פורסם (עם כמה קיצורים) ב-5.10.2006 ב"7 לילות":

האם חרם יכול להוביל לשינוי? קחו למשל את החרם של המערב על דרום אפריקה בשנות השמונים במחאה על שלטון האפרטהייד. אחד הבודדים ששבר את החרם היה פול סיימון. ב-1985 הוא נסע לדרום אפריקה להקליט את אלבומו "גרייסלנד", נסיעה שיצרה מחלוקת עצומה והעלתה את חמתם של המתנגדים לאפרטהייד. משונה, כי סיימון נסע להקליט אמנים אפריקאים. אבל עצם העובדה שהוא נסע לעבוד בדרום אפריקה – ובכך לתמוך גם כלכלית בגופים המסחריים הלבנים המתפרנסים מהאמנים השחורים – הכעיסה את תומכי החרם. כשמשטר האפרטהייד קרס לבסוף ב-1994, מה סייע לכך יותר? החרם התרבותי על המדינה או האלבום המופלא, זוכה הגראמי ורב המכר של סיימון, שעשה למערב היכרות עם המוזיקה האפריקאית והוציא להקות כמו ליידיסמית בלק ממבזו, ששרה עם סיימון באלבום, מדרום אפריקה לסיבובי הופעות בינלאומיים ובכך להגדיל את המודעות העולמית למתרחש במולדתה? האמת, אין לי מושג. אבל נדמה לי שעשייה מקרבת את הגאולה מהר יותר מאשר אי-עשייה.
עכשיו מתנהל חרם תרבותי ואקדמי על ישראל, במחאה על המשך הכיבוש ביהודה ושומרון. אני גם מוחה נגד הכיבוש, אבל יש משהו נורא אינפנטילי בחרם ככלי מחאה. אחרון המחרימים הוא קן לואץ', שהוזמן על ידי פסטיבל חיפה (שייפתח מחר) להציג את סרטו החדש זוכה פסטיבל קאן, "כשהרוח נושבת" (שיוקרן בארץ מסוף השבוע הבא). הסרט, המתרחש באירלנד ב-1920, עוסק, כמה לא מפתיע, בכיבוש, במאבק של לוחמים אירים נגד הצבא הבריטי. אם היה מגיע לואץ' לפסטיבל אפשר היה לקיים איתו שיחה מאלפת, מנקודת מבט היסטורית, על האופן בו מלחמה לשחרור אזרחים מידי כובש הופכת עד מהרה גם למלחמת אחים. אבל לואץ' לא מגיע. הוא תומך בחרם על ישראל.
שלחתי ללואץ' מייל בו ביקשתי לראיין אותו. רציתי שינמק את סירובו להגיע במילים רהוטות יותר מאשר בהודעה לקונית לעיתונות. רציתי גם להציג בפניו צד אחר של העניין, מפיו של מי שמתנגד לכיבוש וחושב שדווקא אם יגיע לפסטיבל חיפה – אחד האירועים הכי שוחרי שלום והכי פרו-פלסטינאים בארץ – תהיה למחאתו אימפקט ציבורי חזק יותר, מאשר אי בואו. כתבתי לו שבפרשנויות ובתגובות לידיעה על החרמתו הוא מיד תויג על ידי הקהל הרחב, גם כאלה שמעולם לא שמעו עליו קודם, כאנטישמי. לואץ' ענה. החרם, כך משתמע מדבריו, כולל גם ראיונות. כך כתב לי לואץ':
"תודה על מכתבך. אני בטוח שיש בינינו הסכמה על הנושאים העקרוניים. עם זאת, מרגע שנתבקשתי לתמוך בקולנוענים פלסטינאים ולהחרים את המוסדות ואת האירועים הנערכים בחסות המדינה הכובשת את אדמתם, עליי להעניק להם את תמיכתי. זה לא מפתיע אותי שמתייגים אותי כעת כאנטישמי. זו, אני משוכנע שאתה יודע, הטקטיקה המסורתית של הציונות הימנית. בהודעתי המקורית הייתי ביקורתי באותה מידה גם כלפי הממשלה הבריטית, עד כמה שניתן להיות ביקורתי כלפי ממשלתך. ואם זה היה ישים הייתי אף תומך בהחרמת אירועים בחסות המועצה הבריטית. חרם יותר משכנע ממילים. במיוחד שהמילים האלה ייאמרו בניגוד לרצונם של הפלסטינאים. סלח לי על תשובתי הקצרה. אנחנו בעיצומו של פרויקט חדש". על החתום, קן לואץ'.

אגב ראיונות. ראיינתי את לואץ' לפני שנה וחצי בברלין על "אולי נתנשק". לצידו ישב פול לאוורטי, עורך דין לענייני זכויות אדם שהפך לתסריטאי הקבוע שלו. לאוורטי היה נמרץ ודברני ורהוט ומשכנע. לואץ' היה אנמי, אפור, כמעט נטול נוכחות. ניסיתי לתהות האם על הסט ומול שחקנים הוא נראה חדור יותר להט.
ככל הידוע לי הראיון היחיד שנתן לואץ' לעיתונאי ישראלי בקשר ל"כשהרוח נושבת" היה בקאן השנה לאורי קליין. וכך נותר בידיו של קליין מ"הארץ", שנפגש איתו לפני חמישה חודשים, ראיון אחרון של עיתונאי ישראלי עם הבמאי החשוב הזה, אך ראיון שמבחינה אקטואלית נותר כנראה חסר ערך. יהיה מעניין לראות – אולי בסוף השבוע הבא – איך יתמודדו קליין ועורכיו עם הבעיה הזאת.

ציוץ