14 ספטמבר 2006 | 14:12 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

גולם במעגל סגור

יש לי בעיה עם האופן בו משתמשים בארץ במילה “חתרני”. “חתרני” ו”סאטירי” אינן מילים נרדפות. יותר מזה: “חתרני” אינה מילה שיווקית. כשאת “תודה שעישנתם” שיווק משרד הפרסום הישראלי כ”קומדיה חתרנית” יכולתם לדעת שהמושג הזה בצרות. אם הוא משוּוק כחתרני, רוב הסיכויים שהוא אינו חתרני. השבוע מגיע אל בתי הקולנוע הסרט הישראלי החדש, והמאוד מהנה, “נו אקזיט”. בראש ובראשונה זהו סרט מפתיע, כי הוא נראה בתחילה כפרויקט טלוויזיוני שטותי המנצל את מאגר הטאלנטים של HOT ולבסוף מתגלה כסרט סוחף, עם גרוב קצבי והשקפת עולם בוגרת. אבל הוא לא – ואני מדגיש – הוא לא “חתרני”.
סרט חתרני הוא סרט שמסריו הסמויים יוצאים באופן ליברלי נגד המחשבה המיינסטרימית השמרנית השלטת. מילת המפתח כאן היא “סמויים”. כי אם מסריו הם גלויים ונאמרים באופן מפורש הוא אינו חתרני, הוא מהפכני, הוא ממריד. “חתרנות” היא אולי מילה אופנתית, כי בשביל ליברל הספה “חתרנות” ו”מגניבות” הן מילים נרדפות, אבל די נדיר למצוא בתרבות הפופ חתרנות אמיתית. אז אם כך, מה הוא “נו אקזיט”?
בראש ובראשונה זו סאטירה על עולם הריאליטי, וככזאת היא די מוצלחת. מעין “המופע של טרומן”, אלא שהפעם הטקסט אינו נבואי (בעתיד חיי אדם יהיו נתונים למניפולציה של הטלוויזיה) אלא אפולוגטי. זה החלק היפה והבוגר בסרט: יוצרי הטלנובלות (ובראשם גל זייד, מיוצרי “טלנובלה בע”מ” ו”האלופה”), יוצרי הריאליטי (ובראשם דרור סבו, במאי “פרויקט Y”) וכוכבי האינסטנט של התרבות הזאת (ש”פנאי פלוס” הוא כמו הספר הלבן שלה, או ה”אלטנוילנד” שלה) – ובראשם עופר שכטר, שירי מימון ומלי לוי – מתכנסים יחד לסרט אחד ואומרים, בחצי חיוך ממזרי: “סליחה”.
עפר שכטר מגלם קולנוען עם יומרה, עם אג’נדה, עם חזון. הוא מנסה להרים סרט תיעודי העוסק בשיקומו של לוחם סיירת שהתעוור. גל זייד, בתפקיד שנון ומרושע של שטן הרייטינג הקונה את נשמתו של האמן, מצליח לשכנע אותו להפוך את סרט התעודה לתוכנית ריאליטי/שידוכים בסגנון “הרווק”. ומאותו רגע כל מידות המוסר קורסות: כולם בוגדים בכולם, מציצים, משקרים, מזייפים. והכל למען “המציאות”.
התסריט של עמית ליאור וברק סלונים מאזן את עולם הקיטש הטלוויזיוני הצפוי עם לא מעט אזכורים תרבותיים מפתיעים: יש כאן מבנה של טרגדיה יוונית (כשליאור, התסריטאי/שחקן, בתפקיד המקהלה) ואמנון וולף בתפקיד הגורל העיוור, יש אזכורים לאגדת פאוסט ומפיסטו, ציטוטים של ר’ נחמן מברסלב והתייחסות לאגדת הגולם מפראג (גם השאלה “מיהו כאן הגולם שקם על יוצרו” שווה עיון ואינה ברורה מאליה), והייתי רוצה לחשוב שאיפשהו עמוק בתת-מודע של היוצרים יש גם אזכור ל”בדלתיים סגורות” של סארטר (מחזה שנקרא גם הוא במקור “נו אקזיט”), המתרחש כולו בחדר אחד (גם חלל ההתרחשות המרכזי של הסרט הוא מין האנגר נטוש, שיוצר תחושת לימבו) ועוסק בחרטה של דמויות רגע לפני כניסתן לגיהנום.
ויש אפילו דמות כמו-אלוהית, או דמוית-מלאך, של שומר בשער (בגילומו של מיכאל מושונוב), בוחן לב וכליות, רואה-כל, שומע-כל, והוא היחיד שבאמת מודע ל”אמת” שמאחורי “המציאות”. דמותו של מושונוב ג’וניור מרתקת בעיני: היא ממחישה את האספקט הרוחני של הסרט הזה. ליוצרי סדרת הטלוויזיה יש תחושה של שליטה: הם האנשים בחדר “הקונטרול”. הם שולטים בעלילה. בחיים (ובמוות). אבל יש גם חדר בקרה נוסף, שמשגיח עליהם, שולט בהם, ואפילו הם לא מודעים לקיומו, לשליטתו בהם. אם תרצו תקראו לזה אלוהים. או גורל. או קארמה. או מוסר. איש על פי אמונתו וערכיו.
במילים אחרות: “נו אקזיט” הוא סרט אינטליגנטי לדור טיפש (אם כי אם יהיו עוד כמותו הדור הזה ילך ויחכים). אז מה הבעיה? יש שתי בעיות. האחת, והמאכזבת מכל, שלאף אחד מהרעיונות המקסימים אין באמת פיי-אוף, סיום ממצה. חוץ מתמונת העולם הסאטירית והמאוד משעשעת שהסרט מתאר, של מדינה שהפריטה את שירותיה לאזרח לתוכניות ריאליטי, הוא לא הולך עד הסוף עם אף אחד מרעיונותיו. הדמות של מושונוב היא ההחמצה הכי גדולה בעיני. פשוט כי היא נבנית נהדר, אבל אין לה סוף. וזה מתסכל, כי גם אם הסרט נגמר במקום ארסי למדי, ודי נועז, הוא לא מצליח ממש לנסח את מסריו מעבר לרשימת מלאי של ציטוטים רלוונטיים. הבעיה השנייה היא אותה פסאודו-חתרנות שהזכרתי בתחילה. אם הסרט היה אומר “ריאליטי זה כיף” אבל הסאבטקסט שלו היה טוען “ריאליטי זו השחתה מוסרית”, אז הוא היה חתרני. אבל דרור סבו ושות’ היו אמיצים יותר. הם עשו סרט על ריאליטי ואומרים את הדברים די במפורש: “ריאליטי זו עבודה זרה”. וזו אינה חתרנות, זו קריאה למרד. אלא שמתחת לפני השטח מסתתר הסאבטקסט האמיתי של הסרט: “אבל אנחנו חיים עם זה די בשלום”. כלומר, זה רע, זה מעשה שטן, זה משפיל, זה משחית, זה הורס חיי אדם. אבל אין לנו ברירה, אלא לעשות את זה לפחות הכי טוב שאפשר. וזה בדיוק ההפך מחתרנות. זה הסאבטקסט הכי משתף פעולה עם ממסד הממון והרייטינג שיש.
אז מה המסר האמיתי של “נו אקזיט”? לא “ריאליטי זה רע”. אלא “עם כריזמה יסלחו לך על הכל”. על זה הסרט. על כריזמה. והוא אכן סרט כריזמטי להפליא, שהקצב שלו עוזר לטשטש את העובדה שהוא רחוק מלהיות שלם. ובתור סרט על כריזמה, הוא גם מלוהק נפלא: עם זייד בתפקיד האיש הרע הכי מקסים, שכטר בתפקיד הנער שהולך לאיבוד ביער הסבוך והאפל של מצפונו ונועה ברקאי בתור קול ההיגיון הנשמע באוזני הגיבורים, הידיים של מפעיל הבובות, וזו שנעה הלוך ושוב בין הטוב והרע על פי שיקולי אינטרסים, ולא מוסר או מצפון. וכזה גם הסרט: עשוי היטב, עכשווי מאוד בקצב שלו ובעריכה, סוחף בנראטיב שלו, מותח ברגעים הנכונים, משעשע כשהוא נדרש לכך, ומוציא את כל השחקנים בו כוכבים – כולל מלי לוי שמצליחה לגלם דמות שהיא גם מניפולטיבית וגם מעוררת חמלה.

14 תגובות ל - “גולם במעגל סגור”

  1. Nimrod's Son 14 ספטמבר 2006 ב - 14:47 קישור ישיר

    לפני כמה שעות בלבד חשבתי לעצמי “איך יאיר עוד לא כתבת על נו אקזיט?” והוקוס פוקוס, יש ביקורת.

    כששמעתי שגל זייד, אחד השחקנים הישראלים האהובים עליי משחק בסרט, כבר התעניינתי. במיוחד מפני שהמעורבות שלו בטלנובלות אכזבה אותי במקום מסוים (טלנובלות וריאלטי מקוטלגים אצלי בראש ביחד, מצטער).

    נשמע כמו סרט טוב שמתאים לתקופה ואני מצפה לראות אותו.

  2. דניאל פאיקוב 14 ספטמבר 2006 ב - 15:22 קישור ישיר

    אז מה בעצם ההבדל בין “נו אקזיט” ל”תודה שעישנתם”? מהתיאור שלך זה נראה כאילו הפגמים של “נו אקזיט” דומים לאלה של “תודה שעישנתם”, וגם המסר לא רחוק ממנו. למה “נו אקזיט” כושל בעוד “תודה שעישנתם” לדעתך מצליח?

    רוה לפאיקוב: אני לא חושב ש”נו אקזיט” כושל. אני חושב שהוא סרט מהנה מאוד. ואני חושב שהוא מנסה להגיד דברים נבונים על החברה הטלוויזיונית שלנו. אלא שזה לא חתרני. גם “תודה שעישנתם” אינו חתרני, הוא כן ארסי. והוא קצת יותר נועז מ”נו אקזיט” כי הוא לא מנסה להראות שגיבורינו מצאו את מצפונם לבסוף וזכו לגאולה מזככת. שניהם סרטים ארסיים כשהם עוסקים בביקורת בצורה ישירה ובוטה. המסר הביקורתי של שניהם הוא “כולנו זונות”. קרי, נמכור את נשמתנו וגופנו תמורת כסף, כבוד, אגו, הצלחה. אבל זה אינו מסר “חתרני”.

  3. אבישי 14 ספטמבר 2006 ב - 16:14 קישור ישיר

    המחזה של סארטר נקרא במקור הצרפתי HUIS CLOS אבל התרגום האנגלי שלו אכן נקרא NO EXIT.
    אחלה ביקורת. סאטירה משת”פית זה הדבר הכי “חתרני” שהחברה הישראלית מוכנה לשאת, לצערנו.

  4. עופר ליברגל 16 ספטמבר 2006 ב - 9:15 קישור ישיר

    סרט טוב מאוד, אבל יש בו בעיה בעיניי- לא היה אכפת לי ממש מן הדומיות, והסיום מצביע על כך שהסרט ניסה ליצור הזדהות. בעיקר הדמות של עופר שכטר, דמות שראית שחוץ מכך שהיא רוצה לעשות סרט איכות ומתפשרת על ריאלטי, נראית לי די ריקה. גם השחקנים (פרט לגל זייד, שעושה דברים מופלאים עם דמות שהיא די פלקטית על הנייר) לא ממש הרשימו אותי, מה שאולי טרם לתחושה.

  5. יובל 17 ספטמבר 2006 ב - 1:52 קישור ישיר

    קודם ב”הבועה” ליאור אשכנזי מקבל קרדיט של “שחקן אורח” ועכשיו שירי מימון ב”נו אקזיט”. מישהו יכול להסביר לי מה המשמעות של זה? הם לא יופיעו בסרטי ההמשך?

    כנראה הקרדיט המיוחד של הת’ר לוקליר ב”מלרוז פלייס” הוא מושא להערצה.

  6. שחר 18 ספטמבר 2006 ב - 11:44 קישור ישיר

    נדמה לי שאתה חוטא בצמצום מוגזם בכל הנוגע לחתרנות. לא ראיתי את NO אקזיט ואין לי מושג אם הוא זכאי להיקרא חתרני או לא, אבל עצם העובדה שמדובר בסרט שכוכביו הם כוכבי הבידור והריאליטי, ששמו מושך בבוטות את מעריצי אקזיט לקולנוע כדי לראות את יקיריהם הטלוויזיוניים רק כדי לקבל משהו שונה לחלוטין ממה שהם תכננו לקבל, יכול, לטעמי לפחות, להקנות לו הילה חתרנית.
    יכול להיות שהוא נכשל במטרות שהציב לעצמו, יכול להיות שהמטרות האמיתיות שלו הן שמרניות מתחת למעטה דק של פרובוקציה, אבל עבור קהל רחב שאינו שותף לדיונים מתמשכים בבלוגים קולנועיים הוא בהחלט יכול להיחשב חתרני, ממש כמו ג’קו.

  7. רעות 19 ספטמבר 2006 ב - 12:44 קישור ישיר

    נו אקזיט:
    יאיר יקר, אני לא מבינה לגמרי איך אתה ממליץ על הסרט הזה. הסרט בינוני, שלא לומר בינוני מינוס, עמוס בבעיות בעיקר תסריטאיות, הדבר היחיד החיובי שם הוא גרעין הרעיון, מעבר לזה- הביצוע בקאנטים ואלו הנימוקים:

    א. הדיאלוגים-
    סה”כ הסרט נראה כמו סקיצה ראשונית לסרט הזה ולא למוצר המוגמר. לא ברור מי כתב את הדיאלוגים, רובם נשמעים תלושים מהמציאות, אנשים לא מדברים ככה, כולל חלק מהטקסטים של יהודה והטקסטים של יעל.
    אפילו הדיבור של היושבים בתוך הוילה נראה לא נכון, ולדוגמא:
    בסצינה בה הדמות של אמנון וולף צריכה לבחור בין כמה בחורות מי תעוף ומי לא. הטקסט שלו הולך בערך ככה:
    “כולכן כאן יפות וחכמות. מה שעושה את זה יותר קשה כי כל אחת מכן יפה… וחכמה” וכך הוא ממשיך ללהג לו עוד כמה דקות ולשחק עם המילים “יפה” ו”חכמה”.
    לי זה נראה כאילו מה שכתב את התסריט שם לדמותו בפה את המילים “יפות וחכמות” וכתב ליד זה בסוגריים (להחליף בהמשך בטקסט ריאליסטי), אבל משום מה זה נזנח.
    צר לי, לא כך מדברים בריאלטי שכזה. כמו רוב היושבים בציון, גם אני לא הצלחתי לחמוק ממבול הריאליטי שהציף אותנו בשנים האחרונות, ואני יכולה לומר שהדיבור הפשטני הזה הוא הדבר האחרון שבחור יגיד לבנות מסביבו בתכנית רווק/רווקות שכזו. הרווק (ראו דוגמת “מכל מהבנות שבעולם”) יורק דם על מנת לנמק ולנמק ולנמק את בחירותיו, בהתפלספות שנראית מריחה רוב הזמן, אבל לפחות קיים המאמץ לנמצק.
    הבחור שמשחק וולף צריך היה להגיד משהו בסגנון:
    “את מאוד מושכת אותי, ובהתחלה היה בינינו קליק, אבל איכשהו בהמשך הרגשתי שאת לא נפתחת אלי, את סגורה, מה שגרם למפגשים שלנו להיות קצת מפוספסים. אני בטוח שאת בן אדם נפלא, ומאוד מצטער להפרד ממך בשלב זה אבל אין לי ברירה” או משהו בסגנון הזה.
    בטח שלא “את מאוד יפה וחכמה, וזה קשה לי כי את יפה וחכמה אבל משהו בבטן יושב לי לא טוב”.

    ואם תטענו שזו פארודיה, אז אני אגיד שזה לא מספיק מוקצן במקרה זה כדי להראות פארודיה, זה פשוט נראה כרשלנות תסריטאית מדרגה ראשונה, ועצלות לחקר תופעת ריאליטי הרווקים והטקסטים המאפיינים אותו.

    כמו כן, הדיבור של איתן בוילה כשהוא קורא למגי:
    “כואב לי הראש, את יכולה להביא לי כדור? מאמי כפרה נשמה”- הוא נשמע כמו איזה ערס מצוי או פארודיה על ערס ולא כמו גיבור ריאליטי.

    ב. חורים בתסריט-
    זה באמת מכה. בואו נדבר על סוף הסרט:
    איך יכול להיות שבחורה שוכבת במצב קשה בבית חולים, והאנשים היחידים הנמצאים בחדר הם אנשי הפקה של ריאליטי בה השתתפה? במשך כל הזמן הזה אין שם אף איש צוות רפואי שנכנס- לא אחות, לא רופא שמדבר על מצבה או בודק משהו. מה זה?
    ויותר מזה- מילא שאנשי ההפקה מטפלים במכשירים הרפואיים, איך יכול להיות שהבחורה נכנסת לדום לב ואף אחד מהצוות הרפואי לא נכנס לעשות לה החייאה? ילדה בת 20 נכנסת לדום לב, זה לא אישה בת 95.
    אז זהו? המוניטור מצפצף ובזה נגמר העסק?
    אפילו אם תגידו שזה כביכול מבויים ושטיפלו במכשירים רק שיראו ככה ושהיא לא באמת מתה- אז במקרה זה מובנת תגובת אנשי צוות ההפקה, אבל לא ברור תגובתם של יהודה ואיתן- למה הם לא קוראים לצוות הרפואי?
    כמו כן, איך יכול להיות שהמפיק יודע לטפל במכשירים כך שהלב יפסיק לפעום בדיוק כשהם נכנסים לחדר? מתי הוא עשה תואר ברפואה?
    חוץ מזה, כל העסק הזה רבק, משודר בטלוויזיה בשידור חי ואף אחד לא מרים גבה או נכנס לשם. מה עושה הצוות הרפואי של ביה”ח באותו זמן? צופה בריאליטי?
    אני חוזרת ושואלת: מה זה?
    גם כאן יש לי תחושה שהתסריטאי כתב את סוף הסרט ובסוגריים הוסיף ליד (לטפל דחוף בסוף, צריך לסדר), אבל איכשהו יצאו לצלם עם הדראפט הראשון הזה.

    ג. המשחק-
    הרבה מהתנהגות הדמויות לא ברורה ולא סבירה להתרחשות.
    יהודה מתנכר ליעל כבר מההתחלה. בפעם הראשונה שהם נכנסים לחדר הבקרה והוא מתעצבן על זכי- כשהם יוצאים הוא צועק עליה. לא ברור למה ואם הם חברים מה העויינות הזאת. עויינות שכזאת שמופיעה בהמשך היא לגיטימית עקב הבגידה של יעל עם זכי, והידיעה של יהודה על כך. אך ממש בתחילת הסרט ההתנהגות הזאת נראית תמוהה.
    כמו כן, כאשר יהודה יעל ואיתן דופקים את העסק ומשאירים את זכי באמצע הגמר עם ה… ביד, זכי אומר להם: “עם כל הכבוד לכם, אי אפשר לעזוב באמצע גמר”.
    באותו זמן הבן אדם באמצע שידור חי של הגמר, הבמאי, הגיבור והמנחה שלו מתקפלים, וזכי אומר את הרפליקה הזאת בכזו שלוות נפש כאילו הוא יושב על חוף הים בסיני. נראה תמוה מאוד. צפוי היה מדמותו של זכי שתביא את הטקסט שלה בלחץ בסיטואציה כזאת, הטקסט עצמו משדר לחץ, אבל זכי בנונשלנט ובכמעט חיוך.
    אין להשוות בינו לבין הבמאי של ‘המופע של טרומן’ שהוא ממש טיפס על קירות (שזו היתה התנהגות מובנת לסיטואמציה).
    לצערי לא חסרות דמויות כאלו.
    באופן כללי: המשחק בסרט בינוני. ראיתי את שכטר כבר במיצגים טובים יותר. על זאת שמשחקת את יעל אני בכלל לא מדברת.
    הפתעות טובות: מלי לוי. בכלל לא ידעתי שהיא יודעת לשחק. מסתבר שהיא גם יודעת לשחק וגם עושה את זה טוב. שאפו.
    מיכאל מושונוב: פחות הפתעה כי דווקא במקרה שלו היה די ברור לי שהוא יודע לשחק. בכל מקרה בניית דמות טובה מאוד.

    בקיצור, הסרט הזה פשוטו כמשמעו נראה סקיצה ראשונה לרעיון הקיים. הרעיון בבסיסו טוב, הביצוע על הפנים.

    רוה לרעות: אז אני מבין מזה שלא נהנית מהסרט?

  8. רעות 19 ספטמבר 2006 ב - 13:16 קישור ישיר

    שכחתי לציין- ספוילרים בהודעה קודמת ^ סורי

  9. רעות 19 ספטמבר 2006 ב - 15:06 קישור ישיר

    יאיר,
    אז יש לך חוש הומור ואתה מבין נכון. האם אתה לא מסכים עם הנקודות שהעליתי (עם כולן או חלקן) או שאתה מסכים אבל הן לא הפריעו לך בצפיה?
    הדיאלוג הלא ריאליסטי הפריע לי במיוחד. זה כל הזמן קפץ לי לאוזן, ואמרתי לעצמי, תעזבי, בלי קטנוניות תזרמי, אז משפט אחד לא יושב טוב… אז מה? קורה.
    אבל זה חזר וחזר וחזר על עצמו, ואני מצאתי את עצמי יושבת וחושבת וואט דה פאק? מי מדבר ככה?

    רוה לרעות: אם היה מפריע לי הייתי כותב שהפריע לי. לא הפריע לי. יותר מזה, חשבתי שמבחינה תסריטאית – עזבי כרגע אמינות, כי הסרט נמצא במקום מופרך לחלוטין של לימבו מציאותי שקניתי לגמרי (חבריו החיילים נטשו אותו במוצב שלושה ימים והוא התעוור מהשלג? ככה נראה קונטרול של טלוויזיה? צוות אמבולנס שהוא חלק מתוכנית ריאליטי משלו?) – הדמויות היו בנויות נורא יפה כשלכל אחת היו רגעים בהם היא טובה, רעה, אמפתית או מניפולטיבית. ולפחות לגבי הטקסט של הרווק (אני נטול בקיאות בטקסטים של ריאליטי, למעו “המתמחה” שלמשך כמה שבועות המתכרתי לו): אם אני זוכר נכון את הסצינה (ואולי אני לא זוכר נכון) דמותו של איתן היתה בנויה כמו בובה על חוט (ע”ע גולם). כלומר, כל פעם שיעל לא אומרת לו מה להגיד באוזניה הוא נשמע כמו תקליט שרוט. זה, מה שנקרא, איפיון דמות. אבל אם לא אהבת, לא אהבת. לא אצליח לשכנע.

  10. איתן 20 ספטמבר 2006 ב - 13:26 קישור ישיר

    אז גם אני ראיתי את “NO אקזיט”, ולמרות שאני מסכים עם השורה התחתונה של רעות – רעיון טוב, ביצוע פחות (לא על הפנים, לדעתי, אלא בינוני), הנימוקים שונים. גם אני, בדומה ליאיר, לא מתמצא בנבכי הריאליטי, וגם בגלל זה, לא כל כך הפריעו לי הדיאלוגים. גם חוסר ההסתברויות שרעות הצביעה עליהן, שבדיעבד נכונות, איכשהו הסתדרו לי.המשחק לדעתי טוב ברובו (הפתיע אותי שכטר, וגל זייד ומושונוב ג’וניור טובים, כדרכם). אז מה לא בסדר ? או… ככה: לדעתי היתה חוסר אחידות משוועת בקצב של הסרט. למרות שהקצב הוא יחסית מהיר, עדיין התפתחות הסיפור היא מדודה, עד לאותו אירוע דרמטי המגיע לאחר כשני שליש סרט. משם הסרט כאילו מאבד שיווי משקל. מסאטירה שקולה, הוא הופך להיות קומדיה מטורפת ופרועה (כולם שחקנים בתוכניות ריאליטי). הבמאי כאילו איבד את המושכות של הסרט לכמה דקות. לאחר מכן הוא החזיר לעצמו חלק מהשליטה, אבל האמון שלי בו כבר נפגע. כך יוצא שהאירועים הדרמטיים מכאן והלאה נתקלו בחיוך מרחם מצידי. למרות זאת, שורת הסיום של גל זייד (“מי גאון?!”) מחרידה ומצמררת. עד אליה, It’s a bumpy ride. בנוסף, דרור סבו חולה במחלה די נפוצה, בעיקר בטלנובלות, של שימוש מאוד לא חכם במוזיקה. אם קורה משהו מאוד דרמטי על המסך, והעריכה קצבית ומהירה עד לשיא, המוזיקה הדרמטית והקולנית מבטלת בעיניי הרבה מהאפקט.

    הסרט הזה ממש לא עומד בסטנדרטים של “אביבה”, לטעמי, ולכן מוזר לי ששניהם נמצאים בבוקסת המומלצים (כש”NO אקזיט” מעל “אביבה”!), אבל הוא כן שווה צפיה בעיני.

    מחר אני כנראה אראה את “אדמה משוגעת”. בנוסף מגיע מחר “השטן לובשת פראדה”. הטריילר מעניין. איך הסרט, יאיר ?

  11. חן חן 20 ספטמבר 2006 ב - 13:29 קישור ישיר

    בנוגע לבחירת העירום של השנה
    ראשית, חורי לא ממש ערומה במחילות. להפך, אלוני השתמש בכל קומפוזיציה אפשרית כדי להסתיר את מבושיה
    שנית – טלי שרון ערומה בדברים שמאחורי השמש. היא בטוח ערומה גם בלמראית עין?

  12. הפינגווין 20 ספטמבר 2006 ב - 14:12 קישור ישיר

    טלי שרון לא ערומה בלמראית עין, אבל יש קטע בו היא לובשת חזיה שקופה במים.

  13. חן חן 20 ספטמבר 2006 ב - 15:07 קישור ישיר

    הא? אתם סופרים לי גם חזיות שקופות? אם כך אז צריך להכליל גם את סמדר סייר (חזיה שקופה בחנות הבגדים בקרוב לבית)

  14. זוהר 12 אפריל 2007 ב - 20:52 קישור ישיר

    למרבה הפליאה שלי בנוגע לדיון הלוהט והכה אינטיליגנטי בנוגע למבושים כאלה ואחרים של שחקניות ישראליות סמדר סייר בקרוב לבית לא לובשת חזיה שקופה אלא גופיה שקופה ללא חזיה, תהנו.


השאירו תגובה