״אולי בכל זאת״, ביקורת
״אולי בכל זאת״
מאימתי הפך ולנטיינז דיי ליום שמפיצי הקולנוע בארץ הופכים אותו ליעד שיווקי? אולי העובדה ש-14.2 יוצא השנה בשבת, היא שגורמת למפיצים ולבתי הקולנוע לצאת בשלל מבצעים רומנטיים וארוחות באולמות ה-vip? כי אם לגויים נדמנו, אזי איך הוחמצה ההזדמנות לקדם גם את העובדה שהיום הוא יום שישי ה-13, ולקדם אותו עם מרתונים של סרטי אימה? אז לא, נדמה לי שיום האהבה הנוצרי הוא עדיין לא מותג שיווקי אמיתי בקולנוע בישראל (חנויות הפרחים והשוקולד דווקא מנסים לקדם אותו ככזה כבר כמה שנים). אבל יום האהבה הספציפי הזה, של 2015, הוא בעצם יום חג אחר: יומו של ״50 גוונים של אפור״. המפיצים האמריקאים של הסרט ממתגים את הסרט כיעד לדייטים לוולנטיינז דיי מסביב לעולם, והעולם מוריד את ראשו בהכנעה. ההכנעה הזאת אינה רק שיבוץ הסרט לעשרות – עשרות! – הקרנות בכל מולטיפלקס (היכנסו לאתרים של יס פלאנט ושל סינמה סיטי, הסרט משובץ לכ-30 עד 40 הקרנות ביום), הכניעה הזאת באה לידי ביטוי בכך שכל המפיצים האחרים מנסים למנף את מה שמסתמנת כהצלחה היסטרית ובלתי נמנעת כדי לגזור על זה קופון משל עצמם. ופתאום, לראשונה בישראל, אני רואה את המפיצים המקומיים מגיבים לתאריך הפצה של סרט אחר על ידי שיבוץ סרטים מתחרים או משלימים. אז פורום פילם העמידו מולו את ״קינגסמן״ (הנה הביקורת שלי על ״קינגסמן״). זה רק כדי לסכסך בין הזוגות שיוצאים לדייטים בסוף השבוע הזה: זוג בני 20 מגיעים לקופה, היא רוצה לראות את ״50 גוונים של אפור״, הוא דווקא רוצה ללכת לראות את האקשן הקצבי של ״קינגסמן״. שניהם, אגב, רוצים לראות את הסרטים האלה בגלל המכות. וכך, הוולנטיינז דיי הזה בקולנוע עשוי להיות הדייט האחרון שלהם. כדי להקדים את ״50 גוונים של אפור״, הוקרן ״קינגסמן״ לפני כשבוע בהקרנות טרום בכורה, ליצור סביבו את הבאז הנכון בין גברים צעירים ובני נוער, וליצור מה-שנקרא ״קאונטר-פרוגרמינג״: תנועת נגד, שתלך, כאקט מופגן של מחאה, לסרט האקשן הילדותי על פני הלהיט האירוטי שכל העולם רץ אליו. אגב, מבלי לראות את ״50 גוונים של אפור״, אני משוכנע ש״קינגסמן״ הוא גם סרט טוב יותר.
אנשי קולנוע לב בחרו טקטיקה אחרת. הם הלכו על תחרות ראש-בראש: ולנטיינז דיי כיום לקומדיות רומנטיות. אני מדגיש את עניין השיווק וההפצה והתאריכים, כי בחיי שאין לי מושג איך סרט כמו ״אולי בכל זאת״ (״What If״ במקור) הגיע למסכים של חברת הפצה שאמורה לעסוק בסרטי איכות. איך סרט קנדי, זניח, שכבר התפגר על המסכים ברוב העולם בשנה שעברה והשאיר אחריו אדישות, וכבר יצא בדי.וי.די, איך סרט כזה נבחר להפצה, ועוד זוכה לקמפיין פרסומי נרחב למדי המוקדש בדרך כלל לסרטים שיש סביבם איזשהו באזז או ציפיה אמיתית. כאן, התחושה היא מסחרית לגמרי: יוצאים לדייט לוולנטיינז דיי? ובכן, אם לא תשיגו כרטיסים ל״50 גוונים של אפור״, ורוב הסיכויים שלא תשיגו, שימו לב שיש לנו סרט דייטים בשבילכם. לדעתי האישית, התוכנית הזאת הולכת להתרסק בקופות, אבל זה מעניין לראות את מפיצי ישראל מנסים לחשוב מסחרית, לשבץ סרטים זה מול זה.
זו, למעשה, הסיבה היחידה שלי להתעסק ב״אולי בכל זאת״, סרט שאת קיומו נשכח עד סוף פברואר. יש בקנדה עכשיו גל חדש ומסעיר למדי של יוצרים, אבל ״אולי בכל זאת״ אינו חלק מהגל הזה (האנקדוטה היחידה לגבי הסרט היא שהבמאי שלו, מייקל דאוס, ביים לפני עשר שנים את סרט המועדונים הכמעט-פולחני, ״סיפורו של די.ג׳יי״, שייזכר בתולדות הקולנוע הישראלי כסרט שהוקרן בבתי הקולנוע מדי.וי.די). זהו סרט קנדי כמו המוניטין שיצא לקולנוע הזה פעם: מפעל החיקויים של הוליווד. הסרט דובר אנגלית, הוא גייס אליו שחקנים סימפטיים (זואי קאזאן, נכדתו של איליה קאזאן ומי שראינו באחרונה ב״אוליב קיטרידג׳״, היא שחקנית לא צפויה בתור כוכבת של קומדיה רומנטית, והליהוק שלה הוא בעצם הדבר הכי מרענן בסרט; דניאל רדקליף מולה, לעומת זאת, מגיש כאן את הופעתו העצבנית והמעצבנת ביותר, וזאת ארי שכבר החמאנו לו ב״קרניים״), אבל כל הסרט נראה כמו ביצוע בינוני של חיקוי של דברים אחרים (הדמות החביבה שמגלם אדם דרייבר, היא רצון נואש לזכות גם באהדת הקהל הציני וההיפסטרי של ״בנות״). אז כן, אפשר להגיד שזה סרט מתוק וחמוד. כולם מתוקים וחמודים בסרט, המוזיקה מתוקה וחמודה, והשחקנים והדמויות, והדיאלוגים מתוקים וחמודים, אבל הכל מכיל גם את טעם הלוואי הלא נעים של ממתיקים מלאכותיים. מהסוג שבתחילת הסרט תמצאו את עצמכם אומרים ״הו, זה דווקא סרט מתוק וחמוד״, ולקראת סופו מתפתלים בכאב בטן וזעקים ״די! מספיק!״. יש משהו תעשייתי ונטול כנות בסרט, שרק מנסה כל הזמן לפלרטט עם צופיו, למצוא חן, להיות נגיש ומתוק, ולעשות חמים בלב, מנחם, מרגיע ומלטף. זה לא סרט, זו בובת פרווה. אז כל מי שבא בסוף השבוע לסרט רק כדי להעביר את הזמן בהחזקת ידיים, עשוי למצוא את הסרט ככזה שיספק את צרכי העברת-הזמן. אבל אם יתמזל מזלכם והדייט הזה יוביל לחתונה, הרי שבעוד עשר שנים, כשתספרו את האנקדוטה על איך נפגשתם, תזכרו היטב את המילקשייק שאחרי הסרט, ובשום אופן לא תצליחו להיזכר איך קראו לסרט ה״חמוד״ (״אבל הקיטשי״) שראיתם לפניו.
