"משחק החיקוי״. אנושי, אנושי מדי

סמיכות ההפקה וההפצה של ״משחק החיקוי״ ו״התיאוריה של הכל״ תגרום לכך שמעתה ועד עולם יש חשש שאתבלבל ביניהם. שניהם סרטים בריטיים, תקופתיים, ביוגרפיים, על גאוני מתמטיקה ופיזיקה, קשריהם הרומנטיים, חלוציות המחשבה שלהם, והתמודדותם עם מצוקות הגוף והנפש שמונעים מהם תפקוד נורמטיבי. הראשון על אלן טיורינג (שנות הארבעים והחמישים), השני על סטיבן הוקינג (שנות השישים והשבעים), ואני יודע שיהיה לי קשה לזכור מי מהם זה מי.

רוצים שורה תחתונה? ״משחק החיקוי״ טוב יותר. אם כי, המשחק של אדי רדמיין ופליסיטי ג׳ונס מר וגברת הוקינג ב״התיאוריה של הכל״ מרשים יותר. אבל ״משחק החיקוי״ הוא סרט סוחף יותר, ודומני שאף חשוב יותר. אבל אני מקדים את המאוחר. נלך צעד צעד.

״התיאוריה של הכל״. במאי: ג׳יימס מארש

בתור במאי דוקומנטרי, ג׳יימס מארש הוכיח כבר שהוא מעריץ גדול של ארול מוריס. בהשראתו המובהקת של מוריס הוא ביים את הסרט התיעודי המעולה ״איש על חבל״, עליו זכה באוסקר (ושבהמשך השנה הנוכחית יהפוך לסרט עלילתי בבימוי רוברט זמקיס). הוא ביים גם את הסרט התיעודי המצוין ״פרויקט נים״. וכעת, הוא מביים לסרט עלילתי את סיפור חייו של הפיזיקאי סטיבן הוקינג (שהיום יום הולדתו ה-73), שכבר הונצח בסרט תיעודי של… ארול מוריס. זמן לא רב אחרי פרסום ״קיצור תולדות הזמן״ ניסה מוריס לחבר בין סיפור חייו האישיים של הוקינג ובין סיפור חייו של היקום, כפי שהוקינג תיאר אותו, בסרט תיעודי יוצא דופן שמנסה (ולא תמיד מצליח) לחבר את המדעי עם האישי. מארש, לעומתו, כמעט וזונח לחלוטין את המדע מחייו של הוקינג. כל עוד הוקינג בריא, האתגר האינטלקטואליים של חייו מקבלים מקום משמעותי יותר. ביקור שלו עם כיתתו בהרצאה מקדימת-זמנה על הסינגולריות – הנקודה העלומה שבתוך החור השחור – והתבוננות שלו בתוך ספל קפה בזמן שהוא מוזג לתוכה חלב, בדימוי שנראה כמו גלקסיה צפה בחלל השחור (שוט שהוא הומאז׳ מובהק – או שמא גניבה – ל״2 או 3 דברים שאני יודע אודותיה״ של גודאר), הם פחות או יותר שני הרגעים הבולטים שבהם רואים את הוקינג מהרהר על היקום והוגה את רעיונותיו (לפני כן אנחנו עוד מספיקים לשמוע את אביו מזלזל בצייר הבריטי טרנר, במשפטים שנשמעים כאילו הם הורמו מתוך ״מר טרנר״ של מייק לי). מרגע שמחלת ניוון השרירים נכנסת לתמונה, ״התיאוריה של הכל״ זונח את התיאוריה, וגם את הכל, והופך להיות סרט מחלה. אתם מכירים את הנוסחה: גופו שבור, אך נפשו ומוחו איתנים.

״התיאוריה של הכל״. על פי הנוסחה

וזה הופך את ״התיאוריה של הכל״ לביוגרפיה קולנועית די סטנדרטית, נטולת אבחנות או להט, שבעיקר מציגה לנו כרוניקה של הידרדרות בריאותית במקביל לצמיחה בפרסום עולמי. הנקודה היחידה שהיתה יכולה להפוך את הסרט למשהו בעל תוקף לדורות הוא הקונפליקט הרוחני שהיה קיים בין הוקינג ובין אשתו: היא היתה נוצריה אדוקה ומאמינה, הוא היה אתאיסט גמור (שסרב להכיר בכך שחלק מהתיאוריות שלו נושאות אופי רוחני מובהק). היא, לבסוף, בחרה בדת על פני המדע. מכיוון שהסרט מבוסס על ספרה של גב׳ הוקינג, קשה לחמוק מהתחושה שהיא מנסה לרמוז לנו (ולו), שסיפור חייו הוא סיפור של השגחה עליונה: ניסים גלויים עטופים בתוך ייסורים גדולים, וההוכחה הברורה לקיומה של נשמה. אבל מארש משאיר את סרטו אדיש מדי לקיומו של דיון אמיתי על המקומות שבהם אמונה ומדע נמצאים בעימות, והמקומות שבהם הם דווקא נפגשים. סרט כזה, המציג את הוקינג כנביא שמצליח להציץ אל מעשה המרכבה של היקום ולשנות את התפיסה שלנו לגבי מהותו של העולם בו אנחנו חיים, מבלי שהוא יידע שהוא כזה, דווקא היה יכול להיות מעניין. אבל ״התיאוריה של הכל״ מסרב להעניק לדמויותיו ולסיטואציות שבו מימד שהוא מעבר לסיפור האוטוביוגרפי המעט בנאלי.

אבל רגע, יש נקודה לשים לב אליה, בכל הקשור לעונת האוסקרים. לפני כמה שנים יצר הדוקומנטריסט קווין מקדונלד (גם הוא מושפע מאוד ממוריס, בסרטים כמו ״ארבעה ימים בספטמבר״ ו״לתוך האין סוף״) סרט עלילתי בעל מאפיינים דומים ל״התיאוריה של הכל״. זה היה ״המלך האחרון של סקוטלנד״, ביוגרפיה של אידי אמין, שליט אוגנדה. פורסט וויטאקר זכה באוסקר על גילום המנהיג. כעת, ג׳יימס מארש הולך בדרכו – דוקומנטריסט המביים ביוגרפיה קולנועית. ולא הייתי מזלזל בסיכוייו של אדי רדמיין לזכות באוסקר על תפקידו בתור סטיבן הוקינג. הוא גם מגלם דמות אמיתית, והדמות הזאת נכה, והדמות הזאת בריטית. זה החומר שממנו עשויים אוסקרים. מומחי האוסקר האמריקאים משוכנעים בשלב הזה שזוכה האוסקר המוביל הוא מייקל קיטון על תפקידו ב״בירדמן״, אבל אל תזלזלו בכמות המאסיבית למדי של מצביעים בריטים באקדמיה האמריקאית. זה עוד מוקדם ופזיז להמר סופית, אבל זה עשוי לקרות.

״משחק החיקוי״. במאי: מורטן טילדום

דומני שאני לא לבד באבחנתי. התחושה ביקורתית הכללית, כפי שאני רואה אותה בתקשורת האמריקאית היא ש״משחק חיקוי״, הוא סרט טוב יותר מ״התיאוריה של הכל״. ראו איך ״משחק החיקוי״ גורף הרבה יותר פרסי סוף שנה מ״התיאוריה של הכל״. למה זה קורה? הרי שני הסרטים בהחלט דומים. ובכל זאת, האחד טוב יותר (במעט). הסיבה לכך, ובכן, נקראת בימוי. ״משחק החיקוי״ פשוט מבוים יותר טוב.

נמקד את ההבדלים ביניהם לשניים עיקריים. הראשון הוא קצב. כמו ״שייקספיר מאוהב״ וכמו ״נאום המלך״, ״משחק החיקוי״ הוא סרט בריטי – מאוד מאוד בריטי (באופיו – בכספו הוא דווקא אמריקאי) – אבל שמבוים עם אנרגיה בריאה ואפילו מלהיבה למדי. מורטן טילדום, במאי נורווגי שזכה להצלחה עם סרטו הקודם, ״ציידי הראשים״ – לוקח סרט ז׳אנר חלבי – תקופתי, ביוגרפי, מנומס, ונותן לו נוכחות. למרות הדמות המופנמת, יש בסרט משהו סוחף. אם אשמע שסרט חדש של ג׳יימס מארש עומד להגיע, אגיב באדישות. לעומת סרטיו התיעודיים המעולים, שני סרטי העלילה שביים עד כה היו חסרי ייחוד. לעומת זאת, טילדום הזה מסקרן אותי כעת, ודומני שהוא עומד להיות במאי משמעותי בהוליווד של עוד רגע.

הסיבה השניה היא שיש ב״משחק החיקוי״ משהו שנראה רלוונטי יותר לימינו ולחיינו. יש לסרט הזה הדהוד אקטואלי, שמרים אותו מעל לסתם עוד דרמה ביוגרפית מנומסת.

בנדיקט קפטן-קראנץ׳ (שכבר גילם את סטיבן הוקינג בטלוויזיה) מגלם את אלן טיורינג, המתמטיקאי שהובא לפצח בשנות הארבעים את צופן האניגמה של הצבא הגרמני, וכתוצאת לוואי למאמציו המציא את המחשב ואת הבינה המלאכותית. למעשה, נדמה היה שבשלב כלשהו המצאת המחשב נראתה לו כמשימה חשובה ודחופה יותר מאשר הבסת הנאצים במלחמת העולם השנייה. כנהוג בדמויות שמגלם קאמברבאץ׳, נדמה שטיורינג סובל מתסמונת אספרגר (שכלל לא היתה מוכרת אז), שהפכה אותו לאדם לא ידידותי במיוחד. והוא גם היה הומו, בתקופה שבה זה היה אסור על פי חוק.

וכאן נמצא הברק בתסריט שכתב גראהם מור: את סיפור פיצוח האניגמה ראינו בקולנוע כבר כמה וכמה פעמים, אבל הסרט הזה מנסה לספר סיפור גודל, על התמודדותה של חברה עם השונה ויוצא הדופן. כשלעלילה נכנסת קירה נייטלי, המגלמת את שותפתו של טיורינג למאמצי הפיצוח, אנשי הצבא מכוונים אותה אל חדר המזכירות, כי הרי אין סיכוי שהיא מישהי שתוכל להיות חלק מצוות מפצחי הקוד. ההומו, האשה, החריג מבחינה נפשית, יוצא הדופן מבחינה פוליטית (הקומוניסט) – בתקופה שבה אנגליה נלחמה בנאצים והרצון שלהם לכונן עולם אחיד של גזע וטיב, מתברר שדעות קדומות ואפליה שלטו גם בצד האנגלי, שרצון ליצור חברה מגוונת, לא היה בראש סדרי העדיפויות שלהם. עיקר הסרט עוסק במירוץ נגד הזמן לפיצוח הקוד, אבל עלילות המשנה מסגירות את הנשמה שמניעה את הסרט: גזענות הורגת, גם אם זה במינונים קטנים ולא באופן תעשייתי כמו בגרמניה. כאן וכאן, הדיכוי מגיע בחסות המדינה. וכך, האיש שפיצח את האניגמה, האיש שהציל את אנגליה, היה גם איש רדוף ומנודה, כי הוא לא היה כמו כולם.

אחת העבודות האקדמאיות שעליהן עבד טיורינג נשאה את הכותרת ״משחק החיקוי״. אחרי שהמציא את המחשב, בגרסתו הראשונית, ניסה טיורינג להבין עד כמה רחוק המוח המלאכותי הזה יכול ללכת. משחק החיקוי הוא הניסוי שהגה טיורינג שבו מחשב מנסה להעמיד פנים של בן אנוש, ועל ידי סדרה של שאלות החוקר צריך לזהות האם המרואיין שלו הוא אדם או מכונה (מה שנקרא מאז ״מבחן טיורינג״, הוא גם הבסיס למכונת הוויט-קאמפף מ״בלייד ראנר״; הצליל הגרמני בוודאי לא מקרי). על ידי רמיזה בלבד, משם הסרט ומכמה סצינות בודדות, אנחנו מבינים שגם זו האמירה שעומדת מאחוריו: השאלה מי הוא אנושי. טיורינג שאל את זה לגבי מחשבים ומכונות. אבל הסרט, על רגישותו, מציג מצב שבו חריגות נחשבת בלתי אנושית, ומכאן בלתי לגיטימית, ומכאן ראויה לנידוי, ואולי אף למוות. טיורינג הגה מבחן שמבדיל בין אדם ובין מכונה, אבל מול המבחן הזה כל בני האדם שווים. הם רק לא מכונות. השאלה מי הוא אדם ומי הוא מכונה – או מתנהג כמו מכונה מתוכנתת מראש, נטולת בחירה חופשית – נשארת תלויה מעל עלילת הסרט והופכת אותו לסרט שהוא לא מהנה למדי, אלא גם די נבון.

במירוץ בין הוקינג לטיורינג, טיורינג זכה לקבל את הסרט החכם יותר.

=================

ומה לגבי האוסקרים?

בגלל אמירותיו ובגלל העשייה המיינסטרימית המהוגנת אך הסוחפת שלו, ״משחק החיקוי״ הוא מאותם סרטים שכשאני רואה אותם אני ישר חושב ״אוסקר״. כמו ״נאום המלך״, כמו ״שייקספיר מאוהב״. קולנוע מהוגן, עשוי היטב, כמו פעם, בלי הברקות יוצאות דופן מעבר לעשייה מאוד מיומנת וחדה, אבל שיש לו גם משהו להגיד, ולכן הוא נראה מעבר לבידור. באמריקה עדיין מציבים את ״בירדמן״ ו״בויהוד״ (״התבגרות״) כמובילים לזכייה באוסקר, אבל אני רוצה עדיין להוסיף את ״משחק החיקוי״ לרשימת המועמדים הבולטים. יש בו משהו.

ציוץ