״את לי לילה״. אחות רחמניה

כשאנחנו פוגשים את חלי (לירון בן שלוש) בפעם הראשונה היא לבושה מדים בגוון אפור כהה, צרור מפתחות גדול קשור לחגורה שלה, והיא עומדת מאחורי שער גדול. חלי היא שומרת בבית ספר בחיפה, אבל היא לבושה ומתנהגת כמו סוהרת. עם זאת, מצלמתו של עמית יסעור לוכדת את חלי מבעד לסורגי שער הכניסה, ומבט אבוד ונואש בעיניה, כך שבמבט ראשון קשה לנו להחליט האם היא הסוהרת או האסירה. בסצינה השנייה בסרט אנו רואים את חלי בביתה, וכאן מתברר שמצבה אינו טוב יותר, גם כאן היא צריכה לשמור טוב טוב על הדלת, להקפיד שאף אחד לא ייצא, ואף אחד גם לא ייכנס. חלי עסוקה לשמור שהעולם יישאר בחוץ.

ב״את לי לילה״, סרט הביכורים של אסף קורמן כבמאי, על פי תסריט מאת אשתו, השחקנית לירון בן-שלוש, חלי לכודה בטיפול האינטנסיבי באחותה (דאנה איבגי), הסובלת מפיגור שכלי. הסיזיפיות במצבה זוכה להמחשה נאה, כשכל לילה לפני השינה, חלי צריכה להרים את מכשיר הטלוויזיה ולהעביר אותו לחדר השני, כדי שגבי לא תפיל אותו בלילה. כל לילה היא סוחבת את הטלוויזיה לחדר, וכל בוקר היא סוחבת אותה בחזרה לסלון. מגלגלת את הסלע שלה.

האזינו לשיחה על הסרט ולשיר ״את לי לילה״ של בועז שרעבי בביצוע דאנה איבגי, בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״

אבל עד מהרה גם כאן ההגדרות הברורות מאליהן מתמסמסות: חלי היא מטפלת אבל היא גם המטופלת. התלות שלה באחותה לא פחותה מהתלות של אחותה בה. ״את לי לילה״ נראה על פניו כמו סרט מז׳אנר קצת שחוק – הקשר שבין אדם פגוע ובין מי שמטפל בו (ע״ע ״התיאוריה של הכל״, לסרט שלא מפספס אף קלישאה) – אבל כבר מסצינות הפתיחה מתברר מהר מאוד שיש כאן משהו שונה לחלוטין. זהו סרט שעצביו חשופים והכנות בו מסעירה, דקויות האבחנה שבו מוגברות באמצעות עוצמות הרגש החשוף והמעורטל שכל סצינה טומנת. מה שנראה כמו סרט פשוט במבט ראשון – סרט שצולם בסך הכל ב-20 ימים – הוא למעשה סרט שמחביא את הווירטואוזיות שלו בתוך מבע נטורליסטי: שוטים ארוכים, שבתוכם מתנהלות שתי שחקניות שהחיבור ביניהן לא מפסיק לרגש. ״את לי לילה״, שהגעתי אליו ללא ציפיות, היה אחת ההפתעות האמוציונליות הגדולות שחיכו לי בעונת הפרסים החולפת של הקולנוע הישראלי. דאנה איבגי זכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרט, בתור אשה צעירה ומפגרת שאוצר המילים שלה מוגבל להברות בודדות, אבל זו בן-שלוש שתפורר לכם את הלב, סצינה אחר סצינה.

הנה סצינה קטנה ועדינה מתוך הסרט:

בן-שלוש כתבה את התסריט בהשראת אחותה, הסובלת מפיגור שכלי חמור. עלילת הסרט, כמובן, אינה עוסקת בחייה, אבל היא בוודאי מציעה מבט כן, חושפני ואמיץ מאוד להלך הרוח של אלה שצריכים להתמודד עם סיטואציות נפשיות לא פשוטות, והמעבר שבין חמלה ובין כעס. ההפתעה של ״את לי לילה״ היא שהסרט מוותר על קלישאות הז׳אנר כי הוא מוציא את הרחמים מהמשוואה. זה סרט נטול רחמים, אבל רב חסד. הוא מציג, במבט חמור, מה קורה לנו מאחורי דלתיים סגורות, כשאף אחד לא רואה. גבי, האחות המוגבלת, נמצאת במצב פחות או יותר סטטי – היא הנזקקת (זה משתנה קצת לקראת הסוף, בעוד אחת מהברקות הסרט). זהו המנעד הרגשי שחושפת בפנינו חלי שגורם לנו להבין את המצוקה של האדם הבריא, זה שהפריבילגיה לקטר ניטלה ממנו. ומאחורי דלתיים סגורות, המעבר מרכות וחמלה אל כעס, זעם ועוינות יכול לקרות ברגע.

העלילה מסתבכת כשרשויות הרווחה כופות על חלי להוציא את גבי לטיפול במעון יום. החלל שנוצר בחייה בשעות ההיעדרות של אחותה נראה כמו קריז של נרקומן. אל החלל הזה נכנס – כנראה לראשונה זה זמן רב – גבר (יעקב זדה דניאל). בלב של חלי התפנה חדר, והוא נכנס לשכון בו. הוא האיש שמפר את שיווי המשקל העדין שנוצר בין האחיות, ויוצר איזון חדש. ואולי דווקא הפרעה בלתי נסבלת. הוא האיש שמביט מבחוץ בשגרת יומן, ורואה את המקומות שבהן הטיפול נראה אולי כקלקול, שבהם המסירות של האחות גובלת אולי אף בהפרעה כפייתית, אולי אפילו על גבול הטירוף. הסרט נע קרוב מאוד לתהום הגבולות של ההתנהגות הנורמטיבית, ולא אחת הוא עוכר שלווה, ואף מעורר אימה. הקשר בין האחיות הופך לפלונטר, זו סימביוזה מוחלטת, ואם היא תתנתק לא לחלוטין ברור אם האחות הבריאה תשרוד אותה.

אחרי שנים של עבודה כעורך (בסרטים כמו ״מי מפחד מהזאב הרע״, ״המשגיחים״, ״הנותנת״, ״מפריח היונים״ ובאחרונה בסדרת הטלוויזיה ״איש חשוב מאוד״) קורמן חוזר לבימוי (סרטו הקצר, ״מותה של שולה״, הוקרן במסגרת שבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן, אליה הוא חזר שבע שנים אחר כך עם ״את לי לילה״). למרות התחושה שהוא הגיע לפרויקט הזה בתור בן זוגה של השחקנית והתסריטאית, נדמה לי שכבר אפשר לזהות משהו ממגע ידיו של קורמן, באופן שבו הוא דוחף את הדרמה עד לקצה השפיות, באופן שבו הריאליזם נהיה קיצוני עד כדי בלבול, באופן שבו לרגעים האינטנסיביות נראית קשה מנשוא.

אבל הרגעים הדחוסים מתפרקים כשמבינים שבעצם מסתתר כאן גם סיפור אחר לגמרי. לאורך הצפיות החוזרות שלי ב״את לי לילה״ ניסיתי להבין מה יש בסרט הזה – שלכאורה לא נראה כמו סוג הסרטים שאני אמור להלל – שכה נוגע בי. אז זו בוודאי האינטימיות הפלאית שהסרט מצליח לייצר, והווירטואזיות של שתי השחקניות, העובדות בשיטות הפוכות לחלוטין. אבל יש כאן משהו עמוק ורך יותר. הסיפור כפשוטו עוסק באחות בריאה המשמשת אם ואחות סיעודית לאחותה הפגועה. אבל המצב שבו האחות הצעירה נמצאת בו, הופך אותה למעין ילדה בת שנתיים, ופתאום זהו גם סרט על הורות. או אפילו על טיפול בחיות מחמד. או בעצם, לסרט שעוסק בכל סיטואציה שבה מערך הכוחות אינו שיוויוני ויצור אחד נמצא בתלות מוחלטת בידי השני. ופתאום, כל מיני סודות כמוסים המוכרים להורים נחשפים באופן מכמיר לב. למשל, המשא ומתן האינסופי שהוא חלק מהניסיון הלעיתים מתסכל להיות תפקודיים. רוצה פיתה? קחי קודם את הכדורים. רוצה קפה? היכנסי קודם לאוטו. באחת הסצינות, הכמעט אגביות בסרט, אנו רואים את הגבר משדל את גבי לבוא אחריו באמצעות שקית במבה. זה רגע קטן וקסום של פורקן כמעט קומי, שהופך את ״את לי לילה״ לסרט שלא עוסק העוסק במחלה, אלא במקח והממכר של יחסי אהבה ותלות.

ביקורות נוספות ב״סינמסקופ״:

ציוץ