פסטיבל קולנוע דרום: המלצות ותובנות
״אורח בעונה מתה״. שני גברים ואישה במדבר
משה מזרחי הוא אחד הבמאים הכי עטורי פרסים והישגים בתולדות הקולנוע הישראלי. הוא היה מועמד פעמיים לגלובוס הזהב, הוא היה פעמיים בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, והוא היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. בפעם השלישית הוא גם זכה. זה קרה ב-1978, כשמזרחי זכה על הסרט הצרפתי, ״כל החיים לפניו״. הוא ניצח באותו טקס את ״מבצע יונתן״, שביים מנחם גולן, מי שהיה המפיק של שני סרטיו המועמדים הקודמים. מאז ועד היום, אף במאי ישראלי לא זכה באוסקר (למרות שתמיד צריך להזכיר ולסייג שמזרחי זכה כנציג צרפת ולא כנציג ישראל. סרט ישראלי עדיין לא זכה באוסקר). בכך, מזרחי משתווה מבחינת הישגיו הבינלאומיים לבכירי הבמאים בארץ – אפרים קישון, מנחם גולן ויוסף סידר. אבל בהיותו השקט והצנוע מכולם, מעטים זוכרים שמדובר באחד הבמאים הישראליים הכי מפורסמים בעולם בין 1970 ל-1978 (שהובילה לקריירה בינלאומית קצרה, שבשיאה הוא הביא את טום הנקס לשחק בסרט ישראלי ב-1986).
אבל כיום הוא קצת נשכח. לכן, יש לשבח את פסטיבל קולנוע דרום, שנפתח היום בסינמטק שדרות (ומופק על ידי המחלקת לקולנוע במכללת ספיר), על המחווה הכה מוצדקת – ובכנות, החשובה – שהם עורכים לסרטיו של מזרחי. במרכז במחווה נמצאת טרילוגיית הסרטים שהם, בעיניי, לב העשייה של מזרחי. שלושה סרטים בהם שיתף מזרחי פעולה עם הצלם אדם גרינברג, שאיזנו זה את זה על הציר שבין הריאליסטי ללירי: ״אני אוהב אותך רוזה״ (מ-1973, מועמד לאוסקר), ״הבית ברחוב שלוש״ (מ-1974, מועמד לאוסקר שני ברציפות), ״אבו אל בנאת״ (1975). התוכנייה המלאה לפסטיבל שמתקיים מהיום ועד יום חמישי, נמצאת כאן.
ההישג הגדול של המחווה בפסטיבל קולנוע דרום הוא הקרנה של ״אורח בעונה מתה״, סרטו של מזרחי מ-1970. סרט צרפתי, דובר צרפתית, עם שחקנים צרפתיים (ועמוס קינן), שצולם באילת. השבוע ראיתי אותו לראשונה. שיעשע אותי שהסרט – שנעשה בתקופה בה סרטים אמנותיים, המיועדים למבקרים ולפסטיבלים, קיבלו בציבור את הכינוי ״סרטי הברז המטפטף״ – מתחיל אשכרה בברז מטפטף. את הסרט לא אהבתי, אבל הוא נציג נוסף לרגע מסוים בקולנוע הישראלי, סוף הסיקסטיז, שניסה להביא את המודרניזם למדבר. ״אורח בעונה המתה״, שמסתיים בשואו-דאון על רקע נופי מכרות תמנע, מתחבר לסרטים נוספים של במאים מהגרים, כמו ״שלושה ואחת״ של מיכאיל קיליק ו״הטרמפיסט״ של עמוס ספר, שהובילו דמויות של נוודים אל נופי המדבר של ישראל. ״אורח בעונה המתה״, שהיה מועמד לגלובוס הזהב, אבל כמעט ולא הוקרן בישראל, מספר על בעל בית הארחה ממוצא גרמני ואשתו, שמקבלים אליהם תייר צרפתי, שבא לסגור חשבונות מהעבר. ולהבדיל מהרוך הרב של סרטיו הבאים, מעודן זה לא.
בסרטיו המוקדמים, נע מזרחי בין הזהויות שלו. הוא יליד מצרים שנע בין פריז לתל אביב. ״אורח בעונה מתה״ מציג את הצד הצרפתי שלו, ניסיון ליצור מותחן גל חדש סימבולי. סרטיו הבאים בישראל, שהיו היפים ביותר שלו, עסקו בסיפוריו האישיים והמשפחתיים. ״אני אוהב אותך רוזה״ סיפר על ירושלים של תחילת המאה ה-20, על המשפחה של הוריו; ״הבית ברחוב שלוש״ עסק בזכרונותיו מבית אמו בשכונת נוה צדק בתל אביב של ערב הקמת המדינה; ״אבו אל בנאת״, פרויקט משותף לו ולשייקה אופיר, נע על הקו שבין קומדיה עממית ובין דרמה חברתית העוסקת במתח בין בני חברה מסורתית ובין החברה המודרנית אליה הם היגרו ובה הם מתקשים להשתלב. בשנות השבעים משה מזרחי היה הבמאי המזרחי היחיד שביים סרטים העוסקים במשפחות מזרחיות, ושידע לביים אותם כך – עם מידה שקולה של זעם חברתי וסנטימנטליות נוסטלגית – שהם הפכו לאהובים על ידי הקהל.
״אורח בעונה מתה״. הברז המטפטף
======================
התוכנית של פסטיבל קולנוע דרום לא מעמיסה גודש של סרטים או את המיטב מהפסטיבלים, אלא בנויה מעבודת אוצרות מנומקת, שבוחרת כל סרט על פי התאמתו לאמירה האמנותית והחברתית של הפסטיבל. פסטיבל קולנוע דרום מתקיים בפריפריה, בדרום הארץ, אבל האג׳נדה של פרופ׳ אבנר פיינגלרנט, העומד בראש המחלקה לקולנוע במכללת ספיר, ושל תלמידיו היא שהדרום אינו הפריפריה בישראל, אלא זהו המרכז האמיתי. זו דרישתם החברתית: שכל איזור הנחשב פריפריה יראה את עצמו בתור המרכז האמיתי. פריפריה, על פי התפיסה הזאת, היא מראש מושג שנקבע על ידי הממסד שנמצא במרכז ומחפש דרך להגדיר את מי שתפקידו להיות בשוליים.
לפיכך, מחפשים המנהלת האמנותית של הפסטיבל, אפרת כורם, סרטים מקומיים שמאתגרים את מושגי ה״הגמוניה״ וה״שוליים״, שני סרטים תיעודיים כאלה יוצגו במהלכו, שניהם מהמשובחים בבכורות דוקאביב האחרון: ״שיר ידידות״ של רפאל בלולו (עליו כתבתי בקצרה כאן) ו״סרט ערבית״ של איל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני (שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית תרבות ואמנות בדוקאביב).
״שיר ידידוֹת״ עשה בדיוק מה שאני אוהב שסרט תיעודי עושה לי: מגלה דבר מה שלא ידעתי מעולם. ויתרה על זאת, עושה את זה באופן קולנועי, ולא רק אינפורמטיבי או דידקטי. על שמעו של רבי דוד בוזגלו, פייטן, חזן ומשורר, שנפטר ב-1975, מעולם לא שמעתי. את עובדת היותו אחת הדמויות המשפיעות ביותר על התחדשות הפיוט בעולם היהודי שומר בלולו לכותרת הסיום, ואולי לכן לוקח למי שלא מכיר אותו (אשכנזים? חילוניים?) קצת זמן להתחמם מול הסרט, שלא ממהר להסגיר למה רד״ב הוא דמות שראויה לסרט. בלולו בונה את סרטו מעשרה פרקים, ממוספרים על פי הא׳-ב׳, ובעצם פורס את סיפור חייו של רבי דוד העולים שלב אחר שלב בסולם, שרגליו על הארץ וראשו בשמיים. המהלך, כפי שמתאר אותו הסרט, מציג את רבי דוד כאיש שבאופן הדרגתי השיל מעליו עוד ועוד את סממני הארציות, ופנה יותר ויותר אל עבר הקדושה. נסיונות חייו – טרגדיות משפחתיות ואיבוד מאור עיניו – הביאו אותו להפנות עורף להצלחה, לתשואות הקהל, והביאו אותו להסתגרות, להתכסות, להתנתק מעולם הגשמי. אחרי עלייתו ארצה ב-1965, הוא הסתגר בדירתו בקרית ים, ומשם עסק במלאכת הכתיבה. וזו, שם נדלקתי, היתה מרטיטה. בכל פעם שאני נפגש בטקסטים הקדומים של היהדות, כתבי הקינה או הפיוטים (למשל של אלעזר הקליר), אני מתפעם מהעושר הלשוני, שכולל חריזה ומשחקי מילים נועזים, לעיתים שובבים, בתוך טקסטים רציניים מלאי קדושה. כל מילה ומילה לקוחה מהמקורות, אבל שיבוצן יחד יותר מקצבים לשוניים מרהיבים (שהמאמין שבי מאמין שיש ברצפי המילים האלה לא רק אסתטיקה לשונית אלא גם סגולות נסתרות). והנה אני מתוודע לרבי דוד בוזגלו, שבבתי הכנסת אליהם אני מגיע לא מכירים את שמו, שידע לכתוב פיוטים שחלקם היו כתבי מחאה (בעקבות מלחמת ששת הימים, למשל), ולא רק כתבי קודש. ברגע הזה, שבו דנים שוב בהשפעות מלחמת ששת הימים על החברה הישראלית, ועל כך שהנצחון הגדול הזה היה גם נקודת שבר חברתית גדולה מאוד, מצטרף ״שיר ידידות״ לרצף הסרטים והמסמכים שמציג את אלה שבזמן אמת ראו את השבר. רבי דוד בוזגלו ראה במלחמת ששת הימים שבר חברתי: שמנתק עוד יותר את ישראל מסביבתה הערבית ויותר קיטוב וניכור בין התרבות הישראלית/מערבית ובין התרבות הישראלית/ערבית (ואגב כך, גם שבר אמוני, שהפך את ישראל למדינה חילונית לחלוטין שמפנה עורף למסורת).
(״שיר ידידוֹת״, אגב, הם מילים מתוך תהלים, שגם מופיעות בפיוט ליום שבת ״אנעים זמירות״, ומשמעותו שיר אהבה לקב״ה).
״סרט ערבית״ הציג עולם המוכר לי יותר מילדותי: עולם הקולנוע המצרי שהוקרן מדי ערב שבת בערוץ 1, וכולם – אשכנזים ומזרחים – ישבו לראות אותו. עבור בני הדור שלי, הסרט העברי של יום שישי לא היה סממן עדתי, אלא סממן דורי. זה סרט שהזקנים היו רואים (לא ההורים אפילו), אה שחיפשו בידור פשוט, עז הבעה ודל ניואנסים, מלודרמות או קומדיות עממיות, שבהם הטוב והרע ברורים (באותה תקופה, יש לזכור, כמעט כל סרט שהוצג בארץ היה מבחינת הקהל הישראלי סרט בשפה זרה, אז לאשכנזים לא באמת היתה בעיה עם העובדה שזה סרט בערבית). איל שגיא ביזאווי יוצא לספר את סיפור הסרט בערבית דרך מבטה של משפחתו, שעבורה הסרטים בערבית לא היו רק בידור, אלא גם גלוית געגועים למורשת ולתרבות שהם השאירו מאחור. אני רואה בסרט העברי את הפוטנציאל העצום שיש לסיפורים לגשר בין תרבויות, העברית והישראלית, במקרה הזה – אבל למרות כמה אשכנזים בסרט (יאיר גרבוז, למשל) שמתוודים על אהבתם לסרטים המצריים, העיקר הוא הסרט הערבית כנציג אחרון של תרבות עברית בתוך המיינסטרים הישראלי, שהצליח לשרוד עד לאינתיפאדה. ביזאווי וצפרוני מציגים את האנשים מאחורי התוכנית הזאת, ואת המבצע הצבאי/סודי שהיה דרוש כדי להבריח את הסרטים האלה לסרטיית ערוץ 1, ממפיצי סרטים ירדניים או בשטחים, כולל אנשי קשר שעדיין לא מוכנים להיחשף. החלק המעניין ביותר, עבורי, היה סקירת תולדות הקולנוע המצרי, שלמרות העובדה שביזאווי מציג אותו כקולנוע נטול במאים, מתברר שהוא היה אפילו נועז יותר ממה שהצנזורה הישראלית הסכימה להציג בימי שישי בחמש אחר הצהריים. מבחינה קולנועית, אני פחות מתפעל מסרט המוצג בגוף ראשון ושהבמאי הוא גם מדריך הטיולים של הצופה. יש בזה משהו טלוויזיוני, פחות קולנועי. אבל ביזאווי וצפרוני מרימים מסך מעל זכרונות ילדות קולקטיביים של בני הדור שלי, וחושפים את הקוסם מארץ עוץ שמשך בחוטים, ואת האידיאולוגיה, והתרבות, שמאחורי אירוע טלוויזיוני שלקחנו כמובן מאליו.
=================
לרגל הפסטיבל יוצא לאור ספר בהוצאת רסלינג המרכז ראיונות ארוכים ומקיפים שקיימו אנשי פסטיבל קולנוע דרום בעשר השנים האחרונות עם הבמאים שסרטיהם הוצגו בפסטיבל. לצד הקרנת סרטים, הפסטיבל מקדם כתיבה ביקורתית על קולנוע ישראל אותה הוא מלקט בחוברות הרואות אור לקראת כל פסטיבל. הספר החדש הוא המבחר מתוך הכתבים האלה, והוא מציג פורטרט לא רק של הבמאים הבולטים של הקולנוע הישראלי, אלא גם מציג את האג׳נדה הקולנועית והחברתית של הפסטיבל, שממקמת זה לצד זה את משה מזרחי לצד אורי זהר לצד אבי נשר לצד ג׳אד נאמן לצד זאב רווח לצד דובר קוסאשווילי לצד ימין מסיקה.
היום (ראשון) ב-16:30 אנחה פאנל של הבמאים המופיעים בספר. אם אתם מגיעים לאירועי הפתיחה של הפסטיבל אתם מוזמנים. כל האירועים בפסטיבל, כולל הסרטים והשיחות, חינם.
