"ההיא שחוזרת הביתה״. שתי אצבעות מהרצליה

בראיון ל״הארץ״ טענה מיה דרייפוס שסרטה מאיים על גברים. ובכן, התברר לי שהוא גם מאיים על נשים. האיום של ״ההיא שחוזרת הביתה״ אינו קשור למגדר אלא לאורח חיים: מיה דרייפוס יצרה סרט שבועט בבורגנות, ובתמורה הבורגנות בועטת בה בחזרה. ״ההיא שחוזרת הביתה״ הוא סרט פאנק, הוא יורק, ומתריס, ומעליב את הדור שמעליו: את המורים ואת ההורים. דרייפוס החדירה וירוס לתוך המערכת בדמות הדמות שמגלמת טלי שרון, שחוזרת הביתה ולבית הספר התיכון שבו למדה, ומשמידה את כל מה שעיצב אותה. כלי הנשק שלה הוא המיניות, שפעם אחר פעם מוכיחה ששימוש לא מבוקר בה יכול למוטט מסגרות. היא פוגשת חייל, קצין, וכובשת אותו תוך רגע. קטן עליה. אחת ההברקות הגדולות והמטה-קולנועיות של הסרט הוא ההתייחסות שלו ל״שתי אצבעות מצידון״: דרייפוס מלהקת את כוכב הסרט ההוא (אלון אבוטבול) בתור מושא חיזוריה של גיבורתה, ואת במאי הסרט ההוא (אלי כהן) בתור אבא שלה. כלומר, שני המפקדים הגדולים של הסרט הישראלי הכה מאצ׳ואיסטי ההוא נופלים שדודים לרגליה של ההיא שחוזרת הביתה. האשה ככלי נשק לא קונוונציונלי.

הבעיה היא שבאמצע הסרט, מתחלף הסרט. על כך אני מדבר בביקורת שלי ב״פנאי פלוס״ שתכף תגיע. ומשהו בו מתקלקל. דרייפוס רצתה גם לשבש את המבנה של הסרט, ללכת בניגוד לציפיות, לבעוט גם במוסכמות קולנועיות ותסריטאיות בורגניות, ללכת נגד הזרם של ״חוקי הדרמה״. הבעיה היא שבדרך, לפחות מבחינתי, איבדתי את הגיבורה שלה, שהפכה מדמות ממזרית לדמות פאתטית, ובעיקר מאוד מסכנה. אהבתי כל רעיון של דרייפוס ושות׳ לשבור מוסכמות, אבל אני חושב שגם בלי מוסכמות איכות הכתיבה של החצי השני פשוט פחות טובה מזו – החדה, המשויפת והממזרית – של ההתחלה. פאנקיסטים לא אמורים לרחם על עצמם.

הנה הביקורת.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 12.3.2014

הנה דפוס שראיתי שחוזר על עצמו בקולנוע הישראלי ב-15 השנים האחרונות. יוצרים צעירים מרכזים את כל כוחותיהם בסרט הבכורה שלהם. הם מתכננים אותו לאורך כל שנות הלימוד שלהם בבית הספר לקולנוע, וסרט הגמר שלהם הוא מעין הכנה לקראתו. הוא גם יהיה, לרוב, הכי אישי להם. כתוצאה מכך, סרט הביכורים יהיה יצירה מרשימה – אישית, חודרת ומשויפת, של יוצר שניקז החוצה שנים של מחשבות ולא מעט שנים של הכנות. ואז, עם הסרט השני, תבוא הנפילה. אז כבר צריך להמציא סיפור חדש, שיהיה מן הסתם כבר פחות אוטוביוגרפי, וכבר אין את כל הזמן שהיה כדי לשייף אותו. עכשיו צריך להיות כבר מקצוען, ולא רק מי שבא לספר את סיפורו הפרטי. ויותר חמור: עכשיו יש כבר ציפיות. סינדרום הסרט השני הרסני לא פחות מסינדרום האלבום השני שכה מזוהה עם הצלחות בין-לילה בעולם המוזיקה.

נראה לי שבבואה לביים את סרט הביכורים שלה ניסתה מיה דרייפוס להתחמק מכל הטעויות שעשו קודמיה. ב״ההיא שחוזרת הביתה״ מצליחה דרייפוס לדחוס גם את סרט הביכורים המשובח וגם את משבר הסרט השני לתוך אותו סרט ממש.

תשע שנים אני מחכה לסרט הזה. בחצי הראשון של שנות ה-2000, מיה דרייפוס היתה בוגרת טריה של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ובעיניי, הדבר הבא. שני סרטי סטודנטים שביימה – ״שעווה זה כואב״ ו״ביקור חולים״ – הוקרנו בתחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל קאן. השני זכה בפרס השני. זה לבדו היה אמור להבטיח לה שאם היא תביים בזריזות סרט עלילתי באורך מלא, אנשי פסטיבל קאן ישימו לב אליה. הסרט הזה גם זכה בפסטיבל לסרטי סטונדטים שנה אחר כך. ובתום שנתי הראשונה כמבקר ב״פנאי פלוס״, בחרתי בדרייפוס כתגלית השנה בפרויקט הביכורים לשבועות ב-2006. כל ההישגים האלה היו מספיק בשבילה כדי להיעלם מעל פני האדמה. כלומר, מעיניהם של עיתונאים ומבקרי קולנוע ושאר מצפים. במציאות, דרייפוס פנתה לקריירה בהוראת קולנוע באוניברסיטת תל אביב, וממה שאני שומע היא גם הפכה לאחת המורות האהובות בחוג. אבל סרט באורך מלא? היא חיכתה שאנשים כמוני יפסיקו לשאול אותה ״נו, מתי הפיצ׳ר?״ כדי לשבת סוף סוף ולכתוב אותו. ולבסוף, היא ליקטה את הצוות של ״ביקור חולים״ – השחקנית (טלי שרון), העורכת (רונית פורת) והצלם (שי פלג) – ויצאה לצלם סרט. היום, תשע שנים אחרי אותו הפרס בקאן, סוף סוף יוצא סרט הביכורים שלה, שעוסק בבמאית שלא מביימת אפילו פעם אחת בכל הסרט עליה, ובעיקר לא מוכנה ללכת בנתיב שהממסד מתווה לה. אם כבר, היא הולכת אחורה.

זהו סיפורה של מיכל, שבגיל 33 חוזרת לגור עם הוריה בהרצליה*ֿ, אחרי שנפרדה מבן זוגה. כבר בכניסה לעיר היא מעורבת בתאונת דרכים סמלית, כשרכב של קצין מילואים דופק אותה מאחור. היא צריכה לקרוא לאבא שלה שיחזיר אותה הביתה, ותוך דקה, כל הדמויות הגבריות שבילגנו למיכל את החיים ושיבשו לה את הנתיבים – האבא, המורה בתיכון, וקצין הצבא – תקועים איתה באותו אוטו. מאותו רגע, היא פשוט נכנסת לרגרסיה ומתבגרת אחורנית: היא חוזרת לבית ההורים, ואז מחליטה לחזור לתיכון – התירוץ הוא למטרות תחקיר, המניע הוא כדי לפתות את המנהל, אבל הסיבה האמיתית היא כי היא פשוט אינפנטילית.

״ההיא שחוזרת הביתה״ מוכיח לי שדרייפוס כנראה מצטיינת בריצה למרחקים קצרים. חציו הראשון של הסרט נפלא. למעשה, היה בו משהו חד, ארסי, ומצחיק למדי שהזכיר לי את העולם של ״חתונה מאוחרת״: תמונות מחיי משפחה, כשהילד המתבגר לא הולך במסלול שציפו ממנו, וכל הפאנצ׳ים הטובים נמצאים אצל ההורים. מבט צורב מאוד כלפי ההורים השרויים בסוג של מוות מוחי בורגני, שכולו העמדת פנים. לאורה ריבלין, שזכתה בפרס אופיר על תפקיד המשנה שלה כאן, קיבלה את הדמות שכתובה הכי יפה (ומצחיק) בסרט. החצי הראשון הוא מעין סאטירה חדה ובועטת על מרד נעורים מאוחר – טלי שרון ואלון אבוטבול גדשו את החצי הזה בכריזמה וסקס אפיל של אנשים בוגרים שמרשים לעצמם להתנהג כמו ילדים קטנים שמקווים שהמבוגרים לא יתפסו אותם. 45 הדקות הראשונות הם כמו עוד סרט קצר ונפלא של דרייפוס.

אבל אם החצי הראשון הזכיר לי את ״חתונה מאוחרת״, החצי השני הזכיר לי את ״מתנה משמים״. התפרקות מוחלטת של משמעת בסרט שהולך רחוק מדי ומאבד את הדמויות שלו לגמרי. העובדה שהסרט בנוי בצורה כה מדויקת עד לקו הסימטריה שלו, מעידה על כך שהמהפך שהסרט עובר נעשה במודעות ובהקפדה. זה לא קילקול, זו חבלה. מכיוון שהסרט עוסק בדמות קיצונית למדי, יש בכך גם הגיון מסוים. אבל עבורי, זה כאילו שלסרט הוצמד מנגנון השמדה עצמית שהתפוצץ בנקודת הדקה ה-45. מאותו רגע הסרט איבד את חוש ההומור שלו והגיבורה שלו הפכה משובבה וחיננית לסוג של מתאבדת רגשית, שלא רציתי יותר לשהות במחיצתה.

*) וזה המקום לשאול: מה קורה השנה בהרצליה? בין ״ההיא שחוזרת הביתה״ ו״שש פעמים״, הרצליה הפכה מפרבר בורגני, למוקד עלייה לרגל לסטיות מיניות.

ציוץ