: היא משתוקקת להיות המוזה של אמה, להיות מושא המבט שלה, והיא מסיימת את התהליך בכך שהיא באה לראות את התוצאה הסופית – הציורים – תלויים על קיר בגלריה, בערב הפתיחה, כעת הם חשופים לעיני קהל גדול, שלא מזהה אותה כי זו כבר לא היא. זו מישהי אחרת. זה רק הדימוי שלה, ודימוי של מי שהיא היתה מבעד לעיניה של אמה. ולכן באמצע מגיעה אותה סצינה מדוברת של הסקס והעירום והכל גלוי ופרוש מולנו: אדל רוצה להיראות? רוצה להיות מושא מבט? רוצה להיות תלויה על בד? הנה, היא מקבלת את זה. אנחנו מתבוננים בה. הכפייתיות שלה הופכת לכפייתיות שלנו.
מהבחינה הזאת, עבדלטיף קשיש עושה כאן מהלך מאוד דומה לזה שעשה ז׳אק ריווט ב״דוגמנית עירום״ מ-1991. שם היתה עמנואל ביאר עירומה מול מישל פיקולי במשך ארבע שעות של סרט. הוא הצייר, היא הדוגמנית. והוא מנסה לעצב אותה, לפסל אותה, לשלוט בה, להתעמר בה. כחומר ביד היוצר. הוא האמן, היא כלי העבודה. והסרט הזה, עם שעות העירום שלו, מדבר גם על המבט הפולשני, החודר, הבוטה של הגבר על האשה – האמן על הדוגמנית, הבמאי על השחקנית, הצופה על הדמות, אבל גם על הסחר החליפין שמתקיים בין האמן ומושא הייצוג שלו, בין האמנות והמציאות: אני מתעמר בך שעות, ובתמורה מעניק לך חיי נצח. דיל הוגן? או אולי יחסים ערפדיים של ניצול חד צדדי. ״כחול הוא הצבע״ הוא בדיוק כזה, רק שדמותו של מישל פיקולי נסתרת מהעין, היא זו של הבמאי שנמצא מאחורי המצלמה – הגבר, הסטרייט, במופגן – ושעושה סרט על בבואות (אדל היא ההשתקפות של אמה, יש בקשר ביניהם מימד מאוד נרקיסיסטי).
העובדה שקשיש ריצף את סרטו באמנות – בהדהוד הקיים בין הסיפור של אדל ואמה ובין ההשתקפויות שלו באמנות שסביבן – מוכיחה את זה שהסרט שלו הוא דיון רפלקסיבי בעצם מהות הדימוי (רפלקסיבי גם בזכות העובדה שהסרט בנוי במבנה כמעט סימטרי, שני חלקים שהם בבואה האחד של השני).
אבל במקום לדון במה שקשיש מעלה לנו לדיון, הדיון הוא האם קשיש בכלל מורשה לקיים דיון סביב נושא שהוא כנראה לא מוסמך בו. במילים אחרות, אומרות לו המבקרות: תחזור לעשות סרטים על טוניסאים ומהגרים צפון אפריקאים והנח לנו.
קרב ב׳: האם הפסקה בסרט בן שלוש שעות זה טוב?
פבלו אוטין, קולגה, ידיד, ואיש עדין בדרך כלל עם אהבת קולנוע אמיתית, חטף את הג׳ננה על קולנוע לב. למה? כי הם תקעו הפסקה באמצע הקרנת ״כחול הוא הצבע החם ביותר״. ולא רק הפסקה, אלא ממש באמצע שוט, באמצע נשיקה. אז הוא רץ למחשב אכתב על זה פוסט זועם בפייסבוק:
בוז ענק לבתי קולנוע לב שעושים הפסקה באמצע "כחול זה הצבע החם ביותר". בוז ענק. בית קולנוע שמתפאר בהבאת סרטי איכות, ויצירת תנאים של כבוד לחווית הצפייה בקולנוע כאמנות. ההפסקה קוטעת נשיקה עדינה ורכה ומחליפה אותה במסך שחור והדלקת אורות – וזה בדיוק מה שקרה לחווית הצפייה.
42 מילים.
קרא את זה ירון כפתורי, סמנכ״ל קולנוע לב, וחטף בעצמו את הג׳ננה על הג׳ננה של אוטין, אז הוא רץ למקלדת וכתב בעצמו פוסט:
בוז לפאבלו אוטין, שבמסווה של מבקר קולנוע יוצא בסטאטוס פייסבוק, כנגד ההפסקה בהקרנה של "כחול הוא הצבע החם ביותר" הנפלא, שהקרנתו נמשכת יותר משלש שעות, ובאצטלה של יושרה אמנותית טען לפגיעה בחוויית הצפייה. בכך התעלם במודע מכך שההפסקה באה דווקא מדרישת צופים, שמתקשים מהישיבה הארוכה בסרט ארוך מהרגיל, ללא הפסקה.
בוז נוסף לפאבלו אוטין, מהיהירות המתבטאת מהתגובות של פאבלו עצמו ושל אחרים, לסטטוס המדובר, המבטלים בזלזול את האוכלוסייה הבוגרת הצופה בסרט… ומרמזת שבגלל צרכיהם המיוחדים "חווית הצפייה היוקרתית" שלהם נפגעת… תגובה שנתפסת בעיני הן כחסרת כבוד והדר לאוכלוסייה המתבגרת… (אולי הצפייה ב"נברסקה" הנפלא של פיין תשנה מעט את דעתם) והן כהכרזה טיפשית , כי הרי הרבה יותר מאשר פוגעת הפסקה בהקרנה, מפריעה תנועה בלתי פוסקת של צופים לשירותים ובחזרה, במהלך ההקרנה.
ובוז שלישי ואחרון, לפאבלו אוטין, שאולי קודם לרשימת אותו סטאטוס, היה צריך לפרסם גילי נאות על כך, שבשבוע שעבר פנה מספר פעמים ליחצ"נית של קולנוע לב, וביקש לשריין עבורו כרטיסי הזמנה לאחת מהקרנות סוף השבוע, עבורו ועבור בת זוגו. וגם לאחר שנענה, "שבהקרנות בימי שישי ושבת", אין הזמנות (גם לא למבקרי קולנוע), התעקש ופנה לאחד העובדים במשרדי לב, ש"ידאגו לו" ושוב נענה בשלילה… ושכך, כל הפוסט הכעוס שלו חשוד מעט בעיני כי הינו נגוע ביצר נקמנות ילדותי, ולא בפגיעה ביושרה אומנותית.
נתחיל עם הנתון היבש. 42 המילים של פבלו אוטין הביאו 62 לייקים ו-68 תגובות ו-200 המילים של כפתורי (ללא הפסקה!) הביאו שלושה לייקים ותגובה אחת. בפייסבוק זה מדד למשהו.
אני אשים כרגע בצד את החלק המעט מביך בדיון הזה, שבמקום לענות עניינית הופך את זה לעניין אישי שמנסה להטיל דופי באדם במקום לענות לטענותיו האמיתיות והלגטימיות (שלא מושמעות בעולם הזה בפעם הראשונה). נורא קל לדרדר דיון לפסים אישיים וקטנוניים. תראו, למשל, כמה קל: האין זה מוזר שבאתר ״המבקרות״ הוחלט דווקא לסרט הזה להקדיש דיון כפול ובעל נפח, יותר מכל סרט אחר באתר עד כה? האם זה קשור בכך שעורכת האתר היא לימור פנחסוב, בת זוגו של ירון כפתורי מקולנוע לב? אני, אגב, חושב שלא. אני חושב שפנחסוב, ממש כמו בן זוגה אבל בלי קשר אליו, התלהבה מהסרט וראתה אותו ראוי לדיון. אבל הופה, הספק שהעליתי עכשיו מסתובב לכם בראש, פתאום הכח נראה קצת פרסונלי, אינטרסנטי, ציני, ואין יותר סיבה לקיים דיון במהות כי אנחנו רק מנגחים את בעל הטענה במקום את טענתו.
אז בואו נדבר על הטענה.
והאמת? אני בשוק שאנחנו עדיין מדברים על הנושא הזה ב-2013. אני נלחם בזה מיומי הראשון בעיתונות, והגיע הזמן לשוב ולרענן את מה שאמור להיות מובן מאליו: הפסקות בסרטים זה דבר רע. איום ונורא. פסול. זה אולי נוח לכמה אנשים, ואולי יש אנשים שמוצאים זה נחוץ, אבל זה הרס הסרט. כתישתו. ריצוצו, קטיעתו. כפתורי ושות׳ חייבים להבין את זה. אני מבין שבקולנוע לב חושבים על הקהל – בייחוד על הקהל המבוגר – ועושים הפסקה מתוך אמפתיה, התחשבות ורגישות. אבל מתוך האמפתיה הזאת לקהל הזה מבטל כפתורי את האמפתיה שלו ליוצרי הסרט ולטהרני-קולנוע – כמוני, למשל – ששונאים כשעושים הפסקה. הסיבה שאני שונא, אגב, היא כי היא לא אמורה להיות שם.
בעבר היו עושים הפסקות בסרטים לא כדי ללכת לשירותים אלא מסיבות טכניות: להחליף גלגל. בתיאטרון עושים הפסקה בין מערכות כדי להחליף תפאורה, וגם כדי לאפשר לשחקנים – אלה שעובדים קשה בזמן ההצגה – להתרענן קצת. לא לקהל! אם מישהו צריך ללכת לשירותים באמצע סרט, שיילך לשירותים ויפסיד חמש דקות מהסרט. מה כבר קרה? האם שלפוחיות השתן של צופי דיזנגוף סנטר רגיזות ורגישות יותר מאלה של צופי הקולנוע בפריז ובניו יורק שמסוגלים לשבת ב״כחול הוא הצבע החם ביותר״ בלי הפסקה?
העניין הוא שלמפיצי הסרטים ובעלי בתי הקולנוע יש את הזכות הזאת, לקטוע סרט באמצע. לא מסיבות טכניות, סתם לעשות Pause במחשב באמצע סצינה מתוך התחשבות באוכלוסיה אחת על פני התחשבות באוכלוסיה אחרת. זכותם. ממש כמו שזכותם לקרוא לסרטים בכל שם נלעג שיעלה בדעתם. וכמו שעד לא מזמן היתה להם הזכות גם לקצץ סרטים שהיו ארוכים מדי כדי להפוך אותם נגישים יותר לקהל (דבר שהמפיצים בארץ עשו המון, עד שהתחיל פיקוח צמוד יותר מצד בעלי הזכויות הבינלאומיות – ועיתונאים – והנוהג הזה הופסק).
לפני כמה שבועות הלכתי לקולנוע לב לראות את ״אסירים״. הקופאי עדכן אותי שיש הפסקה בסרט, בגלל שהוא ארוך. אני מודה שעצרתי לרגע כדי לחשוב האם אני רוצה להמשיך את תהליך הרכישה (עזבו אתכם שירותים וכל הפיפי הזה – עם פרסומות וטריילרים בהתחלה ובתוספת הפסקה באמצע, סרט ארוך הופך להרבה יותר ארוך). לבסוף, בעיקר מכיוון שלא היתה לי אלטרנטיבה, החלטתי שכן. במשך שבע דקות ההפסקה (ואחרי שהסרט התחיל את המחצית השנייה, כשהאורות באולם דולקים והדלת פתוחה ומהומה שלמה באולם) ישבתי וקיללתי את בית הקולנוע. אבל גם ידעתי שנתנו לי את זכות הבחירה והכנסתי את עצמי באופן מודע לסיטואציה הזאת. אני גם יודע שלהבא, כשאראה שמוקרן סרט ארוך, ייתכן ואחליט לנדוד עד ליס פלאנט כדי לצפות בו, כדי לא לסבול מההפסקה, שכנראה כבר הפכה לעובדה מוגמרת בקולנוע לב.
כך שהמסקנה שלי מכל הריב הזה היא של פשרה בין הניצים. הפסקה בסרטים זה דבר איום. אני לא יכול להדגיש את הנקודה הזאת ביתר בירור, וזה לא קשור לגיל שלי או לאמפתיה שלי לאוכלוסיות מבוגרות, זה קשור לכבוד שיש לי ליצירה. אבל אם כבר מפיץ מחליט לעשות הפסקה – וזו זכותו, עד כמה שזה מרגיז ומקומם – לפחות שיודיע על כך בבירור לפני קניית הכרטיסים, לתת לצופה זכות בחירה. ואם זו מדיניות של קולנוע לב שבסרטים מעל שעתיים וחצי עושים הפסקה, שיפרסמו באופן גלוי ומוצהר – למשל, באתר, בשלט בקופות, בהודעה לעיתונות – ויידע כל חובב קולנוע שאם הפסקות מקפיצות לו את הפיוזים שאין לו מה לחפש בקולנוע לב בסרטים ארוכים. וההפך: מי שחייב לצאת להתאוורר קצת כי שלוש שעות לשבת בחושך, במיזוג אוויר, עם כיבוד, בפאסיביות מוחלטת, זה פשוט קשה מדי בשבילו, ושהבמאי יילך לעזאזל, יידע שקולנוע לב זה הבית בשבילו. ואם כבר עושים הפסקה, אז אולי כדאי להעסיק יועץ דרמטורגיה בבית הקולנוע שיימצא את המקום לעשות את ההפסקה. זה לא באמת מסובך לאתר סוף מערכה ולקטוע את הסרט בסוף עניין ולא באמצע נשימה. או נשיקה.
רק רוצה להעיר שלמרות שאני מודה שכתבתי את הפוסט זועם ובעיקר מתוסכל בתור צופה ולא בתור מבקר/איש מקצוע (קיוויתי שפייסבוק הוא לא ערוץ רשמי, וכנראה שלמדתי לקח חשוב), בדיון שהתפתח אחר כך ניסיתי ללבוש כובע יותר מאוזן ולחשוב על פתרונות פוטנציאליים שמתחשבים בסוגי הקהל השונים(כמו למשל להציע סוגים שונים של הקרנות עם או בלי הפסקות כמו מה שקורה עם הקרנות שונות של דו ותלת).
אני חייב להגיד שאני ממש נגד הפסקות בסרט, אלא אם כן זו כוונת היוצרים מלכתחילה. למשל, בתיאטרון יש הפסקה, וזה נכלל כבר בתוך המחזה. בסרטים כמו "ספרטקוס" ו"חלף עם הרוח" גם יש הפסקה באמצע וזה בא מהיוצרים.
ועם זאת, אני אמפתי לצרכים של צופים שונים בגילאים שונים וממגדרים שונים שיכולים להעדיף הפסקות אפילו מסיבות אמנותיות ולא רק פיזיות (למשל, זמן לחשוב על הסרט ומה שהיה עד כה, ואז להמשיך לראות). אז למרות שאני ממש נגד, אני יכול לקבל בהבנה את הצורך בלהוסיף הפסקות כדי לקיים דיאלוג עם הקהל שלך ולהתחשב בו. אבל, וכאן הנקודה: הקהל כולל גם אנשים שלא אוהבים הפסקות, ואשמח גם להתחשבות בנו אפילו אם אנחנו מיעוט, כך שאם נרצה להתחשב בבת הזוג שלנו או בחבר שלנו שבא איתנו לסרט ומעדיף הפסקות באמצע, נוכל לעשות את זה מתוך בחירה ומודעות לזולת, ולא מתוך כפייה וחוסר ברירה.
סליחה שאני אומר, אבל הפוסטים האלה, קצת: התעסקות מוגזמת בזוטות ובדברים קטנים וקטניוניים (לא מכוון למישהו ספציפי !) שלא כזה מעניינים.
זה נכון שצריך לסדר את עניין ההפסקה המיותרת, ממש באמצע אקט.
אפשר היה לצמצם הכל לשתי שורות בביקורת המרכזית לסרט וזהו.
מה פבלו וסמנכ"ל לב אומרים אחד לשני- לא ראוי לקריאה של הקהל, אוהב הקולנוע שכמותנו.
כמה היה עדיף פוסטים (לפי חצאי עונות, לדעתי) על סדרות אדירות (וחזקות מרוב הסרטים הטובים אפילו, שיוצאים בשנים האחרונות), כמו ההריגה האמריקאית, לואי, ברודצ'רץ' וכו וכו.
אנשים רבים מעבירים את חייהם במחשבה שמשחקי הכס, אבודים ובית הקלפים הכאבי ראש, הן הדבר החזק לחוות (לא חבל ?!!?), כאשר עמוק באדמה וגם ריי דונובן שנחשבת מסחרית שלא בצדק, עדיפות מהראשונות, בהבדלים שברצלונה עדיפה על מכבי ת"א, בכדורגל. רק לטעמי ? או עניין הטעם הנרכש, שפוסטים יוכלו להעלות ולתרום לקהלים גם.
וגם כי אשמח לקרוא ולשמוע על דברים מעניינים שאני (בטוח) עוד לא ראיתי. סדרה גדולה- חוויה חזקה יותר מסרט גדול. זה סוביקטיבי אבל זה ניתן להסבר גם.
אתה צודק, נדמה לי שזה היה בסדר גמור אם גבר סטרייט מביים שתי סטרייטיות בסצנות סקס לסבי לוהט ומפורש מאוד, אם היה ביטוי מספק גם לנשים שמביימות וכותבות על כל נושא שעולה בדעתן, כרגע אני זעה באי נוחות בעיקר כי רוב מי שמביים הם גברים סטרייטים ואז כל הסיפורים הם מהעיניים שלהם. כולל סיפורי מיעוטים. גילוי נאות: טרם ראיתי.
אני חייב להעיר שבתיאטרון כן עושים הפסקות עבור הקהל. בארץ כל הצגה שאורכה היא מעל לשעה וחצי עד שעה ארבעים וחמש תכלול הפסקה. זאת הציפייה של הקהל ואני יכול להבין את רצונם של האנשים לנשום רגע וללכת לשרותים באמצע יצירה ארוכה.
נראה שהמצב האופטימלי בסרטים הארוכים היה הפסקה בגוף הסרט, שהיוצר קובע את מיקומה, כפי שהיה נהוג פעם בסרטים הוליוודיים ארוכים דוגמת "לורנס איש ערב" או "צלילי המוזיקה". בכל מקרה, נראה לי שיש כאן מקום להתחשב בקהל מבוגר שזקוק להפסקה שלו באמצע סרט ארוך. אולי הפשרה המתבקשת היא להקרין את הסרט עם הפסקה בחלק מההקרנות (נגיד ביום), ובלי הפסקה בחלק אחר של ההקרנות (נגיד בערב).
אתה מתעלם מהעובדה שלמי שלא מתאים לראות את ׳כחול הוא׳ בלי הפסקה בארץ – אין ברירה. הסרט מוקרן רק בלב.
קצת חבל לי שמר כפתורי הנכבד החליט, שלא להתייחס לעניין עיתוי ההפסקה. מוזר.
כמה הערות:
1.למרט-ההפסקה בתיאטרון נמצאת בטקסט.מערכה ראשונה,הפסקה,מערכה שנייה,וכמו שיאיר כתב, היא באה לשרת את השחקנים יותר מאשר את הקהל.
2.אני לחלוטין בצד של אוטין.סרט רואים ללא הפסקה,לא משנה מה אורכו.אפשר ללכת לשירותים, לפני הסרט.רצוי לא לשתות כלום,במהלך הסרט.זה עוזר לעבור כל סרט,בלי צורך לצאת לשירותים במהלך הסרט.ואם צריך,הולכים לשירותים ומשתדלים לא להפריע יותר מידי.
3.ליאיר-רוב הבמאים הם גברים,לבנים וסטרייטים.ככאלה הם באים מראש עם מטען מסויים,שמשפיע על איך הם רואים דברים מסויימים(כולל האלמנט המציצני).זה לא אומר שהם לא מסוגלים לביים סרט על כל נושא שבעולם. מה זה כן אומר-שלפעמים חסרים להם ניואנסים מסוימים.כשהם מנטרלים את המטען,איתו באו,יוצא להם סרט שהאלמנטים הרגשי והאומנותי בו,עולים על האלמנט המציצני בו(אנג לי ב"הר ברובק",הצליח לעשות בדיוק את זה).הויכוח ש״כחול הוא הצבע החם ביותר״ מעורר,מראה שהבמאי לא הצליח לנטרל לחלוטין את האלמנט המציצני,שקיים בו.
4.״זרים על שפת האגם״- סביר להניח שאם במאי הסרט היה סטרייט,היו באים גם אליו בטענות שזהו סרט מציצני. רק שכאן מדובר בבמאי גיי,שמכיר את העולם אותו הוא מתאר,וסביר להניך שזה מנטרל את יצר המציצנות.
במאמר מוסגר, צריך לציין,שהביקורת שלך ל״זרים על שפת האגם״ היא ביקורת שיטחית,בטח בהשוואה לביקורתך על ״כחול הוא הצבע החם ביותר״.הסקירה של סיגולי ל״זרים על שפת האגם״ מלאת ניואנסים והרבה יותר מעמיקה.
http://srita.net/2013/11/29/stranger-by-the-lake-review
השיח של שונאי ההפסקות נגוע בהתנשאות בלתי נסבלת וגילנות מכוערת."רצוי לא לשתות כלום במהלך הסרט?" באמת? איך לא חשבו על זה קודם? אה – כי אנשים מעל גיל 60 הם זקנים מבולבלים שלא באמת מבינים קולנוע כמונו. יש לי הרגשה שלכבדי שמיעה לא היייתם מעיזים להגיד "מומלץ להקשיב יותר טוב".
ל-Shai, סעיף 4: אני לא בטוח שהיותו של במאי גיי מנטרלת את יצר המציצנות. כן, הוא אמנם מכיר את החומר יותר טוב, אבל האם המשיכה שלו אל מראות מיניים לא זהה לבמאי סטרייט שמביים סקס נשי? כנראה זה תלוי למי מייחסים את נקודת המבט (במאי\מצלמה\צופה) ואת החרמנות.
אנג לי, אחד הבמאים האהובים עלי, אמנם הגיע ל"הר ברוקבק" עם הרבה רגישות דרמטית. אבל קשה לי לסלוח לו על סצינת המין הראשונה בסרט שמסתיימת בבעילה אנאלית חייתית וזריזה שלא ממש מתאימה לסיטואציה בתולית כזו. שמה זיהיתי מבט סטרייטי לגמרי של מי שלא כל כך מכיר את החומר, אבל נעצור כאן עם הפרטים.
יואב, לטעמי אתה טועה בהגדרת הסיטואציה בהר ברוקבק כבתולית (היא לא, אני משוכנע שלשתי הדמויות יש ניסיון) מעבר לכך, היא חדורה בארוניות, הכחשה ומן הסתם שנאה עצמית (בטח מהצד של אניס דל מאר). החייתיות/אלימות היא קריטית לסצנה. ושים לב כיצד הרוך (וביחס ישר גם התסכול) בין הדמויות נבנים בהדרגה.
אני חוזר ואומר את זה שוב: מבקרי קולנוע חייבים לפרסם גילוי נאות. חייבים. אם ביקורת היא פרקטיקה עיתונאית – בין אם בבלוג מצוטט או בעיתון – אז הוא חייב להשמע לאתיקה הנהוגה במקצוע הזה. אין לי שום דרך לדעת אם המבקרים באמת אהבו סרט מסוים (בעיקר ישראלי) או כתבו עליו כי הם מכירים את הבמאים, כי ההפקה ארגנה להם ולקוראים שלהם הקרנה מיוחדת או כי הם באמת אהבו אותו. תחום הביקורת הוא פרוץ לחלוטין. בסוף השבוע האחרון אני חושב שצוטט מבקר קולנוע אחד (כמדומני אורון שמיר) על כרזה של סרט – פעמיים!!! (אחד מכל בלוג או עיתון שהוא כותב בו).
ובנימה אישית, אני לגמרי מתחבר למה שכתב ירון כפתורי – יש פה מיליה שחושבת שלא רק שהיא קובעת טעם אלא שהטעם שלה הוא הטעם הנחשב, האיכותי והרצוי.
ואגב, נתקלתי בהפסקה ביותר מסרט אחד בתפוצה רחבה. להגיד שנהנתי מזה? לא. אבל גם מהדיון המתלהם סביב זה אני לא נהנה במיוחד.
נ.ב. אני לא מטיל דופי באף מבקר ספציפי אלא בכולם באופן כללי והדוגמה שהובאה לעיל היא כדי להראות כמה מגוחך לפעמים השימוש בביקורת (לא ביקורת ספציפית של אדם מסוים) ואיך "מהתלים" בקהל.
אתה מתעלם מהעובדה שמי רוצה לראות את 'כחול הוא' בלי הפסקה – לא יכול. הסרט מוקרן רק בלב
אני יכול לחשוב על דברים גרועים יותר בחיים. בדי.וי.די אפשר לראות אותו בפי הפסקה כמה שאתה רוצה