מימין: ״ההגדה של לילסדה״, שמי זרחין; ״שרון עמרני, כל עבודותיו״; ״באבא ג׳ון״, מהדורה מיוחדת

שלושת הפריטים בצילום הנ״ל – ספר, די.וי.די, פסקול – ראו אור השבוע, ואיכשהו שלושתם התחברו זה לזה, באופן אסוציאטיבי ומקרי.

1. ״שרון עמרני, כל עבודותיו״, די.וי.די

ביום שישי הושק די.וי.די ראשון מתוך מה שאמור להפוך לסדרה בהפקת סם שפיגל וביוזמת רנן שור, לחשוף יצירות של בוגרי בית הספר. ״שרון עמרני, כל עבודותיו״ יצא בשבוע בו מלאו 15 שנה למותו הטראגי של עמרני, שטבע בים בחוף מנטה ריי בגיל 31. הלווייתו התקיימה ב-11.9.2001. מותו של עמרני טלטל לא מעט אנשים בתעשיית הקולנוע כי היתה איזושהי תחושה לגביו – לגבי הנושאים שהעסיקו אותו והאנרגיה שהיתה בו – שהוא הולך להיות גדול. זכרו, זה ספטמבר 2001, חודשיים לפני שיצא ״חתונה מאוחרת״, שנה לפני ״כנפיים שבורות״. הקולנוע הישראלי עדיין נראה תקוע והיו שחשבו שעמרני יהיה חלק מדור שיצליח לייצר חיבור בין קולנוע איכותי ובין קולנוע פופולרי, זאת על סמך סרט הגמר שלו בסם שפיגל, ״ל״ג בעומר״, עם המשחק של יעקב כהן והמוזיקה של אהוד בנאי. ״ל״ג בעומר״, לצד שני סרטי גמר מאותה שנה – ״סוסי ים״ של ניר ברגמן ו״עם חוקים״ של דובר קוסאשווילי (מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב) – סימן את לידתו של דור קולנועי חדש.

וכעת, 15 שנה אחרי שהוא נפטר נשלחו סלילי ה-16 מ״מ של הסרטים שביים בסם שפיגל למעבדה ברומניה לצורך שידרוג דיגיטלי והם עולים לראשונה על די.וי.די שמכיל ארבע יצירות של עמרני: ״אמא מתחנת עם אברם״, סרט קצר מבריק ומצולם נפלא (בנימין חירם) שהוא ביים בשנה ב׳ (אתי אנקרי וגבי שושן בתפקידים הראשיים), ״ל״ג בעומר״, ״שלום לבן דודי״, דרמה עם אלון אבוטבול ועידו מוסרי שהוא כתב וביים לפרויקט ראשון בדרמה, והפיילוט ל״שבתות וחגים״, שהוא ביים וכתב יחד עם ניר ברגמן. הסרט החמישי בדי.וי.די הוא הסרט התיעודי שאני ביימתי על עמרני לפני שש שנים, ״שרון עמרני, זכרו את השם״, שמנסה לברר איך היה עמרני מתברג לתוך בני כתתו ומחזורו שעשו את המהפכה הגדולה בקולנוע הישראלי, וגם מביט בקונפליקט האישי של עמרני, יוצר עם שאלות גדולות על אמונה, שלא הצליח להכריע בין להיות דתי ובין להיות חילוני, והרגיש רגשות אשמה עם כל בחירה שלו. מבחינתי, זהו סיפורו של יוצר שחיפש את אלוהים, וניסה לברר את מקומו בעולם – מול המשפחה, מול האמונה – באמצעות סרטיו. וגם כאן, נדמה שעמרני, לו היה חי, היה יכול להקדים את זמנו, בתקופה שבה הקולנוע הישראלי ממש לא התעניין באלוהים. לכן, באופן אישי אני שמח מהדי.וי.די הזה, שיופץ בקרוב גם למכירה, שמאפשר לסרט שיצרתי (בשיתוף עם ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי, יוסף סידר וגילי גאון) לזכות גם לחיי מדף לראשונה בדי.וי.די, ולהגיע גם לאלה שאין להם יס דוקו (שם הוא עדיין מוצג מדי פעם וקיים קבוע ב-vod).

באירוע ההשקה ביום שישי בסינמטק תל אביב היה מפתיע לגלות שגם 15 שנה אחר כך, עמרני עדיין מצליח לרגש עד דמעות. לא רק הקהל, למראה העותק המשוחזר של ״ל״ג בעומר״ או למשמע דבריו של אהוד בנאי, אלא גם הדוברים – ניר ברגמן ויובל דלשד השתנקו על הבמה בדיבור על עמרני.

מעניין במיוחד היה הרגע של דלשד, שלפני שנה זכה בפרס אופיר על סרט הביכורים שלו, ״באבא ג׳ון״. ״לא הכרתי את שרון״, הוא פתח ואמר, אבל כנראה שהמפגש עם משפחתו, שנכחה באולם, הסרטים שהוקרנו ולמראה ההשפעה שיש לשרון על חבריו, הביאו את דלשד לריגוש גדול. הסיבה שדלשד נכח באירוע בתור דובר התבררה בתחילת דבריו: הוא ראה את ״ל״ג בעומר״ של עמרני לראשונה רק בחודשים האחרונים, והוא מעוניין לעבד את הסרט הקצר לסרט באורך מלא, שעל כתיבתו הוא שוקד כעת. הסיבה לכך היא שדלשד – שכמו עמרני, מגיע ממשפחה ממוצא פרסי – גדל עם דוד שחי בבית הוריו, ושסבל מפיגור שכלי, ממש כמו דמותו של מוריס (יעקב כהן) בסרטו של עמרני. וכמו מוריס, גם לדוד הזה היה איזה עניין עם חתונות, והרצון להשתתף בהן. ההכרזה של דלשד על כך שהוא מתכנן גרסה ארוכה ל״ל״ג בעומר״ גרמה לי לשתי תגובות הפוכות:

א. שמחה. יש משהו מדהים כשסרט קצר שנעשה לפני 18 שנה, של יוצר שנפטר לפני 15 שנה, אלמוני עבור רוב הקהל הרחב, עדיין מצליח לרגש ולעורר השראה כבראשונה. כמו פעמון שצלצל בפעם האחרונה לפני 25 שנה, אבל קול ההדהוד שלו עדיין נשמע.

ב. עצב. האמת צריכה להיאמר: אין טעם והגיון בהפיכת הסרט הקצר הזה לפיצ׳ר. יש סיכוי מצוין שעמרני היה עושה משהו כזה בעצמו, בדיוק כמו שברגמן חזר לעולם ולדמויות של ״סוסי ים״ ב״כנפים שבורות״ וקוסאשווילי חזר לעולם ולדמויות של ״עם חוקים״ ב״חתונה מאוחרת״ (המון יוצרים משתמשים בסרט הגמר שלהם כמעין אטיוד לפיצ׳ר הראשון). אבל עם לכתו של עמרני, ״ל״ג בעומר״ זכה למעין מעמד מיתולוגי בקרב מי שראה אותו, הבטחה שלא מומשה. מיתולוגיה שכל מי שממשיך לשמור על זכרו ועל עזבונו של עמרני צריך למנוע מהשחתתה. המיתולוגיה הזאת גם תזיק לדלשד: ״ל״ג בעומר״ הוא סרט שיהיה מאוד קשה לעמוד בסטנדרטים שלו. זה יחריב את הסרט.

אז מה על דלשד לעשות? להתעלם מ״ל״ג בעומר״ ולהמשיך לספר את הסיפור האישי שלו על הדוד שלו. הוא יוכל להזכיר את ״ל״ג בעומר״ כמקור השראה, כמו גם את ״את לי לילה״. כל אחד מהם מספר את הסיפור האישי של יוצריו והמבט שלהם על בני המשפחה שלהם. אין דבר יפה ומרגש יותר כשיוצר מודה שיוצר אחר עורר אותו ליצור ולספר את סיפורו שלו, אבל אנא – אל תיגע ב״ל״ג בעומר״. ספר את הסיפור שלך.

הנה אהוד בנאי עם מילים על שרון עמרני ושיר שנכתב לזכר מאיר אריאל, אבל נשמע רלוונטי גם כאן:

2. ״באבא ג׳ון״, הדיסק והדי.וי.די

ואם כבר הזכרנו את יובל דלשד, גם זה הגיע השבוע: מהדורה מיוחדת של ״באבא ג׳ון״ הסרט, במלאת שנה לצאתו. ההודעה לעיתונות המצורפת אומרת ש-100 אלף כרטיסים נמכרו לסרט. את דעתי המסויגת מ״באבא ג׳ון״ כבר כתבתי לפני שנה, אז למה אני מקשקש לכם על הדי.וי.די? כי המהדורה המיוחדת הזאת מכילה דיסק בונוס של פסקול הסרט. פסקול הסרט הנפלא הוא מאת איל סעיד מאני ומבוצע על ידי ההרכב שלו, אנסמבל מכילתא. את הסיפור המופלא של איל מאני סעיד, מוזיקאי שהתוודעתי אליו בהופעה בהופעה פסטיבל קולנוע דרום לפני שנתיים, הבאתי בקצרה כאן.

3. ״ההגדה של לילסדה, רומן עם תסריט״, ספר מאת שמי זרחין

גם שמי זרחין דיבר באירוע לזכרו של עמרני וסיפר משהו שלרגעים נשמע כמו סיפור רפאים, על קולנוען אירני שהוא פגש בפסטיבל בספרד ושהיה דומה שתי טיפות מים לעמרני, ועל הגעגועים, הזכרונות – ובעיקר ההתמודדות עם השכחה – שהמפגש הזה עורר בו. זרחין היה המורה של עמרני בסם שפיגל והחונך של ״ל״ג בעומר״. אני רואה איך עמרני הושפע מזרחין, אבל גם נדמה לי שהקשר הזה היה הדדי – נדמה לי שאני רואה גם איך זרחין הושפע מעמרני.

ובצירוף מקרים, השבוע ראה אור ספר חדש של זרחין, ״ההגדה של לילסדה״, בהוצאת כתר, וגם שם יש לי תפקיד קטן. לכאורה, הוצאה לאור לתסריט של ״לילסדה״, במלאת 20 שנה לצאתו (באיחור של שנה). למעשה, מעין פורמט ספרותי אלטרנטיבי (״רומן עם תסריט״ הם קוראים לזה בשנינות), מרתק לקריאה, שבו היוצר מנהל דיון עם היצירה של עצמו בהערות השוליים של הטקסט. לכאורה, זהו התלמוד הטבריאני – דף התסריט במרכז, התוספתות מסביב, מאירות, מבארות, מתפלפלות ומתווכחות עם היצירה במרכז. בעולם הספרות הישראלי מי שעשה משהו קצת דומה לזה היה אברהם הפנר, גם קולנוען/סופר, ב״ספר המפורש״. קריאה בספר הזה יכולה להתנהל בשני מישורים נפרדים: הראשון, פשוט קריאת התסריט. מי שאהב את ״לילסדה״ יהנה לקרוא את התסריט שממנו נולד הסרט, כולל את הסצינות שנכתבו אבל לא נכללו בסרט (חלקן ירדו בעריכה, חלקן כלל לא צולמו). כך שעבור קולנוענים זה ספר לימוד על תסריט שהופק והצליח. אבל השכבה השניה יוצרת מתח אירוני משעשע מאוד: 20 שנה אחרי צאת הסרט והצלחתו, היוצר חוזר אל היומנים שכתב במהלך שלבי ההפקה השונים ומציגים חלק מהתהליכים מאחורי הקלעים של הכתיבה, הצילום והפצת הסרט (מיד אחרי רצח רבין). זה מעין ממואר שלא רק חודר אל מאחורי הקלעים והתככים של הפקת סרט – של במאי צעיר שזה סרטו הראשון מול צוות ותיק ומנוסה ממנו, והמתחים שמתעוררים מכך – אלא גם נכנס לתוך ראשו של היוצר, לבטיו, חרדותיו ושגעונותיו.

הספר מכיל, בנוסף לתסריט והערותיו, גם מקבץ מאמרי הקדמה וסיום. של זרחין עצמו, של תום שובל, של עודד וולקשטיין, עורך הספר, ומאמר פרי עטי, שבו אני לוקח את התסריט ומנסה לנתח אותו – רק את התסריט, רק את המלים – גם בכלים של ניתוח תסריט, וגם בניסיון לפתח מדרש קולנועי, ולהאיר (בעיקר לתלמידי התסריטאות שלי) איך המילים בתסריט יכולות להאיר את משמעויות הסרט, מילים שלעיתים קרובות נשארות שקופות ועלומות עבור צופי הסרט הגמור, אבל חיוניות לכל מי שקורא את התסריט וצריך להגשים אותו. אני חושב שעוד נחזור ונעסוק בספר הזה בקרוב.

הנה מה שחנה אזולאי-הספרי כתבה על הספר:

ציוץ