תנו רבנן: מאימתי מציינים יום הולדת 30 לבכורת ״בחזרה לעתיד״? בית שמאי אומרים ביולי, אז הופץ הסרט לראשונה בארצות הברית, מולדתו. בית הלל אומרים בדצמבר, אז בסמוך לפרסומי ניסא דחנוכה, חגגו היהודים את בכורת הסרט בארצם. וחכמים אומרים: ב-21.10.2015, שזה היום אליו מגיע מרטי מקפליי, כשהוא קופץ 30 שנה קדימה בזמן בתחילת ״בחזרה לעתיד 2״. והלכה כחכמים.

שנאמר:

וכך, היום, 21.10.2015, תאריך שלקוח מתוך ״בחזרה לעתיד 2״, אנחנו חוגגים יום הולדת 30 ל״בחזרה לעתיד״ (שאבנר שביט הזכיר לנו בכתבתו לפני כשבועיים, שבמקור קראו לו בישראל רק ״חזרה לעתיד״. ה-ב׳ נוספה כשהסרט יצא אחר כך בווידיאו). אתמול הקדשתי לסרט את פודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה, בהשתתפות עמיתיי, תומר קמרלינג מ״פנאי פלוס״ ובנימין טוביאס מ״ידיעות אחרונות״, עם המוזיקה הבלתי נשכחת של אלן סילבסטרי לסרט, ועם שירים משנת 1985. האזינו לשיחה שלנו כאן

את טרילוגיית ״בחזרה לעתיד״, שביים רוברט זמקיס (שכתב את התסריט עם בוב גייל) והפיק סטיבן ספילברג, תוכלו לראות ברגע זה ב-vod של יס, או ב-19:00 בסינמטק חולון. ב-21:00 בסינמטק תל אביב יוקרן ״בחזרה לעתיד 2״ (בתשלום עם הרצאה), וב-22:00 בבית רומנו בדרך יפו (בחינם עם הרצאות ודי.ג׳יי), ובסינמטק ירושלים הוא יוקרן מחר. ובמילים אחרות: ביום חמישי בבוקר לא אמור להיות אף אחד בישראל שלא ראה לפחות סרט אחד מהטרילוגיה, כי אין תירוצים.

אני אוהב לא מעט מסרטיו של רוברט זמקיס, כמו למשל ״פורסט גאמפ״ (שחוגג השנה 20), או ״להתחיל מחדש״ (שחוגג השנה 15) ובעיקר את ״קונטקט״ (שחוגג השנה 18). אבל קשה להתכחש לעובדה ש״בחזרה לעתיד״ הוא סוג של קדחת קולנועית קולקטיבית. סרט שמחזיק מעמד טרי לחלוטין 30 שנה אחרי שנוצר, ואחד הסרט הבודדים משנות השמונים שעדיין מצליח להלהיב ולהקסים גם את בני הנוער של ימינו שמגלים אותו לראשונה כעת. זו הסיבה שאירועי ״בחזרה לעתיד״ שוטפים את העולם, כי זה לא סרט שרק מי שחי ב-1985 זוכר, אלא סרט שהצליח לאסוף אליו עוד ועוד מעריצים בשלושים השנים שבהן הוא היה קיים. ובאמת, זה סרט שפשוט לא מתיישן. הקצב המסחרר שלו, התסריט הפנומנלי שלו והסוף המושלם שלו, עדיין עובדים.

אולי בגלל שמכונת הזמן של דוק בראון נבנתה בתוך מכונית (דלוריאן) – כלומר, מכונית זמן – נדמה שדווקא חברות הרכב הכי מתרגשות מיום ״בחזרה לעתיד״ שחל היום, והן מציינות אותו בקמפיינים עם מחוות לסרט. הנה:

מרצדס:

פורד:

https://youtu.be/CsHBKcwyK3I

וטויוטה, שגם הצליחו להפיק איחוד בין מייקל ג׳יי פוקס (מרטי מקפליי) ובין כריסטופר לויד (דוק בראון):

https://youtu.be/eVebChGtLlY

אחד הדברים שעיתונאים הכי אהבו לעשות בשבועות האחרונים, הוא להציג את הפער בין חזון העתיד של ״בחזרה לעתיד 2״ ובין המציאות האמיתית של 21.10.2015. לא, עוד אין סקייטבורד מרחף. לעומת זאת, יש סיכוי מסוים שהשיקגו קאבס יזכו באליפות העולם בבייסבול, בפעם הראשונה מזה 107 שנה, ובדיוק כפי שחזו יוצרי ״בחזרה לעתיד 2״ לפני 26 שנים בסצינה הזאת:

והנה אחד מעשרות סרטים היתוליים שהופקו לכבוד היום, ואחד המוצלחים שבהם, שמציג מה היה קורה עם מרטי ודוק היו באמת מגיעים היום בחזרה להווה:

======================

עד כמה ״בחזרה לעתיד״ אהוב? עשו סקר קטן בין חבריכם: האם הם זוכרים מתי ואיפה הם ראו את הסרט בפעם הראשונה? כל מי ששאלתי את השאלה הזאת בימים האחרונים ידע להגיד לי, ועם ניצוץ נוסטלגי בעיניים.

הנה הסיפור שלי. זה היה סוף דצמבר, ביום שהתגלגל להיות אחד הימים המהנים והמלהיבים שהיו לי בחיים, מין יום כזה שאיכשהו ניבא לי איך הולכים להיראות חיי. הייתי בן 17, בדיוק בן גילו של גיבור הסרט. וכשנה לפני הגיוס הייתי עדיין משוכנע בלי שום ספק שאני הולך לשרת בגלי צה״ל. העתיד היחידי שראיתי לעצמי היה ברדיו. ומשום כך, הייתי מגיע אחת לכמה שבועות לתחנה, פשוט לשרוץ שם. לשבת עם מיכל ניב כשהיא משדרת את ״הפסקת עשר״ בבוקר, להיות בהקלטות של ״מה יש״, ובעיקר – כי הוא היה האיש שבעצם נתן לי להיכנס ואירח אותי באולפן שלו – לשבת בעת שידור המצעד הלועזי השבועי שהגיש אברי גלעד וערך אבישי מתיה. לאה עוז היתה שם גם (רק שנים אחר כך הבנתי כמה שלהיות שדרן רדיו זה עסק מסוכן). בגלל שכבר הסתובבתי שם, ובגלל שהמצעד השנתי התקרב, ובגלל שהייתי אספן תקליטים לא קטן, הצעתי לאברי ולאבישי אולי הם רוצים את העותק (הנדיר, מתברר) שהיה לי לשיר שהכי אהבתי באותה שנה: ״כולם רוצים לשלוט בעולם״ של ״דמעות לפחדים״ (אני עמוק בתוך 1985 עכשיו, אל תשברו לי את הטראנס). הגרסה המורחבת שלו היתה מבריקה, באוזניי. הם הסכימו. וכך, להקלטת המצעד השנתי הבאתי להם את המקסי סינגל שלי וזכיתי לקרדיט הראשון שלי בשידור. בחייו של בן 17 מראשון לציון, זו היתה אבן דרך. ואז תכננתי לי יום בתל אביב: מתחיל בגלי צה״ל בצהריים לאסוף את התקליט מהתקליטייה אחרי הקלטת המצעד, ומשם לקחת אוטובוס לאיזור שוק בצלאל, לאכול פלאפל ולהיכנס לראות את ״בחזרה לעתיד״ שכה חיכיתי לו בקולנוע אורלי (ברחוב טשרניחובסקי). את קולנוע אורלי של רשת גולן-גלובוס היכרתי היטב, בזכות העובדה שבתחילת שנות השמונים הוא היה מקרין את סרטי התלת מימד בהפקת קאנון. השתגעתי על תלת מימד. ״אוצר ארבעת הכתרים״ נותר אחת מפיסות הג׳אנק המופלאות שראיתי שם. אבל ״בחזרה לעתיד״ התגלה כמשהו אחר לגמרי. באתי בתור מעריץ של ספילברג (״אי.טי״ כבר הפך לי את החיים שלוש שנים לפני כן) וגם בתור מעריץ של מייקל ג׳יי פוקס בזכות הסיטקום שלו, ״קשרי משפחה״. ולמרות שלא הייתי עדיין מעריץ של רוברט זמקיס, בכל זאת היכרתי ואהבתי את ״מכוניות משומשות״ ואת ״בעקבות האוצר הרומנטי״, סרטיו הקודמים. אבל ״בחזרה לעתיד״, כאמור, היה משהו אחר. חוץ מ״סופרמן 2״, אני לא זוכר עוד סרט מנעוריי שבו הרגשתי את כל הגוף שלי משתתף בחוויית הצפייה. כשסרט מותח, נוהגים לומר שהצופים ״יושבים על קצה הכסא״. ובכן, זה הסרט שבו הבנתי את הביטוי הזה. באמת ישבתי זקוף ודרוך על קצה הכסא, בסיקוונס הסיום המותח והמהיר כברק. מאז ועד היום (בתור הבמאי של ״על חבל דק״, שאהבתי מאוד), זמקיס מביים כמו לוליין בקרקס וסרטיו הם להטוט בלתי נתפס. כמו הרבה סרטים אז ומאז, את הסרט הזה ראיתי לבד. זה היה יום ארוך, אבל יצאתי ממנו גדוש אדרנלין. 30 שנה אחר כך, היום הזה נותר סמל למשהו: לגלי צה״ל לא התקבלתי (את אהבת הרדיו שלי נותנים לי כיום לבטא פעם בשבוע ברדיו הקצה), אבל קולנוע הפך להיות לא רק סם החיים שלי, אלא גם מקצוע.

ומתי אתם ראיתם את ״בחזרה לעתיד״ בפעם הראשונה?

ציוץ