הרולד ראמיס מת
הרולד ראמיס, 1944-2014
איזו בשורה עגומה לקבל בסוף היום הלימודים לסמסטר ב׳ (אני מלמד במעלה, בירושלים). בדיוק סיימתי את הקורס בו אני מקרין לתלמידי מגמת התסריטאות סרטים שהם חייבים להכיר, קורס שבשבוע הרביעי שלו אני מקרין את ״לקום אתמול בבוקר״, כשנכנסתי לבדוק מייל וראיתי את הכותרת ב״וראייטי״: הרולד ראמיס נפטר. הוא היה בן 69. מותו נגרם ממחלה המשפיעה על העורקים.
ראמיס קשור להרבה דברים שאהבתי, אבל הוא בעיקר האיש שחתום על אחד הסרטים האהובים עליי בכל העולם כולו: ״לקום אתמול בבוקר״ (״Groundhog Day״) מ-1993. לפני 21 שנים. ראמיס לקח תסריט מקורי שכתב דני רובין והצליח לפצח אותו במלאכת שיכתוב מבריקה שהפכה את הסרט למה שהוא היום: אחד המשלים היפים והמבריקים (והמצחיקים) שנעשו בזמננו על החיים בעולם המודרני. זה סרט שבכל פרק בחיי אני מגלה בו עוד רבדים ועוד נקודות של רלוונטיות שהיו נסתרות ממני בצפיות מוקדמות. בתחילה כקומדיה רומנטית על תלאות החיזור; ואז, כאבא, כסרט שמציג עד כמה החיים יכולים להיות מונוטוניים כשקמים כל בוקר לתוך אותו ריטואל זהה; ואז כאדם שמגלה את עולם הרוחניות, כסרט שנראה כמו מעשייה חסידית העוסקת בתיקון האדם. בכל פעם, קליפה חדשה מתקלפת ומגלה לי עוד חוכמה בסרט המבריק הזה.
לפני כשש שנים, שהוקם סינמטק הרצליה, השקתי בו מועדון סרטים חודשי בו הצגתי סרטים אהובים עליי, ולפתיחה בחרתי ב״לקום אתמול בבוקר״. אני ממש אוהב את הסרט הזה. לכבוד ההקרנה ההיא, ריכזתי בפוסט אחד כמה תובנות עליו מאת אנשים חכמים.
אבל הרולד ראמיס עשה עוד דברים. הוא בוגר קבוצת תיאטרון האימפרוביזציה של שיקגו, ״סקנד סיטי״ (העיר השניה), מהמחזור של ג׳ון בלושי, גילדה רדנר וביל מוריי. כשהם עברו לניו יורק להקים את ״סאטרדיי נייט לייב״, הוא נהיה הכותב הראשי בגרסה הקנדית, ״SCTV״ (תוכנית הטלוויזיה של תיאטרון סקנד סיטי). ואז הוא שיתף פעולה עם אייון רייטמן בארבעה סרטים – רייטמן כמפיק ו/או במאי, ראמיס כתסריטאי: ״בית החיות״, ״Meatballs״ (ביל מוריי במחנה קיץ), ״Stripes״ (ביל מוריי בצבא) ו״מכסחי השדים״. הקהל הרחב יזכור את ראמיס דווקא כשחקן, בתור איגון, זה שהוא לא ביל מוריי ולא דן אקרויד ב״מכסחי השדים״. ראמיס גם כתב וביים את ״מהומה במועדון״ (ביל מוריי במועדון גולף). בסך הכל, ראמיס ומוריי עשו יחד שישה סרטים. בפרופיל רחב היריעה שנכתב על ראמיס ב״ניו יורקר״ לפני עשר שנים, סופר גם על הנתק בין ראמיס ומוריי אחרי ״לקום אתמול בבוקר״, נתק ששבר את ליבו את של ראמיס.
בשנים האחרונות ניסה דן אקרויד לארגן סרט שלישי בסדרת ״מכסחי השדים״. ביל מוריי היה האיש שתקע את הפרויקט.
מימין: ביל מוריי, הרולד ראמיס ודן אקרויד ב״מכסחי השדים״
ובנוסף לכל זה, ראמיס גם כתב וביים ב-1999 את ״בואו נדבר על זה״, בו בילי קריסטל הוא הפסיכיאטר של רוברט דה-נירו הגנגסטר (סרט שנוצר רגע לפני ש״הסופרנוס״ עלו לאוויר), שהיה אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי באותה שנה. וסרט שחתם שני עשורים נפלאים של סרטים מצחיקים וחכמים, גם כשהם מאוד ילדותיים. בשנות ה-2000, ראמיס לא יצר שום דבר ראוי.
איכשהו קרה שראמיס לוהק לא פעם לתפקידי דוקטור: דוקטור איגון ב״מכסחי השדים״, הנוירולוג ב״לקום אתמול בבוקר״ והרופא שמטפל בבן של הלן האנט ב״הכי טוב שיש״.
ראמיס, יהודי שגר כמעט כל חייו בשיקגו (ממש כמו עמיתו לימי נשיונל למפון, ג׳ון יוז, שגם מת צעיר מדי), זיגזג בין יהדותו ובין בודהיזם (אשתו בודהיסטית), והגדיר את עצמו כ״בודהיש״.
בקיצור, באסה.
===================
ביום ראשון יזכה, ככל הנראה, ״הגברת מדירה 6״ באוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר. אתמול נפטרה הגברת מדירה 6: אליס הרץ-זומר, שבגיל 110 היתה ניצולת השואה הזקנה ביותר. הסרט התיעודי בן 38 הדקות מספר את סיפור חייה, ועל התפקיד שמילאה המזיקה והפסנתר בחייה, ואיך המוזיקה הצילה את חייה במחנה ההשמדה הנאצי, בו נרצחו בעלה ואמה.
אוף!
"לקום אתמול בבוקר" הוא גם אחד הסרטים האהובים עלי בעולם כולו. ראיתי אותו לראשונה דווקא במטוס, בטיסה מחוף לחוף, ומבלי שידעתי במה אני עומד לצפות קבלתי הברקה שעברה גם בתנאי ההקרנה הגרועים של מטוס. בטיסת ההמשך ארצה הקרינו את הסרט שוב, וכך צפיתי בו שוב תוך כמה שעות. כמה ימים לאחר שהנחתתי לקחתי חברים טובים לראות את הסרט בקולנוע, וכך ראיתי אותו פעם שלישית בתוך פחות משבוע. ובכל אחת מהפעמים הללו הסרט רק השתבח והשתבח וגיליתי בו דברים נוספים בכל צפייה. מאז כבר ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים שאני כמעט מכיר את הסרט בע"פ. וממש כמו אז הססרט הזה עדיין טרי ומבריק וחכם ומצחיק. ראמיס עשה מעט מדי סרטים, אבל בין המעטים הללו יש אחד שיזכר אצלי תמיד כקולנוע מזוקק. יצירת מופת.
סטריפס היא אחת הקומדיות הטובות ביותר שנעשו בזמנה