״מהיר ועצבני 7״. עידן הסופרגרופ

בהצבעה בלבד: כמה מ-250,000 הצופים שראו את ״מהיר ועצבני 7״ בשבוע האחרון ראו גם את ״מהיר ועצבני״ הראשון מ-2001? מעט. וכמה מכם ראה גם את ״2 מהיר 2 עצבני״, סרט ההמשך שלו? עוד פחות.

אז איך קרה שסדרה שנולדה ב-2001 והניבה שני סרטי המשך כושלים (מישהו זוכר את ״מהיר ועצבני 3״, שבו לא משתתף אף אחד מכוכבי הסרט המקורי?) מגיעה לסרט השביעי שלה, כשהיא רק הולכת ומתחזקת בקופות מסרט לסרט? כמה מתחזקת? את ״מהיר ועצבני 4״ ראו בישראל 150,000 איש. כעבור שנתיים, ראו את ״מהיר ועצבני 5״ כפול מזה: 300,000 איש. שנתיים אחר כך ראו את ״מהיר ועצבני 6״ חצי מיליון איש. על פי הגרף הזה, אין סיבה ש״מהיר ועצבני 7״ לא יעצור לפני שהוא יגיע לפחות ל-800,000 צופים בישראל. המדהים הוא, שהנתונים בישראל לחלוטין חופפים את הנתונים באמריקה, גם שם הסדרה נמצאת במגמת עלייה בהכנסות, במקום הירידה, כפי שנהוג בסדרות סרטים, שהולכות ודועכות מסרט לסרט, עד שלא נשתלם יותר להפיק אותם. לראייה: בארבעה הימים הראשונים להקרנתו באמריקה הסרט הכניס באמריקה 160 מיליון דולר, יותר מסך ההכנסות של ארבעת הסרטים הראשונים. אז איך זה קרה?

את דעתי הפושרת על ״מהיר ועצבני 7״ מסרתי בשבוע שעבר. בתמצית: שלושת סרטי ״מהיר ועצבני״ האחרונים הכילו על הנייר את המרכיבים של סרטי פעולה בלתי נשכחים – הליהוק, קטעי האקשן שהלכו ונהיו מטורפים ומושקעים יותר. הבעיה היא שבעיניי לפחות הם היו בהחלט נשכחים. האם תוכלו, ללא עזרת גוגל, להיזכר מה היתה עלילת ״מהיר ועצבני 5״, מה החבורה עשתה בריו ואיך הם הגיעו ללונדון בסרט השישי? וגם קטעי האקשן, גרנדיוזיים ככל שיהיו, נראים כחיקויים לקטעי אקשן מרשימים ומרהיבים בהרבה מתוך סרטי פעולה טובים יותר. אני מאוכזב עקבית מסרטי ״מהיר ועצבני״ כי אני לא יכול להתחמק מהתחושה שגם עם תקציב של 190 מיליון דולר, זה עדיין נראה כמו חלטורה. תשוו את קפיצת המכונית מהמגדל באבו דאבי ב״מהיר ועצבני 7״ לסצינת המגדל, ומרדף המכוניות בסופת החול בדובאי ב״משימה בלתי אפשרית 4״, ואני מקווה שתבינו למה אני מתכוון כשאני טוען ש״מהיר ועצבני״ מגיש ללקוחותיו שאריות מחוממות בעונת המלפפונים.

אבל לא באנו שוב לבקר, את זה כבר עשינו. באנו דווקא לעיין בסדרת הסרטים הזאת באופן מעמיק יותר. כי לא משנה מה מידת אכזבתי מהסרטים (אומר זאת שוב: את החמישי בסדרה חיבבתי), אני חושב ששבעת סרטי ״מהיר ועצבני״ הם כמו צילום חתך של הוליווד ב-15 השנים האחרונות. ניל מוריץ, המפיק של סרטי ״מהיר ועצבני״, וראשי אולפני יוניברסל, פיצחו באופן מושלם את המנגנון המסחרי שמניע את הוליווד בחמש השנים האחרונות ויישמו אותו על סדרת הסרטים האלה. וכתוצאה מכך, הם הפכו לסדרת הסרטים הקופתית והמצליחה ביותר בתולדות אולפני יוניברסל. עקבו אחר השינויים שחלו בסדרה הזאת. מאז הושקה ב-2001, ותגלו מה עבר על הוליווד ומה המתכון העכשווי ליצירת להיט ענק.

וין דיזל ופול ווקר ב״מהיר ועצבני״ הראשון מ-2001

זה התחיל כסרט שוטרים וגנבים פשוט למדי ב-2001. דיוויד אייר, לימים התסריטאי של ״יום אימונים מסוכנים״ והבמאי של ״זעם״ (סרט הטנקים של בראד פיט), עיבד לתסריט כתבה שתיארה את סצינת מרוצי המכוניות הבלתי חוקיים והאמיתית בהחלט ברחובות לוס אנג׳לס. את הסרט ביים רוב כהן, מפיק שהפך במאי, וידע לביים בי-מוביז עם נפח מרשים. מרדפי המכוניות ב״מהיר ועצבני״ אכן היו מלהיבים למדי, למרות שהסט סבל מסכמטיות מתסכלת, שהפכה למעין סימן היכר של הסדרה.

״מהיר ועצבני״ גילה כוכב: את וין דיזל (כמה מתאים שאדם בשם דיזל יעמוד במרכז סרט העוסק במכוניות). 2000 ו-2001 היו שנות הפריצה שלו: ״פיץ׳ בלאק״, ״מהיר ועצבני״ ו״XXX״ (בבימויו של אותו רוב כהן), שלושה להיטים שזכו לסרטי המשך. אבל מבין השלושה, דיזל הכי נקשר לדמות של רידיק מ״פיץ׳ בלאק״, סדרה שהוא התעקש להחזיק בחיים במשך שלושה סרטים. מ״מהיר ועצבני״ ומ״XXX״ הוא ברח כמו מאש, כנראה מחשש שהוא יתויג רק כשרירן של סרטי פעולה (דיזל הוא שחקן דרמטי מוצלח למדי, יודעים המעטים שראו אותו בדרמת בית המשפט ״משפטו של ג׳קי די״ ובדרמה הכלכלית ״חדר לחץ״). וכך, מתוך חסור אמון מוחלט בעתיד של מותג ״מהיר ועצבני״, דיזל סרב להשתתף בסרטים 2 ו-3. פול ווקר השתתף בסרט השני, וברח מהסרט השלישי.

ב-2009, אחרי הכישלון של הסרט השלישי, קרה לסדרה דבר מעניין: אולפני יוניברסל חשבו לבטל את הסדרה, או להפנות אותה להפקה דלת תקציב שתופץ ישירות בדי.וי.די. ההידרדרות בהכנסות של שני סרטי ההמשך גרמה להם להבהיר למפיקים שהם יממנו סרט המשך רק בתנאי אחד: שהצוות מהסרט המקורי יחזור. האגוז שהיה קשה לפיצוח היה, כמובן, וין דיזל. מרגע שהוא הסכים, גם ווקר חזר. במידה רבה, ״מהיר ועצבני 4״ היה הרי-בוט של הסדרה, הצגה מחודשת של הדמויות, עם תוספת: גל גדות. הבעיה היתה שבשמונה השנים שחלפו מאז הסרט הראשון, הקריירה של דיזל ושל ווקר פשוט לא התרוממה כמו שהם ציפו, הקאמבק שלהם לסדרה שבה הם התגלו נראתה כמו הופעת איחוד של להקה שחבריה לא הצליחו בקריירות הסולו. צפוי וקצת נואש. היחידה שממש נרתעה מלחזור לסדרה היתה מישל רודריגז, שגילמה את לטי, בת זוגו של וין דיזל, שב-2000 סומנה כהבטחה גדולה, וסירבה לחזור ולשתף פעולה עם הסדרה עד לפרק השישי (היא הופיעה לרגע קטן בסרט הרביעי, רק כדי שיוכלו להרוג את הדמות שלה ולשחרר אותה מהשתתפות בשאר הסרטים, ובכך פינו אותה ללכת ולצלם את ״אווטאר״ של ג׳יימס קמרון). בסרט השישי, כשהכסף כנראה היה טוב מדי והמוניטין של הסדרה הפך אותה לנחשקת מבחינת הקריירה, חזרה רודריגז לסדרה עם פיתול עלילה שנראה כאילו הוא נתלש הישר מאופרת סבון, שבו התברר לנו שהיא לא באמת נהרגה בסרט הרביעי, אלא רק איבדה את זכרונה.

אבל היה זה הסרט החמישי בסדרה – משנת 2011 – שפיצח את הנוסחה, ברגע שלתמונה נכנס דוויין ג׳ונסון (דה רוק). לשים את וין דיזל ואת דה רוק באותו סרט זה להגשים את פנטזיית המכות האולטימטיבית של רוב גברי העולם. מאותו סרט, סדרת ״מהיר ועצבני״ הפכה לסדרה של מכות ואגרופים, הרבה יותר מאשר סדרת מרדפי מכוניות. הסרט החמישי, שלווה בקמפיין הפרסום הגדול ביותר בתולדות הסדרה, פיצח את הקוד כי הוא הפך את ״מהיר ועצבני״ לסופרגרופ של דמויות: ווקר ודיזל מהסרט הראשון, לודקריס וטייריז גיבסון מהסרט השני, סונג קאנג (האן) מהסרט השלישי, ופתאום נוצרה כאן חבורה של בנדיטים, כשדה רוק, אויב ראוי, דולק בעקבותיהם ברחבי העולם. בסרט החמישי, ״מהיר ועצבני״ הפכה למשהו אחר לגמרי, משוכלל ודליק הרבה יותר. מ״מהיר ועצבני״ זה הפך לשילוב בין ״אושן 11״ ו״משימה בלתי אפשרית״. לקהל לא היה אכפת.

הם באים בקבוצות. הנוקמים

המהירים והעצבניים

הבלתי נשכחים

ומרגע זה, הסדרה הפכה חלק מסימפטום שהציף את שאר האולפנים בדיוק באותן שנים – הסימפטום שמנסה לדחוס לסרט אחד כמה שיותר מותגים. פחות זה יותר? החל מ-2010 הוליווד עובד על פי הססמה ״יותר זה יותר״ וכמה שיותר. אלה השנים שבהן מארוול העבירה את רוב מותגיה לידי דיסני, והחלה לחבר בין דמויותיה סרט אחר סרט, עד ליצירת הנוקמים. וורנר התחילו לקבץ את מותגי הקומיקס שלה בדרך אל ליגת הצדק. אלה השנים שבהן סילבסטר סטאלון ניסה לשקם את הקריירה שלו וקיבץ את אחרוני גיבורי הפעולה ליצירת סרטי ״בלתי נשכחים״. אלה השנים שבהם מייקל ביי עשה את סרטי הרובוטריקים, שהפטישיזם שלהם למכוניות היה לא פחות מוחצן מזה של ״מהיר ועצבני״. ליצירת שוברי הקופות הכי גדולים שלה, הוליווד פנתה באותה נשימה לשני קצוות – מצד אחד סרטים שנראים כמו בי מוביז הכי נחותים, עלילות מופרכות שגודש פיצוצים מעלים את הכתיבה הירודה שלהם מעינינו (די בדומה לימים העתיקים שבהם יוניברסל התחילו לקבץ את המפלצות שלהם לסרטי אקספלוייטישן נחותים: ״דרקולה נגד פרנקנשטיין״, ״אדם הזאב נגד המפלצת מהלגונה השחורה״, ״קינג קונג נגד גודזילה״); אבל מצד שני, הפקות ענק, מרובות שחקנים, כוכבים, מותגים, לוקיישנים, עושר הפקה שהוא הפוך לחלוטין מדלות התוכן. כל סרט היה חייב לנדוד בכל מערכה ברחבי העולם, והסרטים האלה פנו בראש ובראשונה אל הקהל הבינלאומי, ולא אל הקהל האמריקאי (שימו לב עד כמה ההצלחה של סרטי ״מהיר ועצבני״ האחרונים גדולה בשוק הבינלאומי הרבה יותר מאשר בשוק האמריקאי). ״הנוקמים״ הוא הגרסה הכי משוכללת ומשודרגת של המגמה הזאת, לקבץ כמה שיותר דמויות נערצות לסרט אחד. הקהל הישראלי מכיר את זה היטב מעולם המוזיקה. כדי לשכנע אתכם לקנות כרטיס להופעה, משינה צריכה לצרף אליה את אהוד בנאי, אייל גולן צריך להתאחד עם שרית חדד. הד נחש מארחים את אברהם טל. כוכב אחד כבר לא מספיק, כדי להוציא אתם מהבית צריך להעמיס את רשימת האורחים המיוחדים (לרוב ברי סחרוף יהיה שם), להפוך כל הופעה לאירוע. וכך זה גם בסרטים: איירון מן לבד כבר לא מוכר, אם אין לצידו את קפטן אמריקה, תור והאלמנה השחורה. וין דיזל לבד לא מוכר, אם הוא לא מביא איתו את דה רוק. ומכיוון שמה שחשוב להבאת הקהל זו רשימת המשתתפים ההולכת ותופחת, אנחנו אמורים להתעלם מהעובדה שבסרט השישי והשביעי, סדרת ״מהיר ועצבני״ לחלוטין שינתה טון וכיוון, מסדרה על חבורת שודדים היא הפכה בשני הסרטים האחרונים לסדרה על גיבורי על, לוחמי חופש, שנלחמים לצד הרשויות, במקום נגדם. בסרט השביעי הצטרף לחבורה גם ג׳ייסון סטייתם, בוגר ״הבלתי נשכחים״ (שוורצנגר בדרך?). מכיוון שיוניברסל כבר הכריזו שנראה את ״מהיר ועצבני 8״, ״מהיר ועצבני 9״ ו״מהיר ועצבני 10״, אתם כבר יכולים לדמיין ולפנטז מי יצטרף בכל פעם לחבורה, לגדוש בעוד ועוד כוח כוכבים וכוח אגרופים. ברוס וויליס, קיאנו ריבס ואנג׳לינה ג׳ולי – אני מהמר שיתקשרו אליכם בקרוב.

וכך, כל אולפן בנה בסביבות 2010 את רשימת האולסטארס שלו, הרכיב את הסופרגרופ שלו, וכך נראים כעת שוברי הקופות הקייציים שלנו – אחידים בתוכנם ובפיצוציהם, אבל לפחות מאפשרים המון עבודה לדי הרבה שחקנים, צעירים וותיקים. וכך, בזכות ההבנה לאן הרוח נושבת, הצליחו אולפני יוניברסל להקים לתחייה מותג שכמעט מת להם, ובעצם להמציא אותו מחדש, כדי שיתאים למגמות השולטות בקופות. זה ציני, זה מלאכותי, זה תעשייתי, אבל זה עובד גאד דאם איט.

ציוץ