26 מאי 2016 | 11:44 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“מוות בבאר שבע״, ביקורת

״מוות בבאר שבע״. מוות במעגל סגור

״מוות בבאר שבע״. מוות במעגל סגור

״מוות בבאר שבע״, היצירה המשותפת החדשה של טלי שמש ואסף סודרי, זכתה אמש בפרס הראשי בפסטיבל דוקאביב, וביום רביעי (1.6) היא כבר תשודר בבכורה בערוץ יס דוקו. לפני חודשיים, כשפורסמה התוכניה של דוקאביב, לסרט הזה עוד לא היה שם (״נרקיס״ היה השם הזמני שלו בהודעה הראשונית לעיתונות), והוא היה עדיין בעריכה. בעולם שבו כל יוצר תיעודי יספר לכם על כך שלקח לו ארבע שנים של גיוס כספים, צילומים ובעיקר עשרות ואף מאות משמרות עריכה כדי להביא את סרטו אל המסך, סרט כמו ״מוות בבאר שבע״ הוא תופעה יוצאת דופן: הוא מתעד אירוע שהתרחש ב-18.10.2015 ומגיע לבכורה ולפרסים שבעה חודשים אחר כך. אולי זה אך הגיוני, כי בהילות היא בדיוק הנושא בו עוסק הסרט, ולכן מתבקש שסרט שעוסק בסיטואציה חמומת מוח ייעשה בעצמו בריצת אמוק ולא לחלוטין ביישוב הדעת. וברגע שיש פיגוע מהו הדבר האינסטיקטיבי, הלא מודע, הראשון שכל אחד מאיתנו ירוץ לעשות? זו בעצם השאלה הגדולה של הסרט, מהי ברירת המחדל האוטומטית שלנו: אז למראה הסרט זה מתחלק בערך כך – אלה שרצים להושיט עזרה, אלה שרצים להגן, אלה שרצים לנקום ולחסל חשבונות ואלה שרצים באותה בהילות לעשות על כל אלה סרט תיעודי.

״מוות בבאר שבע״ מתעד כמה דקות בתוך ארבעה מטרים רבועים שהם תמצית הישראליות לשנתון 2015-2016: כל מה שנורא וטראגי וכואב במציאות שבה אנחנו חיים התנקז לתוך אותו פיקסל אחד בחלל ובזמן, 18.10.2015 ב-19:29: התחנה המרכזית באר שבע, פיגוע ירי. מחבל פותח באש מאקדח ורוצח את החייל עומרי לוי, חוטף לו את הרובה ומתחיל לרסס כדורים. במנוסה הגדולה של עשרות האנשים שהיו שם בורח גם מהגר אריתראי בשם הבתום זרהום, שחוטף את כל ביש המזל של להיות אדם שחור במערב הפרוע: קב״ט של התחנה שרץ באקדח שלוף לכיוון האירוע, ראה את זרהום, התעלם מהעובדה שהוא היה לא חמוש ובנעלי בית, היה משוכנע שהוא המחבל וירה בו. מאותו רגע, כל מי שהיה באיזור היה משוכנע שזאת זירת האירוע וזה המחבל שיש לנטרלו ו/או להענישו, ואת זה עושים כמה מהם עם כסאות, ספסלים ובעיטות. ובזמן הזה, המחבל האמיתי המשיך לירות, במקום אחר לגמרי.

ב-52 דקות מהודקות, שהם כמו סרט אימה, עם עריכת סאונד עוכרת שלווה ומאיצת דופק, שמש וסודרי מציגים אך ורק את סרטי המצלמות במעגל סגור הפרוסות בכל פינה ומציגות, מכל זווית אפשרית, מה שקרה שם; והם מציגים, בטון לקוני לחלוטין, סדרה של תקלות, שלכל אחת מהן יש הסברים ותירוצים וצידוקים, אבל אי אפשר שלא לחשוב: זה לא היה צריך לקרות. הם משלבים לתוך התיעוד בזמן אמת ראיונות עם כמה מהדמויות שהיו שם, להוסיף עדות בדיעבד על מה שקרה.

ולמראה הסרט, אלה המסקנות אליהן הגעתי:

1. אנחנו כל הזמן מצולמים ומתועדים. אנשים מאמינים אמורים לדעת את זה שיש מישהו שכל הזמן מביט בנו ובוחן אותנו. אבל סרט כמו ״מוות בבאר שבע״ אמור לעורר יראה גם אצל האפיקורס הכי הגדול: לא משנה מה תעשה, איפה ומתי, רוב הסיכויים שיש מצלמה שמתעדת אתכם, אז ממש כדאי שתעשו משהו חיובי. אולי אני מתייחס לזוטות הסרט, אבל בלעדי זה הוא לא היה קיים – האופן שבו יוצרי הסרט מצליחים להציג מה כל אחת מהדמויות שלהם עשתה בכל רגע בתחנה לפני, תוך כדי ואחרי האירוע עורר בי את האימה הכי גדולה בסרט. ההבנה המוחשית שאנחנו כל הזמן תחת מעקב, ובבוא היום – או הבמאי התיעודי – נידרש לתת דין וחשבון לפעולותינו.

2. זה בעצם סרט מצלמה נסתרת. כמו בסרטי מצלמה נסתרת גם כאן אנשים שלא יודעים שהם מצולמים מתועדים כשהם מגיבים לאירוע יוצא דופן. אבל בהבדל אחד: בסרטי מצלמה נסתרת, שהם מקסימום פיגוע של טעם טוב, מדובר בקומדיה. כאן זו טרגדיה.

3. כמה כלי נשק! זה הרגע שהכי הימם אותי בסרט. ברגע שנשמעות יריות, עשרות אנשים ברחבי התחנה המרכזית – חלקם במדים, חלקם לא – שולפים אקדחים ורובים, דורכים אותם ומסתערים לכיוון האש. זו תמונה מצמררת של חברה שהיא סליק נייד, ולמראה התמונה הזאת המחשבה הראשונה והעיקרית היא שזה פלא שאין תקלות כאלה של מוות בשגגה באופן שגרתי יותר, יומיומי.

4. הטון הלקוני של הסרט מציל אותו. תקציר הסרט מעורר חשש שמא ״מוות בבאר שבע״ יהפוך להיות בית דין שדה. גם אני, למראה הכותרות בזמן אמת, והתיעוד ממצלמות הווידיאו כעת, הזדעזעתי מהאופן שבו מתייחס ציבור לאדם חף מפשע. אבל אני גם יודע שיש בעולם הזה שני סוגי אנשים: אלה שלמשמע יריות ירוצו לכיוון האירוע בתקווה לסייע איכשהו; ואלה שירוצו הרחק משם. אני, ואני יודע זאת היטב, שייך למחנה השני, זה שיש בפניו רק שתי אופציות: לחטוף כדור או לברוח משם. לכן, עם כל האימה והזעם והכעס וחוסר האונים מול סיטואציה שבה כל האלימות הזאת יוצאת משליטה, אני מעריך את העובדה ששמש וסודרי נזהרו לא לשפוט יותר מדי את אלה שנטייתם הטבעית היא להסתער ולהושיט יד. גם אם ההסתערות הזאת מוציאה החוצה את השדים הכי אלימים, הכי מבהלים והכי אפלים, מצד אנשים שהייתם מקווים שיהיו קצת יותר בשליטה עצמית.

5. הקב״ט היורה לא נמצא בסרט. היעדרותו, והיעדרות העדות שלו, מעוררים תהיות. מצד אחד, זה הגיוני. העדות שלו צריכה להישמע בבית משפט, לא בסרט תיעודי (זה ההבדל בין סרט כזה לו היה נעשה בחלוף שנים מהאירוע: נוכחותו של אותו קב״ט היתה מתאפשרת והסרט יכול היה לקבל מימד של עימות). זה גם הגיוני שאולי הוא בכלל לא רצה. אבל היה לי חסר המידע מה הסיבה שהוא לא בסרט, כשהוא דמות כה מרכזית בסיפור הספיציפי הזה – מתוך בחירת היוצרים, או מתוך בחירת הסובייקט?

6. ובסופו של דבר, הסרט מייצג דיכוטומיה שמבקשת מאיצנו לבחון את עצמנו: בבואכם לזירת אסון מי אתם באמת? אלה שבאים להושיט יד, או אלה שבאים להוסיף עוד קצת אלימות? שתי הדמויות הכי מרגשות בסרט הם אלה שייצגו את ההפך מכל המוות שהיה שם: עובדת בחנות בגדים, סטודנטית לסיעוד, שרצה להושיט עזרה לפצועים; מושבניק רוחני שניסה לעצור מהציבור לפגוע באדם השוכב פצוע על הרצפה, גם כשהוא עדיין בטוח שזהו אכן המחבל. אבל מרגע שהוא מנוטרל, כל אלימות נוספת כלפיו, מתוך זעם של הקהל מסביב, ״הופכת אתכם לפראי אדם״, הוא אומר בסרט, שזה מה שהוא צעק לאנשים כשהוא מנסה לחסום אותם בגופו (בחוסר הצלחה) מלהמשיך ולהכות את זרהום. הוא, ללא ספק, הגיבור המוסרי של הסרט. האיש שמביט במציאות מנקודת מבטה של הנשמה ומבין שגם אם זה אכן מחבל, מרגע שהוא על הרצפה, כל התקפה נוספת עליו מזיקה לתוקף לא פחות משהיא מזיקה למותקף. זה הלקח שאיתו אני יוצא מהסרט, וזה מה שהופך את ״מוות בבאר שבע״ לסרט שראוי היה להיעשות בבהילות, כי מסתבר שזה מוסר השכל שרלוונטי למציאות הישראלית מאז, שוב ושוב, שבוע אחר שבוע.

 

 

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - ““מוות בבאר שבע״, ביקורת”

  1. אילן 26 מאי 2016 ב - 13:36 קישור ישיר

    מסכים עם הכל, רק הערה חצי קטנונית בעניין כמות הנשק- באינתיפאדה האחרונה היו מקרים נוספים של אנשים שנהרגו מטעויות דומות, או מירי היסטרי של אנשים בזמן האירוע. וגם כמובן שמקרי הרצח של נשים על ידי בעליהם בכלי הנשק של הגברים מעבודתם קשורה לזה קשר הדוק.
    רוצה לומר, יש בעית נשק חמורה בארץ. לא בסדר גודל של מה שקורה בארצות הברית, אבל זה כאן כל הזמן.


השאירו תגובה