מסך ההצבעה לפרסי אופיר באתר האקדמיה

האם האקדמיה הישראלית לקולנוע עוזרת לקולנוע הישראלי או מזיקה לו?

ביום חמישי פרסמתי את מדגם פרסי אופיר שלי, ובו התחזית שלי ש״גט״ יזכה בפרס אופיר, ולא ״אפס ביחסי אנוש״. רבים – בעיקר צופי קולנוע רבים שראו את ״אפס ביחסי אנוש״ ואהבו אותו-עד-השתגעו עליו – שאלו אותי ״איך זה יכול להיות״? התשובה נמצאת בטקסט הבא, שנכתב לפני חמישה שבועות.

זהו החלק הרביעי והאחרון (בינתיים) בסדרה ״מה הבעיה של הקולנוע הישראלי״ שפורסמה בחודשים האחרונים בכתב העת החדש ״ליברל״. לקריאת הכתבות הקודמות: חלק א׳, הכרטיסים. חלק ב׳, המפיצים. חלק ג׳, הפסטיבלים. ועכשיו חלק ד׳.

האקדמיה הישראלית לקולנוע היא אחד הגופים הכי משונים שפועלים בישראל תחת חוק הקולנוע. זה גוף המונה כמעט אלף חברים שאף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה. בהרבה מדינות בעלות תעשיית קולנוע יש גוף הנקרא ״אקדמיה״, ארגון טקסי, המזמין אליו את בכירי התעשיה, כדי לפעול יחד למטרות חינוך ושימור הקולנוע המקומי. החלק הכי תקשורתי וציבורי של הגופים האלה הוא טקסי הפרסים השנתיים, שעוזרים למשוך תשומת לב ליבול השנה החולפת, ולגיוס כספים לפעילות האחרת, הפחות תקשורתית של הארגון. שום דבר מזה לא קורה בגוף הנקרא ״האקדמיה הישראלית לקולנוע״, שהוא פשוט ועדת פרסים מאוד מאוד גדולה, וממש לא שום דבר שדומה ל״אקדמיה״. כל מה שהאקדמיה הישראלית לקולנוע עושה זה להפיק שני טקסי פרסים בשנה (לקולנוע ולטלוויזיה) ואת שניהם הם עושים נורא. הסיבה שהאקדמיה הישראלית לקולנוע לא הפכה לגוף שולי בתעשיית הישראלית היא שאיכשהו קרה שבתחילת שנות התשעים הם הצליחו לחטוף לעצמם את המנדט להיות הגוף שקובע מי יהיה הנציג הישראלי לאוסקר. ככל הידוע לי אין אף מדינה בעולם שבה הגוף המחלק את פרסי הקולנוע הוא גם זה שקובע מי יהיה נציג המדינה לאוסקרים. אלה שתי שאלות שונות לחלוטין (גם אם לפעמים הן בנות תשובה זהה). מאה אחוז מהבמאים שדיברתי איתם חולמים להגיע לאוסקר, ופרסי האקדמיה הם הדרך היחידה שלהם להגיע לשם, ולכן הם משתתפים בתחרות הזאת, שמנוהלת כבר 25 שנה באופן הכי עקום שאפשר לדמיין.

אבל, כפי שאני מציין בטקסט הבא, יש מקום לאופטימיות. לפני עשר שנים המצב היה יותר גרוע.

פורסם ב״ליברל״, גיליון 4, אוגוסט 2014

פסטיבל הקולנוע הגדול בישראל התקיים ביוני-יולי בסינמטק תל אביב. 36 סרטים ישראליים חדשים. רובם המכריע בהקרנת בכורה עולמית. איזה עוד פסטיבל קולנוע בארץ מציע כ-30 בכורות עולמיות? אף אחד. אבל הנה הקאץ׳: אתם לא הייתם מוזמנים אליו.

מאז יוני ועד תחילת אוגוסט הוצגו מול כ-900 חברי אקדמיה בעלי זכות בחירה הסרטים המתחרים על הזכות להפסיד השנה את פרס אופיר. תוצאות ההצבעה ורשימת המועמדים הסופית התפרסמו, ואם אתם לא עובדים בתעשיית הקולנוע בארץ, לא שמעתם שם על אף סרט חוץ מ״אפס ביחסי אנוש״. בעוד שבועיים יתקיים טקס פרסי אופיר בו יוכרזו הזוכים, וכרגע יש סיכויים גבוהים שהוא לא ישודר בטלוויזיה, לראשונה בתולדות הטקס. הסיבה? לאף אחד כבר לא אכפת. (עדכון: הטקס ישודר בערוץ 10 ב-21.9. ההערכה שהוא לא ישודר הועברה לי מאחד מבכירי האקדמיה).

האקדמיה הישראלית לקולנוע היא אחד הגופים העקומים ביותר המקבלים מימון ממשרד התרבות. עם תקציב ציבורי של כחצי מיליון שקל בשנה, פלוס דמי חבר של החברים בו, כל מה שהאקדמיה הישראלית לקולנוע אמורה לעשות זה לקיים אירוע שנתי לבחירת הסרטים הטובים של השנה. בפועל, הם מקיימים שני טקסים – טקס אחד לקולנוע וטקס אחד לטלוויזיה – ושניהם נוראיים. קחו כל גוף בעולם הנקרא ״אקדמיה לקולנוע״ וקל יהיה להשוות ולראות עד כמה הגוף שנקרא ״אקדמיה״ בישראל רחוק מאוד מכל מה שהוא יכול ואמור לעשות. האקדמיה ישראלית לקולנוע אמורה להיות גוף טקסי המזמין אליו בכירים מתעשיית הקולנוע, לתת להם את הכבוד בהיותם הנבחרים מתוך תעשייה שלמה, ויחד איתם לעסוק במשימות של קידום, חינוך ושימור תחום הקולנוע. חלון הראווה השנתי של הפעילות הזאת אמור להיות טקס הפרסים השנתי. האוסקר באמריקה, הסזאר בצרפת, הגויה בספרד. בפועל זו אקדמיה שמקבלת לתוכה שדרני טלוויזיה ופרשני ספורט, ושיותר ויותר יוצרים עכשוויים מרכזיים נכוו ממנה והפסיקו את חברותם בה (ראו מה כתב התסריטאי עמית ליאור ב-2006. המצב החמיר מאז).

האקדמיה הישראלית עושה דבר נוסף שאף אקדמיה בעולם לא עושה: הסרט הזוכה מקבל את המינוי לייצג את ישראל בקטגוריית הסרט הזר באוסקר האמריקאי. במידה רבה, זו היתה סיבת הקמת האקדמיה מלכתחילה ב-1990: אנשי קולנוע בארץ מאסו בשיטה לפיה ועדה הממונה על ידי משרד התרבות (או משרד החינוך והתרבות אז) בוחרת את נציג ישראל לאוסקר, והחליטו להקים גוף של אנשי קולנוע שיהיה אחראי על הבחירה הזאת. וכך, בפועל, ועדה בת חמישה אנשים הוחלפה בוועדה בת 900 איש, תוך התעלמות מהעובדה שהוועדה הזאת, שעיניהם היתה כה צרה בה, עשתה (על פי רוב) עבודה משובחת ומקצועית בבחירת הנציג הישראלי (ראו בהמשך).

הסיפור שלי עם האקדמיה הישראלית לקולנוע מתחיל בדיוק לפני עשר שנים, ב-2004, עם כתבת שער שלי ב״העיר״ שסקרה את מצב המירוץ, רגע לפני הטקס. הזוכה הצפוי היה ״מדורת השבט״ של יוסף סידר. עם כל חיבתי הרבה לסרט, ועם כל הבנתי שסידר הוא מגדולי הבמאים שקמו לישראל, גם היה לי ברור שאם מטרת האקדמיה היא להביא סרט ישראלי לאוסקר, זה לא יקרה עם ״מדורת השבט״ (צדקתי). באותה שנה היו כמה סרטים שהפוטנציאל הבינלאומי שלהם היה גדול יותר – ובראשם ״סוף העולם שמאלה״ ו״ללכת על המים״ – אבל האקדמיה לא ספרה אותם. מאז ועד היום אף אחד לא הכריז מה בדיוק משימתה העיקרית של האקדמיה ומה פשר הצימוד בין פרס הסרט ובין נציג ישראל לאוסקרים. הטהרנים אומרים – ולא בלי הגיון מצידם – שהאוסקרים לא מעניינים אותם, ושמה שחשוב הוא שהאקדמיה תבחר את הסרט הישראלי הטוב של השנה. ואז, רק מתבקש לשלוח לאמריקה את אותו סרט שהוכתר כטוב מבין סרטי ישראל השנה, מבלי להתחשב בשיקולים זרים כמו ״מה האמריקאים יאהבו״. הצדקה מסוימת לגישה הזאת אפשר למצוא בעובדה שמאז 2008 פרס הסרט הזר באוסקרים האמריקאים הפך בלתי אפשרי לחיזוי. זו היתה השנה שבה ״ואלס עם בשיר״ היה הסרט שכל מהמרי האוסקר בארה״ב הימרו שיזכה, ולבסוף זכה הסרט היפני ״פרידות״. בשנים האחרונות, דווקא זוכי פסטיבלי הקולנוע הבכירים (קאן, ברלין, ונציה), שבשנים קודמות בכלל לא היו במשחק האוסקר, פתאום זוכים בו. אז גישת ה״אין לנו מושג, נשלח את מה שבא לנו״ למעשה מתאימה לתקופתנו. הבעיה היא שזו לא גישת המצביעים. מדי שנה אני עורך מדגם מקיף למדי בקרב חברי האקדמיה רגע לפני נעילת ההצבעה, וכך אני שומע מעשרות חברי אקדמיה לא רק במי הם בחרו, אלא גם למה. וזו האמת שהאקדמיה מתעלמת ממנה: הסיבה העיקרית לבחירה בסרט הזוכה אינה דווקא החיבה אליו אלא מידת התאמתו, בעיני המצביע, כמועמד לאוסקר האמריקאי. שוב ושוב אני שומע את המשפט ״העדפתי את סרט א׳, אבל הצבעתי לסרט ב׳ כי הוא מתאים יותר לאוסקר״. בין לבין, אני גם מדבר עם יוצרי הסרטים, וגם כאן האידיאלים של ההנהלה לא מחלחלת לשטח: יוצרי הסרטים נכנסים לתחרות האקדמיה מסיבה אחת בלבד – להגיע לאוסקרים.

לפני עשר שנים פרטתי רשימת של בעיות שדרשו, לדעתי, תשומת לב כדי שהאקדמיה תהפוך למוסד שיהיה אפשר לקחת ברצינות.

א. למצוא שם לפרס (כן, ב-2004 עדיין קראו לזה ״האוסקר הישראלי״, כמה מביך).

ב. לפצל את התחרות לשני שלבים, הצבעה למועמדים, ואז הצבעה לזוכים (כן, ב-2004, כשהיו מפרסמים את שמות המועמדים זה בעצם היה שמות הזוכים בסדר אקראי).

ג. להפריד לשתי קטגוריות נפרדות את הבחירה לפרס הסרט הטוב ואת הבחירה לנציג ישראל לאוסקרים, גם אם לנצח נצחים שתי הקטגוריות האלה יחולקו לאותו סרט. רק כדי להבטיח שהתחרות הזאת נקייה משיקולים ונימוקים זרים, ושפרס הסרט הטוב אכן הולך לסרט הטוב.

ד. לאפשר רק לסרטים שכבר הופצו מסחרית להתחרות על הפרס. זה לא רעיון שלי, ככה מתנהלים פרסי אקדמיה בעולם. ויש לזה סיבה אחת ברורה: ברגע שהסרטים הופצו, הקהל יודע במה מדובר והתחרות מעניינת אותו. כרגע, תחרות פרסי האקדמיה היא אירוע פנימי בין 900 אנשים. כת סודית של ממליכי מלכים שעושים את החשבונות שלהם למי מגיע ולמי לא.

באופן כללי, יש לי סיבה להיות אופטימי. בעשר השנים שחלפו, סעיפים א׳ ו-ב׳ תוקנו בהצלחה. לפרס האקדמיה נמצא שם מצוין – פרס אופיר, על שמו של שייקה אופיר. והתחרות אכן מתקיימת בשני שלבי הצבעה. כלומר, שעליי להמתין בסבלנות רק עוד עשר שנים עד שהאקדמיה הישראלית תהיה מושלמת?

אני רוצה להתמקד כעת בסעיף ד׳, שהוא בעיניי הבעייתי ביותר כרגע בתחרות.

נכון להיום, רק חמישה מתוך 36 הסרטים שמשתתפים בתחרות הופצו בבתי הקולנוע (אפשר להעלות את המספר הזה לשבעה למען ההגינות: ״ערבים רוקדים״ היה כבר אמור לצאת, אבל נדחה בגלל המלחמה; ״גאליס״ הופץ, אבל הסיר את מועמדותו מהתחרות ברגע האחרון). לעובדה הזאת יש שלל השלכות על התחרות. הראשית שבהם היא זו שהוזכרה: הציבור מודר מהתחרות. טקס פרסי אופיר לא יכול לתפקד בתור משחק הגמר של עונת הקולנוע, כי הקבוצות עוד לא עלו על המגרש. דווקא השנה, כשיש לא מעט סרטים עם פוטנציאל מסחרי גבוה, תחרות בין הסרטים אחרי שכבר הצליחו בקופות היתה יוצרת עניין תקשורתי וציבורי סביבה.

קחו למשל את ״מפריח היונים״, סרטו של ניסים דיין. הסרט היה מועמד לפרסי אופיר לפני שנה וזכה להתעלמות כמעט מוחלטת. השנה הוא הופץ בבתי הקולנוע ולמרבה ההפתעה זכה בהצלחה מרשימה מאוד בקרב הקהל. אם תקנון האקדמיה היה מחייב סרטים תחילה לצאת לבתי הקולנוע ורק אז להגיש את מועמדותם לפרס, ייתכן והסרט הזה היה מקבל כעת קצת יותר תשומת לב מצד חברי האקדמיה.

יש גם בעיה פרקטית. 900 חברי האקדמיה צריכים לראות 36 סרטים חדשים בחודשיים. בתור מבקר קולנוע שמקבל שכר על עבודתו אני יכול להגיד לכם שזו לא משימה פשוטה. לא כל שכן שצריך לעשות את זה בהתנדבות, במקביל לעבודה במשרה מלאה. בלתי אפשרי לחבר האקדמיה לראות את כל הסרטים ולהצביע לטוב שבהם. התוצאה היא שיש לא מעט הקרנות אקדמיה ריקות. סרטים שאין למפיקיהם את היכולת ואת כוח האדם לנדנד לחברי האקדמיה להגיע לסרט במיילים או בטלפון, לתפעל דף פייסבוק או את היכולת הכלכלית לארגן הקרנות נוספות כדי לאפשר למי שהחמיץ אחת לבוא במועד אחר, יוקרנו מול אולם שומם. בתחרות האקדמיה הישראלית קל מאוד לזהות את המתמודדים החזקים: זה משחק של כמויות. מי שהביא הכי הרבה חברי אקדמיה להקרנותיו יזכה. אם התקנון ישתנה, סרטים ישראליים יופצו באופן מסחרי לאורך כל השנה ויאפשרו לחברי האקדמיה לצפות בהם במתינות ולהשלים את החסר לפני ההצבעה. זו גם תהיה הצבעה על סרט שיש לו משקל, שנשאר עם הצופה לאורך זמן, ולא תגובת בטן מיידית למבול של סרטים שמתערבבים אלה באלה.

ויש עוד צד לנקודה הזאת שעליה לא מרבים לדבר, אבל היא די ברורה לעין. אחרי 24 שנות תחרות כבר אפשר לגזור דפוסים קבועים. ובכן, ב-24 שנות האקדמיה רק שלושה סרטים שיצאו בקיץ, לפני התחלת ההצבעה, זכו בפרס: ״אביבה אהובתי״, ״ואלס עם בשיר״ ו״הערת שוליים״. (למעשה, זה רק שניים. ״אביבה אהובתי״ זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתיקו עם ״אדמה משוגעת״; כשהתקיימה הצבעה חוזרת לקבוע מי מהם ייסע לאוסקר, ״אביבה אהובתי״, שיצא ביולי וכבר הביא 200,000 צופים, הפסיד ל״אדמה משוגעת״ שלא יצא עדיין). מה אומר הנתון המשונה והקצת משוגע הזה? שני דברים. האחד, שקהל מצביעי האקדמיה קצת אלרגי להצלחות קופתיות. משונה, תעשיית קולנוע שמעקמת אף כלפי להיטיה. הדבר השני הוא שאם מצביעי האקדמיה צריכים לבחור בין סרט שכבר הופץ והצליח ובין סרט שעדיין לא נחשף לקהל, הם מעדיפים, באופן עקבי וגורף, לבחור בסרט השני. הסיבה לכך צריכה להיבדק על ידי מומחים לפסיכולוגיית המונים, אבל היא מעידה על ההומוגניות המחשבתית של הגוף הזה שנקרא האקדמיה הישראלית לקולנוע, שרוצה לזקוף את הצלחת הסרט הזוכה לעצמו ולפרס שהוא מקבל ולא, חס ושלום, לסרט עצמו.

זה לא רק אני שחוזר וטוען שהאקדמיה צריכה לשנות את התקנון, ללמוד משאר התחרויות בעולם ולתת את הפרס רק לסרט שבזמן התחלת ההצבעה כבר היה בבתי הקולנוע. אני שומע את זה מהמון קולנוענים, בייחוד הצעירים, שרואים תחרויות בעולם ולא מבינים למה בישראל חייבים להמציא את הגלגל מחדש, ולבנות אותו בתור מרובע.

אז למה זה לא קורה? גורם המקורב להנהלת האקדמיה סיפר לי שבעוד לא מעט קולנוענים רוצים את זה, בתוך הנהלת האקדמיה יש למהלך כזה התנגדות רחבה. הסיבה לכך היא שהנהלת האקדמיה נשלטת באופן מוחלט על ידי איגוד המפיקים. מאז הקמת האקדמיה, כל יושבי הראש שלה היו מפיקים. ולמפיקים יש טענה משונה לפיה תפקידה של האקדמיה הוא לקדם ולשווק את הסרט הזוכה. הסרט שזוכה אכן מקבל דחיפה תקשורתית נאה, ולכן, על פי ההיגיון שלהם, עדיף לתת את הפרס לסרט שעוד לא הופץ, שיהנה ממקפצת הרייטינג של הטקס.

הבעיה עם הטיעון הזה היא שהוא היה רלוונטי ליום הקמת האקדמיה, ב-1990. אז, עם פחות מעשרה סרטים בשנה ומעט מאוד הצלחות, כל סרט שאפשר היה לדחוף לעבר ה-100,000 כרטיסים היה שווה את המאמץ. היום, עם 36 סרטים הטיעון הזה פשוט מגוחך. הוא לא אומר ״בואו נקדם את הסרט הזוכה״ הוא אומר ״בואו נהרוס 35 סרטים אחרים שלא יזכו ויעלמו״. במציאות בה יש כ-20 סרטים ומעלה, הרעיון לקדם סרט אחד בלבד במקום תעשייה שלמה, במקום לקדם את המותג ״קולנוע ישראלי״, נשמע הרסני.

השנה, אם יורשה לי להמר, נראה את האפקט הזה פועל שוב. אם ההצבעה על הזוכה היתה מתקיימת ביולי נדמה לי ש״אפס ביחסי אנוש״ היה זוכה. זה בהחלט הסרט הכי אהוב כרגע. אבל ההצבעה התקיימה באוגוסט ובזמן הזה ״אפס ביחסי אנוש״ נפגע בעיקר מהטיעון הכה-ישראלי: ״הוא את שלו כבר קיבל״. כלומר, עם למעלה מ-200,000 (עדכון: כבר כפול) צופים ופירגון מקיר לקיר, אין סיבה לתת לו גם את פרס אופיר. וכך, הפרס יעבור לסרט הבא בתור, ״גט״, של האחים אלקבץ. סרט מעולה וראוי, שלא יהיו ספקות. וסרט שיש סיכוי שיעשה רעש גדול בעולם. אבל כזה שזכייתו תוכיח, בפעם ה-25, שהאקדמיה עובדת על פי התניות קבועות מראש, ושהתחרות הזאת לא באמת נותנת צ׳אנס שווה לכל הסרטים. טקס פרסי האקדמיה נותר אירוע פנימי, אירוע של ועד עובדים, ולא חגיגת קולנוע לאומית.

=======================

נספחים

הרפורמה בדרך?

אחד האנשים שהתנגדו בצורה נחרצת לשינוי תקנון ההצבעה של האקדמיה כך שסרטים קודם יופצו ורק אחר כך יתחרו היה יו״ר האקדמיה הקודם, המפיק מרק רוזנבאום. התחושה שלי היתה שעם הגעת מחליפו, איתן אבן (גם מפיק), סוף סוף ייכנסו עדכונים ושינויים לתקנון והאקדמיה הישראלית תתחיל להיראות – במערכת ההפעלה שלה, אבל גם בטקס עצמו – קצת כמו טקסים מהעולם. עזבו אוסקר, אבל אולי כמו הסזאר. ואכן, בשנים האחרונות הוכיחה האקדמיה שהיא יכולה לשנות את התקנון ולהוסיף קטגוריות חדשות בזריזות כשהיא רוצה. הוספת קטגוריה לסרטים עצמאיים, למשל. או קטגוריה חלוצית לליהוק. או קטגוריה משובחת לסרטים קצרים. אבל את שינוי הקריטריונים שיקבע איזה סרט יכול להתחרות הם לא שינו. שאלתי את אבן מה צריך לעשות כדי שזה יקרה? ״אני חולק עליך שיותר חברים ו/או חברי הנהלה מעוניינים בתחרות של סרטים שהופצו״, עונה אבן לטענה שלי שזו אבחנה שלי שיותר ויותר יוצרים רוצים שינוי כזה. ״יש לכך שתי סיבות עיקריות: א. שידור הקטעים במהלך הטקס וזכיית הסרט ושאר הזוכים מייצר פרסום לסרטים המתחרים והרי התחרות מעבר לבחירת הזוכים הוא גם אמצעי שיווקי. ב. אם היינו עורכים תחרות לסרטים שהופצו היינו עוסקים במספר קטן ביותר של סרטים – לא רציני. הפתרון היחיד הנראה הוא לדלג על שנה דבר ששום מפיק או במאי לא יסכימו לו. כל שנה דנים בנושא ומגיעים לאותם מסקנות.״ אגב, לידיעתו של אבן: כמות הסרטים שהופצה בישראל בשנה החולפת היא 28. מספיק לקיום טקס ותחרות.

ובכל מקרה, הפתרון לסעיף ב׳ הוא קל ופשוט: מכריזים השנה שהשינוי בתקנון ייכנס רק בעוד שנה או שנתיים, וסרטים שנמצאים עכשיו בצילומים יוכלו לעשות לעצמם את החשבון לאיזו שנה הם ירצו להיכנס. הבעיה היא עם סעיף א׳, שגם הוא כבר לא תקף, כי הרי אף זכיין כבר לא מעוניין בשידור הטקס. אז גם הזוכה לא יקבל חשיפה. מצד שני, אם התחרות היתה מתקיימת בין חמישה סרטים שכבר הוצגו והצליחו, אולי הזכיינים היו שבים ומתעניינים בו.

ובינתיים, אני שומע שאיתן אבן עומד להודיע בקרוב על סיום הקדנציה שלו כיו״ר האקדמיה. כבר מסומן יו״ר חדש שיחליף אותו, גם הוא מפיק. האם הוא זה שיוכל סוף סוף להפוך את האקדמיה לגוף רלוונטי?

========================

ומה עם האוסקר?

לקח לאקדמיה 18 שנה מאז הקמתה ועד שהם הצליחו לבחור סרט שיגיע למועמדות לאוסקר, זה היה ״ואלס עם בשיר״ ב-2008. לשם השוואה: ב-25 שנותיה של הוועדה של משרד החינוך והתרבות, מ-1964 ועד 1989 – לפני הקמת האקדמיה, ששה סרטים ישראליים הגיעו למועמדות לאוסקר. לעומת זאת, ב-24 השנים שבהן קיימת האקדמיה, הסרט הנבחר הגיע שלוש פעמים לשלב הגמר באוסקרים: ״ואלס עם בשיר״, ״עג׳מי״ ו״הערת שוליים״ (סרט רביעי, ״בופור״, זכה במועמדות אחרי שהסרט שנבחר על ידי האקדמיה, ״ביקור התזמורת״, נפסל מהתמודדות באוסקר בגלל כמות האנגלית שבו). מאות אלפי שקלים בשנה מושקעים בתוצאה פחותה מזו שהניבה ועדה בת חמישה אנשים, שהצליחה פי שניים.

======================

האופוזיציה

מכיוון שההנהלה כנראה לא תשנה בקרוב את התקנון, מתחילה להסתמן דרך אלטרנטיבית מצד היוצרים. יש כאלה שכבר מבינים שאין היגיון בקיום הקרנת הבכורה העולמית דווקא בהקרנות האקדמיה – הקרנות קרות ותחרותיות ושיפוטיות מאוד עם מעט מאוד פרגון. חנה אזולאי הספרי, למשל, לקחה את סרטה ״אנשים כתומים״ לפסטיבל חיפה, לפסטיבל סרטי נשים והפיצה אותו בבתי הקולנוע ורק אז שלחה אותו לאקדמיה. אדם סנדרסון נתן לסרטו ״לוויה בצהריים״ להסתובב בפסטיבלים לפני שהוא נשלח לאקדמיה. רוני קידר החליטה לא לרשום את סרטה החדש ״סופעולם״ לתחרות האקדמיה שנה. ״קודם שיסתובב קצת בפסטיבלים ויעשה קצת באז״, היא מסבירה. ויש לא פחות מחמישה פיצ׳רים נוספים, רובם עצמאיים, שהופקו השנה שבחרו בכלל לא להיכנס לתחרות. אחד המפיקים הבכירים שבאופן די עקבי מתעלם מפרסי אופיר הוא איתי תמיר, שאת רוב סרטיו האחרונים הוא לא שלח לתחרות. "הסרטים שאני יוצר אינם משתייכים לזרם המיינסטרים האהוב כל כך״, מסביר תמיר, ״הם צריכים קהל חם ואוהב ולא קהל שבוחן אותם מתוך תחרותיות. נפשי אינה איתנה דיה כדי לעבור הקרנות כאלו. בשבילי קולנוע אמורה להיות חוויה מזככת ולשם אמשיך לכוון. במידה וארגיש שיצרתי סרט שאמור להגיע לאוסקר האמריקאי, אשקול התמודדות.״

ציוץ