21 מרץ 2014 | 17:40 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״פילומנה״, ביקורת

"פילומנה״

“פילומנה״

ואולי סטיב קוגן ניסה ליצור את הגרסה שלו ל״גיבור מקומי״? ולא, אין קשר בין הסרט ״פילומנה״ בין המחזה האיטלקי ״פילומנה״, או הקדושה המעונה פילומנה. כאן זו אשה אמיתית בשם פילומנה לי (שם נפלא, שמדהים שהוא לא בדוי שנשמע כמו ״פנומנלי״). אבל מכיוון שלכל הפילומנות יש עניין עם כמרים, הכנסייה ובנים סודיים, אולי בעצם כן יש קשר.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 19.3.2014

סטיבן פרירס הוא מאותם במאים בריטיים שעבורם תיאוריית האוטר לא עובדת. למרות שהוא במאי שקשה שלא לסמפט, הוא גם במאי שאי אפשר לפתח שום ציפייה מראש לסרטיו. אין נושא אחד שמעסיק אותו, אין סגנון אחד שאופייני לו, והוא נע בקלות בין סרטים מוצלחים ובין סרטים בינוניים ואף רעים. מה שכן, תנו לו תסריט מעניין והוא יידע לבצע אותו היטב. בלי הברקות, בלי שום רגע של ״וואו״, בלי סצינות שיילמדו בבתי ספר, הוא פשוט יודע לביים, כבר ארבעה עשורים. וכשהוא חובר לצוות קריאטיבי מוצלח, הוא מייצר סרטים שהאוסקרים אוהבים: ״יחסים מסוכנים״, ״המלכה״ ועכשיו ״פילומנה״. קולנוע נטול סיכון, נינוח, בורגני, קולנוע עשוי היטב כמעט במובן הרע של המילה, חוץ מהעובדה שקשה להתכחש לעובדה שכשזה עשוי היטב, יש בזה משהו שמצליח לגעת.

״פילומנה״, סרטו החדש של פרירס (שסרטו הקודם היה ״תמרה דרו״ הנשכח), הוא כל הזמן דבר והיפוכו. פרירס הוותיק והנינוח מקבל לידיו תסריט של סטיב קוגן, קומיקאי ציני מאוד, שישב לכתוב תסריט רציני לחלוטין בו הוא מעבד את ספרו של העיתונאי מרטין סיקסמית, על סיפורה האמיתי של אשה מבוגרת שיוצאת לחפש את הבן שמספרה לאימוץ 50 שנה קודם.

על פניו, התקציר הזה נשמע כמו נקודת מוצא למלודרמה סוחטת דמעות, או לדרמה ריאליסטית מחוספסת וקשה על התעללות הכנסיה בנערות באנגליה של שנות החמישים. ואכן, נדמה ש״האחיות מגדלנה״ של פיטר מולן הוא מעין הקדמה לסרט הזה, שמתחיל עם תיאור משטר הטרור שהשליטו הנזירות בבתי מחסה לנערות שנכנסו להריון, שם היה עליהן לשמש כמשרתות ולראות את ילדיהן נמכרים לאימוץ. אבל עד מהרה ״פילומנה״ הופך למשהו אחר לחלוטין.

באופן משונה ולא צפוי, דווקא קוגן – שמתמחה בגילום בני זונות – כתב תסריט שכולו חן, חסד ורחמים. ועם קצת ציניות בצדדים. זהו מסעם של שני אנשים שהם הפכים מוחלטים: קוגן מגלם את העיתונאי הציני, שמחפש את הכותרת הסנסציונית, רוצה להדגיש את הרע ואת הרוע, ושלא מאמין לאף אחד ובשום דבר, ושותפתו למסע היא גברת קשישה, כולה ספוגה באהבת אדם, אופטימיות ואמונה אמיתית לא רק באלוהים, אלא בכך שכל מה שקורה, קורה מסיבה, ושהכל לטובה. המפגש בין האתאיסט הציני ובין המאמינה טובת הלב, הוא המנוע של הסרט הזה, שניזון מהעובדה שהאשה היא זו שחיה חיים קשים, מרים וששוב ושוב איבדה את כל מה שהיה יקר לה, ואילו העתונאי הציניקן ושונא האדם הוא זה שהכל הולך לו בחיים, הוא משגשג, מוצלח, מוכר, וכשהוא מועד, זה ממילא רק בגלל האגו העצום שהוא סוחב סביבו. האם מישהו מהם יצליח להשפיע על השני במהלך המסע הזה?

יש משהו מחמם לב לא רק בדמות מעוררת ההשראה של פילומנה, שבאמת מביטה בחיים בעיניים מלאות טוב ואמונה, אלא בעובדה שדווקא קוגן הוא התסריטאי של הסרט שנותן למישהי כמו פילומנה במה בינלאומית. אבל קוגן שומר על פאסון: הוא נשאר נאמן לתדמית הקרה וחסרת האלוהים שלו ומגלם את דמות העיתונאי ללא התפתחות, ללא רגע שבו הוא חוזר בתשובה על אורח חייו ועל אופיו. הוא לא, אב הסרט כן. כמעט נדמה כאילו התסריטאי נותר נאמן לדמות אחת והבמאי, עם הבימוי הרך ונטול הציניות שלו, נשאר נאמן לדמות השנייה, והעניק לה יותר מתיקות. וכך מתנדנד הסרט מצד לצד: ״פילומנה״, עם כל אהבת האדם שבו, הוא סרט שתוקף באכזריות את הכנסיה הקתולית (ולמראה המעשים כאן ובסרטים אחרים, כנראה שבצדק), אבל מראה שיש אנשים שיש להם את היכולת לסלוח ולקבל.

המפגש הזה בין שני קטבי המיזנטרופיה/פילנטרופיה מתחיל באופן סימפטי ומשעשע, אבל בשלב כלשהו הסרט נעמד במקום. וכל מה שנותר לנו הוא סיפור חביב למדי, ואמיתי, על אשה שיוצאת לחפש את הבן שהיא לא הכירה, ובמהלך המסע שלה היא לומדת להכיר אותו דרך האנשים שהכירו אותו.

ומה עושה שם סטיבן פרירס? הוא מוכיח שכשיש לו סצינות טובות על הנייר, הוא יידע לביים אותם בצורה מצוינת על המסך. הוא יודע מתי להדק קלוז אפ אימתני על ג׳וד דנץ׳ שתדע לתת לו רגש בלי לזייף לרגע. והוא יצליח להנדס את הסצינה הכי יפה בסרט: רגע נפלא של גילוי שקורה בזמן ארוחת בוקר. בלי מילים, פילומנה קמה לקחת לה גרנולה ויוגורט, ובזמן הזה העיתונאי מגלה, בשיטוט באינטרנט, את כל מה שהם חיפשו, האגביות של מעשיה, כמו גם האגביות שבגילוי, וההלם שעל פניו, והחלפת המבטים ביניהם, מרכיבים רגע מצוין של בימוי שמזכיר שיש גם במאים מצוינים שפשוט יודעים את העבודה, גם אם אנחנו לא מצמידים להם סופרלטיבים.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״פילומנה״, ביקורת”

  1. ג'וני 21 מרץ 2014 ב - 22:59 קישור ישיר

    ואני הרגשתי שהסרט אמנם טוב אבל פחדני. משהו בחצי השני שלו התפספס לחלוטין ביכולת שלו לרגש. הסצינות החשובות ביותר בסרט אגביות לחלוטין וכאילו שהוסר הלב מתוכן. שאלות חשובות לא נשאלות ורגעים חשובים כאילו נעלמו. הבנתי את הרצון להימנע מקיטשיות, אבל הרגשתי החמצה (וגם ככה הייתה קיטשיות בסרט).


השאירו תגובה