"למות עליה״. סרט הזומבים שארי פולמן לא ביים

לפני שבועיים התפרסמה הידיעה שאהרון קשלס ונבות פפושדו, הבמאים של ״כלבת״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״, נמצאים במגעים לביים את סרט גיבורי העל של וורנר, ״Justice League Dark״ – פרויקט שגיירמו דל טורו התניע ופרש ממנו, וג׳ורג׳ מילר, הבמאי של ״מקס הזועם״, החליט לוותר עליו.

בבורסת המוניטין של הוליווד, ידיעה כזאת מקפיצה מאוד את המניות של הבמאים. זה מצוין לביים שובר קופות, או כל פרויקט יוקרתי אחר, אבל זה גם ביג דיל כשהשם שלך משתרבב לתוך רשימת שמועות, שלעיתים קרובות מודלפת על ידי הסוכנים עצמם, כדי לדרבן את האולפן לקבל החלטה, או ליצור באז סביב הלקוחות שלו. ברגע שאולפן אחר שומע על במאי שמועמד לביים סרט אצל המתחרים, הוא מתחיל לחשוב שמא עליו להציע לבמאים האלה פרויקט משלו.

הידיעה הזאת הזכירה לי שקשלס ופפושדו לא היו הבמאים הישראלים הראשונים שעשו סיבוב בין האולפנים ושהציעו להם פרויקטים יוקרתיים. בשנים האחרונות, כשהקולנוע השראלי התחיל לעשות כותרות בפסטיבלים ובאוסקרים, הוליווד ניסתה לגייס אליה כמה מהם. אבל הם אמרו לה ״לא״. הנה כמה סיפורים.

1. האני אבו-אסעד

הבמאי הפלסטיני יליד נצרת זכה בגלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר על ״גן עדן עכשיו״, וניסה למנף את הצלחתו לקריירה הוליוודית. הוא הוזכר כבמאי של הרימייק ל״סימפתיה למר נקמה״ של פארק צ׳ן-ווק, והוא ביים את סרט האקשן המפוספס ״Courier״. בסופו של דבר, אבו-אסעד הבין שבהוליווד הוא אחד מאלפים, אבל בתעשיית הקולנוע הצעירה של פלסטין הוא מספר אחת. אז הוא חזר לאיזורנו וביים את ״עומאר״, ששוב היה מועמד לאוסקר, וכעת את ״האליל״, שצולם בעזה, שכבר זכה למחמאות בפסטיבל טורונטו האחרון, וכנראה יעשה כותרות בשנה הבאה.

2. ארי פולמן

״ואלס עם באשיר״ זכה בגלובוס הזהב, היה מועמד לאוסקר, נבחר לאחד הסרטים הטובים של אותה שנה, ובעיקר – עשה כסף. מה שהפך את ארי פולמן לשם החם הבא של הוליווד. זה היה לרגע, וברגע הזה הוא כמעט ביים סרט זומבים. ״בתקופת הגלאם, מיד אחרי ׳ואלס עם באשיר׳ והאוסקרים וכל זה, קיבלתי לפחות 20-30 תסריטים מהסוכנת שלי״, כותב לי פולמן. ״רובם בז׳אנר האהוב עלי, מד״ב. כמעט בכולם לא צלחתי מעל 20 עמודים בקריאה רציפה. אם הייתי מתעמק בתאריכים שעל הכריכה, הייתי בוודאי מבין  שתסריטים שיושבים שנים באולפנים ומחפשים שמישהו ירים אותם, בסופו של דבר , מעולם לא נעשים. גם החיבה שלי למד״ב לא סייעה, כי רוב מוחלט של  תסריטי המד״ב הגרנדיוזים שהוליווד מפתחת לא יוצאים אל הפועל, בגלל תקציבי הענק.

״ובכל זאת שווה להזכיר כמה: ׳מת עליה׳ (Warm Bodies), סרט זומבים עם אחלה טויסט, שדווקא רציתי, אבל המחויבות שלי ל׳כנס העתידנים׳ לא איפשרה. סרט שבויים בסופו של דבר על ידי התסריטאי שכתב  אותו, ג׳ונתן לוין, ואפילו יצא בהקרנה מסחרית בארץ, אני חיבבתי את התוצאה.״

ג׳ונתן לוין, אגב, ביים גם את ״הלילה שלפני״ עם סת רוגן, שיצא בארץ בסוף השבוע האחרון. אבל זה לא הכל, היו עוד הצעות ועוד פגישות.

ממשיך פולמן: ״וגם, Never Let Me Go, לפי ספר מאוד אהוב עלי של אישיגורו. התסריט היה על הפנים ולכן סרבתי, וטוב שכך כי גם הסרט שנעשה בסופו של דבר היה נוראי. ג׳רמי קליינר, השותף של בראד פיט, נפגש איתי בזמנו והביא איתו את התסריט של ׳סלמה׳ אבל היה ברור שאין להם שום כוונה לקחת אותי כבמאי. ניסיתי להציע לאולפנים ביוגרפיה קולנועית על בובי פישר, אובססיה שלי מילדות, וקיבלתי מהם מיד תסריט נוראי בן שבע שנים לפי הספר הדוקומנטרי ׳bobby fischer goes to war׳. עד שאני קראתי את התסריט, כבר היו חתומים עליו  שלשה תסריטאים שונים, בטח עלה 700 אלף דולר לפתח אותו, אז הצעתי שאכתוב תסריט חדש במחירים שמשלמים ביפו, אבל אמרו לי ׳למה חדש, יש מוכן׳  וכמובן שהסרט לא נעשה מעולם. היה גם דיבור על רימייק ל׳ברברלה׳ של רוז׳ה ואדים, בלי ספק סרט המד״ב הגרוע בכל הזמנים. התסריט היה גרוע באופן בלתי נתפס, אבל כמובן שהלכתי לפגישה עם אלמנתו של דינו דה-לורנטיס (שהפיק את המקורי),  רק כדי לפגוש את אן הת׳א׳ווי שאמורה היתה לשחק את ברברלה. גם הסרט הזה לא נעשה כמובן, אבל שמעתי שניקולס וינדינג ראפן מפתח כעת סדרת טלויזיה מ׳ברברלה׳, אז בטוח יהיה מעניין.״

״Never Let Me Go״

3. שמוליק מעוז

סרטו של שמוליק מעוז, ״לבנון״, זכה בפרס הראשי בפסטיבל ונציה ונקנה להפצה על ידי סוני (שקנו גם את ׳ואלס עם באשיר׳). הסרט קיבל באמריקה ביקורות מעולות וגם מעוז זכה לכמה חיזורים.

״קיבלתי עשרות הצעות,״ נזכר כיום מעוז. ״הראשונה הייתה ממיראמקס. סרט שואה שמתרחש כולו בתוך מרתף קטנטן. אמרו שהם שלפו את התסריט מהקפאה עמוקה ושהוא תפור בשבילי. הבנתי שמותגתי כבמאי לסרטים קלאוסטרופוביים. ההצעה האחרונה שקיבלתי הייתה לסרט צוללות ב-70 מיליון דולר. התסריט היה קטסטרופלי. התסריטאי היה בטוח שיש לנו כאן מאסטרפיס ביד. הפער היה בלתי ניתן לגישור. כששאלתי את המפיק למה דווקא אני, הוא הסביר לי שרק אני אצליח להשרות על הסרט את התחושה הקלאוסטרופובית. ב'לבנון' עשיתי סרט שבו לשחקן לא היה מספיק חלל כדי לצעוד צעד בודד אחד. כאן מציעים לי סרט שיש בו צוללת אמריקאית, צוללת רוסית, אייר-פורס-1, מסדרונות הפנטגון, בית-חולים, מועדון סטריפטיז, שתי דירות, פארק, רכבת-תחתית ורחובות ניו-יורק – ומצפים שמעצם נוכחותי תיווצר בסרט תחושה קלאוסטרופובית. הבנתי שנפלתי למלכודת דבש ואמרתי ׳לא׳. רואה החשבון שלי פיטר אותי. הוא לקח את זה קשה ולא היה מסוגל להשלים עם הסירוב שלי. מפעם לפעם, כשמגיע טלפון מפנינה מהבנק שנוזפת בי כי אני חורג מהמסגרת שלי, חולפת בי מחשבה קטנה שאולי עשיתי טעות.״

4. יוסף סידר

אחרי הזכייה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין והמועמדות לאוסקר של ״בופור״, יוסף סידר קיבל הצעה לכתוב ולביים הפקה בינלאומית על חייו של הבמאי הגרמני פייט הרלן, במאי תעמולה נאצי שעבד תחת גבלס, ומי שביים את ״היהודי זיס״, הלהיט הקולנועי הנאצי הגדול (ודודה של אשתו של קובריק). המפולת הכלכלית של 2008 מוטטה את הפקת הסרט והושיבה את סידר לכתוב את ״הערת שוליים״. אחרי ההצלחה של ״הערת שוליים״ בקאן, באוסקרים ובקופות, סידר חבר למפיק מארק ג׳ונסון (״איש הגשם״) ולאנתוני ברגמן (״שמש נצחית בראש צלול״) בפיתוח פרויקטים אמריקאיים. מביניהם, לבסוף יצר סידר את ״אופנהיימר״, שאת העבודה עליו הוא מסיים בימים אלה. הסרט הוא קופרודוקציה ישראלית-אמריקאית עם ריצ׳רד גיר וליאור אשכנזי בתפקידים הראשיים, בהפקת אורן מוברמן (״מחוץ לזמן״). יש להניח שכמו אבו-אסעד, גם סידר גילה שבאמריקה קל יותר לבלוט ולביים חומר הקשור למולדתך, מאשר לפתח פרויקט הקרוב לליבך ושהאמריקאים יחשבו שהוא מסחרי, בהנחה שאתה לא מוכן לביים כל מה שזורקים לעברך.

5. נבות פפושדו ואהרון קשלס

ועכשיו פפושדו וקשלס הם הגולדן בויז הישראליים בהוליווד, ויהיה מעניין לראות מה ייצא מזה. אחרי ״מי מפחד מהזאב הרע״ הכריזו הבמאים שהם עובדים על סרט ישראלי בשם ״היו זמנים בפלסטינה״, מערבון ספגטי מקומי; הם קיבלו הצעה מסוני לכתוב ולביים את הרימייק לסרט הפעולה ההונג קונגי ״נקמה״; ועכשיו הם בדיבורים עם וורנר על בימוי ״ליגת הצדק האפלה״. אז מה מהם יהיה סרטם הבא? קשלס, מתברר, בעצמו עוד לא יודע: ״הוליווד היא עוף מוזר כזה,״ הוא כותב לי. ״לא משנה כמה מהר אתה כותב, ואנחנו כותבים מהר, לאולפנים יש קצב שונה לחלוטין. דברים יכולים לקרות תוך מספר חודשים ובאותה מידה גם לא לקרות בכלל. אני רק יכול לומר שאנחנו מעורבים במספר פרויקטים כרגע, בעברית ובאנגלית, ושכל אחד מהם נמצא בשלב כזה או אחר של פיתוח. מה יקרה קודם? באמת שאין לנו מושג.״

================

זה מעניין. שחקנים ישראליים עושים חיל בהוליווד, בעיקר בסרטי סופרמן (אילת זורר, גל גדות). אנשי צוות משגשגים – צלמים כמו אדם גרינברג ויונתן סלע, עורכים כמו דב הניג (שעבד עם משה מזרחי ואז עם מייקל מאן) – אבל במאים ישראליים לא הגיעו עדיין להפקות הענק ההוליוודיות (חוץ מנועם מורו, שביים את סרט ההמשך ל״300״, אבל הוא עשה את המסלול האמריקאי מההתחלה, ולא הגיע כשחקן רכש). אני לא בטוח אם זה רע (לביים סרט אולפנים בהוליווד זה מצוין מבחינה כלכלית, אבל פוטנציאל התסכול ושברון הלב עצום, בייחוד למי שבא מתעשייה שמאפשרת חופש יצירתי די גדול). אבל, אני מודה: מנקודת המבט האישית שלי, של ההוא מהתקשורת, מתחשק גם לי שישראל תייצא לאמריקה את האיניאריטו והקוארון הבאים.

ציוץ