״נעורים״. שמונה וחצי 2015

שני סרטים שעולים בסוף השבוע בארץ, שניהם עשו את סיבובי הפסטיבלים והפרסים כבר בשנה שעברה ורק עכשיו עולים להמסכי הקולנוע בארץ. שניהם, ראו זה פלא, עוסקים בדמויות בנות 80 פלוס, הקשורות לעולם הבמה והיצירה. שניהם מעניינים. אחד יותר.

״נעורים״

על סרטו הקודם, ״יפה לנצח״, קיבל פאולו סורנטינו את האוסקר הזר. זה הסרט הרביעי של הבמאי האיטלקי האדיר הזה, אחד הבמאים העכשוויים האהובים עליי, שמגיע להקרנות מסחריות בישראל, והשני שהוא מביים באנגלית (הקודם היה ״זה בוודאי המקום״). אני חייב לאבחן: כשסורנטינו מביים באנגלית יש בסרטיו משהו פחות חד. מול היופי המסחרר של ״יפה לנצח״ ו״האלוהי״, ״נעורים״ הוא סרט בעל טמפרמנט מינורי, שלא מבוים באותה תנופה שבה רקח את סרטיו הקודמים. אבל בכנות? למי אכפת. אין עוד במאי כיום שמביים כמוהו, עם יופי וחושניות שממיסים את העיניים, ועם בחירות מוזיקליות מושלמות שפולשות דרך האוזניים כדי למעוך את הלב. סורנטינו עושה סרטים על החמצות, על אנשים שיושבים ומביטים בגלגלים מתגחגלים סביב סביב, נתונים בפסיביות ונותנים לחיים לחלוף על פניהם, עד שמשהו סוף סוף יקים אותם לפעולה – אחת, אחרונה. ״נעורים״ – שעוסק בזיקנה, כמו ש״אושר״ עסק באומללות ו״העולם מצחיק״ עסק בעצב – מספר על מוזיקאי (מייקל קיין) ובמאי קולנוע (הארווי קייטל), חברים שהם גם מחותנים (ממש כמו אריק איינשטיין ואורי זהר), שמבלים את ימי זיקנתם בעיירת מרפא באלפים השוויצרים. סדר היום עמוס – טיפולים, אירועי תרבות – אבל הבטלה מוחלטת, ואיתה מגיע חשבון הנפש. ההתמודדות עם השגיאות שהם עשו בחייהם, ההבנה המאוחרת באשר לסדרי העדיפויות השגויים שלהם בימי צעירותם.

כשם ש״יפה לנצח״, מעין המנון תשוקה לעיר רומא, היה הגרסה של סורנטינו ל״לה דולצ׳ה ויטה״ של פליני, כך ״נעורים״ הוא המחווה שלו ל״8 וחצי״ של פליני. גם ״8 וחצי״ היה סרט המתרחש בעיירת מרפא, אליה מגיע יוצר תשוש שלא מסוגל ליצור יותר, שמפנטז בראשו את יצירותיו, אבל לא מסוגל להוציא אותן מהכוח אל הפועל. יותר משזו עיירת מרפא, או כפר נופש, נדמה שזה גם קצת עיר מקלט למפורסמים שהעולם דחה, או שהם בורחים מפרסומם. שחקן קולנוע צעיר (פול דאנו, שהסצינות שלו הן הטובות ביותר בסרט) שמואס במעמדו ככוכב סרטי מדע בדיוני; כדורגלן שמן שהוא אולי מראדונה ואולי לא; מיס עולם, שמגיעה למלון כפרס; כוכבת קולנוע מבוגרת (ג׳יין פונדה) שמגיע לסגור חשבונות. כולם מוצאים מחסה באקס-טריטוריה הזאת, בה בזמן שלשים וסכים את בשרם, הם מתמודדים עם התסכול של חייהם, כמו גיהנום שארוז בתוך גן עדן. הבריחה מפרסום, וגם הכמיהה לו.

״נעורים״ נע פנימה והחוצה מתודעתו של הגיבור, כשהדמיונות, הפנטזיות וגם המציאות מתחילות להתערבב והכל מקבל גוון מעט סוריאליסטי. בהתאמה, זהו קצת סרט בהילוך איטי, שדורש סבלנות ומציע שהות להרהור משותף.

אבל גם אם אני תוהה למה במאי בן 46 מביים סרט כה זקן – האופן שבו הקשישים בסרט מתייחסים, למשל, לענייני מין ולנשים נראה מתאים לסרט משנות הששים – אני גם לא יכול שלא להמשיך ולהתפעל מהעובדה שסורנטינו פשוט יודע קולנוע ושהתבלינים שלו, גם אם הם כבר מתחילים להיראות כשטיקים, ערבים מאוד לחיכי. הוא עושה קולנוע שהוא בראש ובראשונה חוויה חושית מהממת, ולאו דווקא עלילתית. מאז סרטיו של פיטר גרינאוויי בשנות השמונים אני לא זוכר עוד במאי עכשווי שיודע לחבר ככה תמונות למוזיקה, גם אם אם הקולנוע הבארוקי שלו נוטה לעיתים לרגעים של גסות וולגרית, שהיא חלק בלתי נפרד מהעושר והרהב של סרטיו. אין שוט אחד בסרט הזה שאינו עוצר נשימה מרוב יופי. ובתוך כל זה מתחבאות תובנות יפות על הקשר בין אמנות ובין החיים – אמנות כבריחה מהחיים, אבל גם אמנות כחלק בלתי נפרד מהחיים, אמנות בתור הכלי שמאפשר לנו לחוש ולהבין, גם אם בדיעבד, את עולמנו. זה סרט שמציע כמה וכמה רגעים של קתרזיסים קטנים, תובנות מלוטשות ויפות, לעיתים אירוניות ולעיתים סנטימנטליות ללא בושה, לעיתים עדינות ולעיתים גרוטסקיות. אבל יש בסרט הזה יופי אדיר.

ערכתי שעה עם שירים מתוך הסרטים של פאולו סורנטינו בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

נ.ב: זה הסרט השני שמגיע מפסטיבל קאן הקודם בו במאי אירופאי מביים סרט באנגלית המתרחש כולו בתוך מלון. הראשון היה ״הלובסטר״ של יורגוס לנתימוס. בשניהם משחקת רייצ׳ל וייס. שניהם מציעים נקודת מבט של הזרה וניכור על העולם. שניהם ראויים להיות מוצגים זה לצד זה.

=====================

״ציפורי חול״

כשם שפאולו סורנטינו משעין את סרטו על יצירות המופת של המאסטרים שקדמו לו, כך עושה גם אמיר י. וולף בסרטו הראשון כבמאי. ״ציפורי חול״ הוא מחווה קולנועית מעניינת מאוד לשני סרטים משנות התשעים: ״אהבתה האחרונה של לורה אדלר״ של אברהם הפנר ו״מסוכנת״ של שמי זרחין. שני סרטים שבמקרה צולמו על ידי אותו צלם, דוד גורפינקל; שני סרטים שמתרחשים מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון. מ״אהבתה האחרונה של לורה אדלר״ הביא וולף את דמותה של שחקנית התיאטרון הקשישה, מ״מסוכנת״ הוא הביא את גילה אלמגור (ואת המוזיקה של עדי כהן), ועם המרכיבים האלה יצר סרט שרעיונותיו יפים, מקוריים ומבורכים – פילם נואר מקאברי על גבר קשיש (עודד תאומי) שמנצל נשים מבוגרות עם סיפורים בדויים מהשואה. זוהר מגלמת שחקנית תיאטרון שמחליטה להמשיך את העמדת הפנים גם בחיים האמיתיים, לטובת מעט חברה. הסרט בנוי כסיפור בלשי בו מתחקה בלש משטרה אחר הנשים החשודות ברצח של אותו גבר, שגופתו נמשתה מהירקון.

עד לחציו, ״ציפורי חול״ הוא סרט שיש בו המון רעיונות מרתקים, מוצעים בליטוש – סרט מסוגנן מאוד, שיוצר עולם שיש בו מלאכותיות מכוונת. הבעיה העיקרית היא שמול הרעיונות החתרניים שהסרט מעיז לגעת בהם – בדיחות שואה או זכר השואה שבו עושות הדמויות שימוש לצרכי ניצול – סיפור המסגרת הבלשי קורס והסרט בסופו מאבד את אחיזתו ונהיה טריוויאלי. זו תפנית עצובה, כי נדמה שעם עוד קצת מאמץ, לסגור את הסיפור הבלשי באופן פחות צפוי, ופחות מרושל, היה יכול להיות כאן סרט משמעותי יותר העוסק בזכרונות, ובמתח שבין המציאות המסויטת, של קשישים ניצולי שואה, ובין עולם התיאטרון, שבו נדרשת הדחקה. ״ציפורי חול״, שהכריזמה העצומה של שחקניו המבוגרים הופכת אותו לסרט בעל עניין, הוא סרט שעושה כבוד למאסטרים של הקולנוע הישראלי, וככזה הוא ראוי להערכה גדולה, אבל נכשל דווקא במקום שבו הוא נדרש לעמוד בפני עצמו, ולהיות לא רק מושפע אלא גם משפיע.

תיקון: בגרסה המקורית של הטקסט בלבלתי בין ריטה זהר מ״לורה אדלר״ ובין מרים זהר מ״ציפורי חול״.

ציוץ