״סופרג׳יסטיות״. תרופה

המדריך לקריאת ביקורות, חלק 25: כשמבקר כותב על סרט שהוא ״חשוב״, דעו שמדובר בסרט לא טוב. אם הסרט היה טוב בעיני המבקר, הוא היה כותב עליו שהוא טוב, מוצלח, מצוין, מהנה, אחלה, מקסים ולבסוף גם חשוב. אבל רק חשוב? זה אומר שטוב שהסרט נעשה, הנושא חשוב, אני תומך באידיאולוגיה של הסרט, אבל ממליץ לכם בחום לעשות משהו אחר. סרט חשוב? זה כמעט דבר והיפוכו. רופאים, זה חשוב. תחקיר עיתונאי שחושף עוולות ומביא לתיקון עולם, זה חשוב. ״חשוב״ אומר שזה טעים כמו תרופה. סרט? הוא יכול להיות חשוב רק אם הוא באמת מזיז לנו.

ובכן, ״סופרג׳יסטיות״, סרטה של הבמאית הבריטית שרה גברון, הוא סרט חשוב. מאוד מאוד חשוב. אבל למרות פסקת ההקדמה, אני רוצה לנסות לשכנע אתכם לצפות בו, ממש להפציר בכם. למרות שהוא חשוב, אבל ממש לא מספיק טוב.

מנקודת מבט קולנועית, משהו לא עובד ב״סופרג׳יסטיות״. זה מתחיל בתסריט של אבי מורגן (״גברת הברזל״ ״בושה״), שלדעתי מצטיינת בכל תסריטיה בהנחת כרוניקות של אירועים אבל איכשהו זה אף פעם לא מתחבר לרגע של תובנה או קתרזיס. דיווח לקוני ומרוחק, תיעוד יעיל, סיכומי שיעור. זה ממשיך עם הבימוי המבולגן של שרה גברון, שלא הצלחתי להבין את רוב הבחירות הקריאטיביות שלה בסרט.

אבל אני מניח את טענותיי, הסתייגויותיי והרגעים שבהם השתוממתי שסרט שהיה צריך להיות כה עוצמתי נותר כה מדולל ונעבור לצד השני של העניין: חובה לראות אותו.

הסופרג׳יסטיות האמיתיות

״סופרג׳יסטיות״ מתרחש בלונדון של 1912, ומספר על אשה צעירה (קארי מוליגן הנהדרת) העובדת במכבסה, שלגמרי במקרה, וללא מודעות פוליטית מוקדמת, מוצאת את עצמה בתוך מאבקן של תנועת הנשים הסופרג׳יסטיות ומחאתן נגד האפלייה שמנעה מנשים את זכות הבחירה באנגליה. זה הרגע שבו הנשים מחליטות להעלות הילוך, ולהפוך אותו ממאבק פאסיבי למאבק אקטיבי, לזרוע הרס, פחד, בלבול ואלימות ברחובות אנגליה, להראות לממסד הגברי שהן רציניות.

וכאן הסרט התחיל לרדוף אותי בעודי צופה בו. אני לא ממש מתפעל או נהנה ממנו, אבל אני מוצא את עצמי שואב ממנו השראה. 1912. בערך לפני מאה שנים. סבא וסבתא שלי כבר היו אז בחיים, זה בערך שני דורות אחורנית בסך הכל, אבל לנשות אנגליה אין זכות להשתתף בבחירות. מאה שנה. כמה דברים השתנו במאה שנים. זה מעורר השתאות: כמה דברים שאנחנו לוקחים כיום במובנים מאליהם, לא היו כאלה בכלל לפני מאה. זכויות אדם, למשל. וזה גם סרט שמעלה שאלות נוקבות בקשר למאבקים חברתיים: האם באמת רק כשהמחאה נהיית אלימה וקיצונית, האם רק כשאבנים וחומרי נפץ מעורבים בעניין, האם רק אז העולם עוצר ומקשיב? האם אין מנוס ממאבק אלים כשרוצים לשנות את העולם?

הסרט ממשיך לרוץ – ארוך… – ואני ממשיך להפליג במחשבות. אם יש דבר אחד שאני לוקח ממנו זה את החובה למחות, את הזכות להפגין. הסרט מתרחש ב-1912, אבל רק ב-1918 הפרלמנט הבריטי הסכים לתת לנשים זכות הצבעה חלקית. זכויות מלאות הגיעו מאוחר עוד יותר. אבל המחאות נמשכו. הציבור, אני מבין, מתקדם הרבה יותר מהפוליטיקאים, שמושכים לאחור. הנה שאלה להיסטוריונים ולסוציולוגים: האם היה בדברי ימי העולם המערבי במאה השנים האחרונות מאבק חברתי כלשהו שלא הסתיים בסופו של דבר בנצחון הציבור? גם אם זה לקח שנים, לבסוף קם המנהיג שהתעשת וקידם את הציוויליזציה בעוד כמה מטרים. מאבקים לעצמאות, מאבקים להגדרה עצמית, לשיוויון זכויות: בסוף זה קרה. האם אין כאן שיעור שמאפשר לנו להביט אל ההיסטוריה כדי להציץ אל העתיד? האם אין כאן משהו שהוא בסופו של דבר אופטימי מאוד, שהכוח באמת נמצא בידי הציבור, אם הוא רק יחליט לקום ולצאת לרחוב?

יש משהו מטלטל במבט הזה מאה שנה אחורה, מבט אל עולם שהתעלם מזכויות של קבוצות שלמות באוכלוסיה, על פי מגדר או מעמד כלכלי וחברתי, ואל השאננות ושיוויון הנפש שבהם העוולות האלה מתקבלות. לא אהבתי את ״סופרג׳יסטיות״ אבל אני רוצה שהעולם ייראה אותו, כי הוא בכל זאת אפקטיבי וקומוניקטיבי יותר מסרט תיעודי או ערך בוויקיפדיה, אני רוצה שהעולם ייראה אותו כי הוא סרט שמעורר אנחת רווחה – ברוך שברא אותי במאה ה-21. זה לא סרט טוב, אבל יש בו רוח אקטיביסטית שמסוגלת להניע אנשים לפעול. כלומר, יכול להיות שזה כן סרט טוב. או לכל הפחות חשוב.

ציוץ