ניקול קידמן ב״לפני השינה״

עונת סרטי הסתיו הגיעה, והחושך משתלט על הסרטים. תגידו מה שתגידו על עונת הקיץ – אינפנטילית, קרקסית, אסקפיסטית – היא לפחות מציגה עולם שרחוק מהעולם שלנו. לא סתם קוראים לאקט ההליכה לקולנוע ״יציאה״. לצאת מהחיים, או לפחות מהמציאות. הסתיו, העונה הרצינית, עונת הפסטיבלים והחלומות על האוסקרים. ואף אחד, אבל אף אחד, עוד לא זכה באוסקר על חלליות וגיבורי על. רוצה אוסקר, ספר סיפור ״מהחיים״. אז אני יושב באולם ומחכה להתחלת ״לפני השינה״, מותחן פסיכולוגי על אשה הלוקה במחלת השכחה ולא יודעת מי מהגברים בחייה משקר לה ולמי היא יכולה להאמין, והיא מתחילה לחוש נרדפת בתוך ביתה שנהיה יותר ויותר אלים. ולפני הסרט אני רואה טריילר אחד שבו בן אפלק מכריז שהוא לא רצח את אשתו; וטריילר אחר שבו דניאל רדקליף מכריז שהוא לא רצח את בת זוגו; וטריילר שלישי שבו בעל פונה לבלש פרטי שיימצא מי רצח ואנס את אשתו, ופתאום אני לכוד ביער אפל של סיוטים דומסטיים. ללכת לקולנוע נהיה מהנה כמו לצפות במהדורת החדשות. כל היום רק נשים נרצחות. ובפעם הראשונה אני מוצא את עצמי שואל: האם הקולנוע משקף את החיים או החיים מחקים את הקולנוע?

מחשבות נוגות על מהות הקולנוע הן תוצאת הלוואי של צפייה בסרט רע. את ״לפני השינה״ (שהוא, למעשה, סרט בריטי) כתב וביים רואן ג׳ופה, בנו של רולנד ג׳ופה, שזכה בדקל הזהב על ״המשימה״ (״המיסיון״ בעצם), והיה מועמד פעמיים לאוסקר, על ״דמעות של שתיקה״ (״שדות הקטל״, בעצם) ו״המשימה״. בעוד האב נמשך לדרמות היסטוריות, הבן, כך נראה, מתעניין יותר בסרטי ז׳אנר: הוא כתב את ״28 שבועות אחר כך״ ואת ״האמריקאי״. ועכשיו, ״לפני השינה״ מאפשר לו לביים מותחן פסיכולוגי, שהוא אולי גם מטאפורה בוטה על יחסי גברים-נשים.

הרעיון מתחיל כמו ״ממנטו״: ניקול קידמן מגלמת אישה שסובלת מפגיעה בראש המשפיעה על הזכרון שלה. בכל לילה כשהיא נרדמת הזיכרון שלה נמחק ומאותחל למצב ההפעלה שבו היא היתה כעשר שנים קודם לפני כן, לפני שנפגעה בתאונה. בכל בוקר בעלה (קולין פירת) צריך לספר לה מחדש, מול ההלם והדמעות שלה, מה קרה לה. סצינת הפתיחה נאה: כשם שאנחנו לא יודעים דבר עליה ועל חייה, כך גם היא כשהיא מתעוררת בבוקר, ורצה עירומה ומבוהלת אל חדר האמבטיה. סצינה של מעין לידה סמלית: יקיצה, ללא זיכרון, ללא עבר, מכאן הסיפור מתחיל. שם מול המראה בתחילה ואז מול התמונות שלה ושל בעלה המודבקות על הקיר ומשמשות מעין אינדקס ראשוני לדמויות המפתח בחייה ושמותיהן.

וקצת כמו ״ממנטו״, מסצינת הפתיחה, אנחנו מדלגים אחורה בזמן, כדי להראות שסצינת הפתיחה, שנראתה לנו כאקספוזיציה, היא למעשה סוף המעשה. זו תחבולה יפה כי היא שוב מחייבת את הצופה להיות בדיסאוריינטציה של ידע ממש כמו הגיבורה. לבנות את הידע שלה ושלנו במקביל, לבנה אחר לבנה. ניקול קידמן דווקא עושה עבודה טובה בתור האשה המבולבלת עד כדי טירוף, ששני גברים טוענים שהם דואגים לה – בעלה והרופא שלה – אבל שבמקביל היא גם מתחילה לחשוש שמא אחד מהם הוא נבל שאין לסמוך עליו. ועכשיו, עלינו הצופים להכריע בין שני הגברים, מי מהם הוא אכן הנבל בסיפור, ובין אופציה שלישית שהאשה אולי גולשת למצב פראנואידי, לא בלתי הגיוני בהתחשב בכך שהיא באמת לא זוכרת כלום.

אז נקודת מוצא מעניינת ושלושה שחקנים אמינים (מארק סטרונג הוא הצלע השלישי במשולש), מה גורם לכך ש״לפני השינה״ לא עובד? אפשרות אחת היא שברגע שאנחנו יודעים שעלינו לחשוד תמידית בשתי הדמויות הראשיות בסרט, אנחנו מפסיקים לחבב או להזדהות איתן ועוברים למוד חשדנות ותיעוב. זה מצב מסוכן לסרט, כי בסופו, אנחנו נשנא גם את האיש הטוב, כי התודעה שלנו כבר מצולקת מהאפשרות שהוא הרע. וברגע שאנחנו חושדים בשניהם, לא משנה איזה טוויסט יגיע בסוף, הוא יהיה אחד משתי אופציות שכבר העלינו על דעתנו. אז אין הזדהות ואין מתח. ויש גם בעיה שלישית: ג׳ופה צריך, מצד אחד, לבסס את העובדה שהאשה לא זוכרת כלום, מצד שני, כדי לקדם את העלילה, מדי פעם היא צריכה להיזכר במפתיע במשהו שהיא כבר ידעה קודמת. היעדר החוקיות הופך את ״לפני השינה״ לסרט שרירותי. תוסיפו לכך את העובדה שג׳ופה – שמביים מאוד יפה מכוניות נוסעות – מביים בני אדם באופן גמלוני, וכדי שנהיה במצב של מתח, הוא מדריך את כל שחקניו (שאינם קידמן) לדבר באופן ״מחשיד״, שהצופה יתהה האם יש כאן איזושהי מזימה גדולה הנרקמת מאחורי גבה של האומללה. הבימוי המגושם של ג׳ופה לא משאיר לצופה אף אחד לחבב. כולם חשודים, כולם בלתי נסבלים. כשמגיע הטוויסט בסוף, הוא כבר לא באמת מעניין, ואם חושבים עליו דקה, הוא גם לא ממש הגיוני.

====================

״שני פנים לינואר״: רואן ג׳ופה אינו התסריטאי הבריטי היחיד שעובר לבימוי ומביים מותחן פסיכולוגי שהופך למעשה למלודרמה משפחתית. חוסיין אמיני, התסריטאי של ״כנפי היונה״ ו״דרייב״, עושה את זה ב״שני פנים לינואר״. חוששני ששני הסרטים נכשלים באותו מקום בדיוק (אם כי, ״שני פנים לינואר״ יותר מסוגנן ואלגנטי, וההומאז׳ים שלו להיצ׳קוק, בצילום ובמוזיקה, מבדרים עד גבול מסוים).

=====================

שלוש אנקדוטות:

אנקדוטה א׳: בקרדיטים של הסרט תמצאו את הצימוד הלא יאמן. הרשימת המפיקים האחראיים מופיעים בזה אחר זה, אבי לרנר, בןעז דוידזון ו… רידלי סקוט.

אנקדוטה ב׳: זה הסרט האחרון שצולם בפילם 35 מ״מ של פוג׳י. ייצור חומר הגלם הזה הופסק תוך כדי הצילומים.

אנקדוטה ג׳: באופן משונה, ראיתי אמש גם את ״הרץ במבוך״, שנפתח בדיוק באותו אופן: גיבור נטול זכרון, מתעורר, נלחץ, ואחרי כמה הבזקי בלילות הבאים הוא מתחיל לחבר את חייו מחדש. ״על ״הרץ במבוך״ – שאהבתי הרבה יותר מאשר את ״לפני השינה״ – נכתוב בעוד כמה ימים.

ציוץ