דניאל מילר על הסט של ״ראן״, שיוקרן בפסטיבל קאן

בתוך החיפוש שלנו אחר הסרטים הישראליים שיהיו או לא יהיו בפסטיבל קאן הקרוב, צריך לשים לב לסיפור אחר הקשור לקולנוע הישראלי שיבשיל בפסטיבל קאן הקרוב: שני הסרטים שזכו בפרסים הראשונים במחזור הראשון חממת הקולנוע של ירושלים יוקרנו בפסטיבל הקרוב. החממה היא יוזמה של רנן שור ובית הספר לקולנוע סם שפיגל, והיא הושקה בסוף 2011, לפיתוח תסריטים של יוצרים בינלאומיים, העובדים על סרטם הראשון או השני. מה זאת החממה הזאת בדיוק, תיארתי כאן, עם השקת המחזור השני ב-2012.

ביולי 2012, בפתיחת פסטיבל ירושלים, התקיים אירוע הפיצ׳ינג הראשון לסיום המחזור הראשון. הסרט שזכה במקום הראשון היה ״ראן״ (״Run״) של פיליפ לקוט מחוף השנהב. הסרט שזכה במקום השני היה ״הגננת״ של נדב לפיד. ועכשיו, שני הסרטים האלה יגיעו לפסטיבל קאן, ויהוו הוכחה לכך שהחממה הירושלמית היא אכן מקפצה להצלחה (ואני מקווה שגם נגלה כעת שהיא יודעת לאתר ולפתח סרטים מצוינים). סרטו של פיליפ לקוט, כך פורסם היום, יהיה אחד הסרטים שיוצגו במסגרת ״מבט מסוים״ (שם הוא יוקרן לצד ״הרחק מהיעדרו״ של קרן ידעיה). על פי השמועה, את ההכרזה על ״הגננת״ נקבל ביום שני מאנשי שבוע המבקרים.

אבל הקשר הישראלי של ״Run״ לא מסתיים בכך שלקוט פיתח ושכתב את התסריט בירושלים. מי שצילם את הסרט – שצולם בחוף השנהב ובבורקינה פאסו – הוא דניאל מילר, צלם ישראלי, בוגר טרי למדי של סם שפיגל, שזה הפיצ׳ר הראשון שהוא מצלם (הוא צילם לפני כן את ״בשבחי היום״ של אורן אדף). מילר נמצא ברגעים אלה בצפון, בצילומי הסדרה של דני רוזנברג ותום שובל (שם הוא מתפעל מצלמה שניה לצלם הראשי, רם שוויקי), והוא כותב לי משם:

מילר על הסט של ״ראן״. את דמותו של ראן, שהתנקש בראש הממשלה, מגלם נון-אקטור מקומי

"את פיליפ לקוט פגשתי לראשונה כשהוא השתתף בחממת הקולנוע בירושלים ב-2012. הוא נדלק על סרט הגמר שעמדתי לצלם – ׳בשבחי היום׳ – ובמהלך שהתברר כמאוד אופייני לו הציע לאורן אדף, הבמאי, לתמוך בנו כדי שנוכל לצלם אותו בפילם – דבר שנראה כשיגעון גמור לכל מי שסביבנו. הוא השקיע בנו הרבה זמן וכסף, פשוט כי הייתה לו תחושת בטן טובה לגבינו. כש׳בשבחי היום׳ התקבל לפסטיבל ברלין נפגשנו שוב – פיליפ הגיע לשם כדי לקדם את Run, הסרט שלו. הוא כנראה שוב קיבל את תחושת הבטן ההיא, כי הוא ביקש ממני לקרוא את התסריט ואחרי שדיברנו במשך כמה שעות אמר לי "אני רוצה שתעשה את הסרט איתי". באותו הרגע זה היה ממש מפתיע, אבל רק חודשיים אחר כך – ובעצם רק כחצי שנה אחרי ערב הגמר בשפיגל, כשהייתי לבד במטוס בדרך לחוף השנהב לסיורי לוקיישן הבנתי באמת לאן נכנסתי. והתחלתי לשקשק.

״מערב אפריקה לא דומה לשום מקום שראיתי בחיי. צילמנו בבורקינה פאסו ובחוף השנהב, שם מעולם לא צולם סרט באורך מלא בסדר גודל כזה קודם לכן. כשאתה הולך ברחוב מזהים אותך כזר מקילומטרים, ילדים קטנים היו רצים אחרי וצועקים לי טובאבו (איש לבן). גם ההתנסות בסט שמתנהל בצרפתית בלבד – וכשסביבי אנשים בקושי מבינים אנגלית – היו קשים בטירוף.

״הסרט נפתח כשראן, גיבור הסרט, מתנקש בראש הממשלה של חוף השנהב, ומשם והלאה אנחנו עוברים דרך סדרת פלאשבקים בתחנות מרכזיות בחייו של הגיבור, שמעבירות אותנו דרך הסיפור ההפכפך של חוף השנהב בעשורים האחרונים.

״חלק גדול מהסצינות צולם במקומות שבהם האירועים ההיסטוריים התרחשו בפועל, ולא כל כך ממזמן. צילמנו בין צלקות טריות וחבורות שלא החלימו לחלוטין, חלקן ניכרות באנשים ובמבנים סביבנו. לא פעם עמדנו בפניי איומים של קבוצות מהפכניות שרצו לחבל בצילומים, ויותר מפעם אחת נאלצנו לשנות לוקיישן ברגע האחרון כדי לחמוק מאיומים אלימים לגמרי. במובן הזה, ובלי שהבנתי לגמרי איך הצלחנו להשלים את הצילומים – הסרט הזה הוא נס.״

מילר (משמאל) עם איזאק דה בנקולה, שמוכר מ״גבולות השליטה״ של ג׳ים ג׳רמוש

(אגב, הסרט הראשון שיצא מחממת הקולנוע של ירושלים הוא ״אימפריאל קורט״, סרט אמריקאי עצמאי, שהוקרן בפסטיבל סאנדאנס האחרון וזכה בפרס חביב הקהל של מסגרת ״נקסט״, ליוצרים מבטיחים).

ציוץ