18 ינואר 2017 | 00:21 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״שתיקה״ (מרטין סקורסזי), ביקורת

״שתיקה״ של מרטין סקורסזי. פסיון יפני

זה כמו חזון אחרית הימים: מרטין סקורסזי מוציא סרט חדש – ״שתיקה״ שמו, האפוס הכי אישי שלו, חלום חייו – והעולם נותר אדיש. חבריו לתעשייה הפנו גב ולא העניקו לסרט מועמדויות משמעותיות לפרסי סוף השנה (הוא צפוי להיות מועמד לאוסקר רק על הצילום של רודריגו פרייטו); הקהל הניו יורקי – כך מספרים – נוטש את הסרט באמצע. ונראה שאפילו מפיצי הסרט באמריקה עושים לו טובה: על פי דיווחים, אולפני פרמאונט, שמפיצים את הסרט באמריקה, לחצו על סקורסזי להזדרז עם העריכה וההפצה כדי שהסרט ייצא עד סוף 2016 והוא כבר יוכל להתפנות ולהתחיל לצלם את סרטו הבא, ״The Irishman״. את ״שתיקה״ הם סובלים בשקט, מ״האירי״ הם נלהבים: סרט גנגסטרים של סקורסזי סביב סיפור חיסולו של ג׳ימי הופה עם רובה דה נירו, אל פצ׳ינו, הארווי קייטל וג׳ו פשי? הוליווד מריירת. ואם סקורסזי רוצה בינתיים לשחק קצת בנזירים, אז ניתן לו, אבל שיזדרז עם זה.

ואולי המסקנה היא שפרויקטים שלוקח 20 שנים להפיק ראוי היה להם להישאר בגדר חלום לא ממומש. יש דברים יפים מאוד ב״השתיקה״, סרט שיהיה מעניין מאוד לדבר עליו – על התיאולוגיה שלו, יותר מאשר על הקולנוע שלו – אבל שקשה לצפות בו. לקרוא לסרט הזה, שכולו סיפור פסיון אחד גדול, ה-passion project של סקורסזי זה משחק מילים חביב, שעוזר לתאר את הוויה דלורוזה שהוא עבר מרגע שג׳יי קוקס כתב את התסריט, אי שם בימי ״עידן התמימות״, ועד שהוא הצליח סוף סוף להגשים אותו כעת (עם מעט עזרה מצד אביב גלעדי).

סקורסזי הוא במאי שהדת והאמונה כמעט תמיד נוכחת, ברמה כזו או אחרת של חשיפה, ברוב סרטיו. הוא גדל בבית קתולי והתחיל ללמוד בסמינר לקראת הסמכתו לכומר, כשהחליט לעזוב הכל ולעשות המרה דתית: הוא פנה לקולנוע. ואכן, בכנסיית הקולנוע, סקורסזי הוא ארכיבישוף. בחסידות הקולנוע הוא אדמו״ר. ולא מעט מסרטיו הם גרסאות מודרניות לסיפורי הפסיון והגאולה המרטירית מהאתוס הנוצרי. מאז שנות השמונים סקורסזי הוא גם בודהיסט. כלומר, לעומת סרטיו שעוסקים בדם וגופניות, בביתו – כשהוא נע בין קתוליות ובודהיזם – הוא מקיים אורח חיים רוחני. ואחת לעשור, זה גם יוצא החוצה אל המסך: החינוך הקתולי בכתבי הקודש בא לידי ביטוי כשביים את ״הפיתוי האחרון של ישו״. הפנייה אל הבודהיזם הביאה אותו אל ״קונדון״ (פרויקט שיזמה התסריטאית מליסה מתיסון, חברה אישית של הדלאי לאמה, שזה סיפור ילדותו). ועכשיו, ״שתיקה״ שמפגיש את הנצרות עם הבודהיזם. אבל זהו מפגש לא הרמוני, אלא כמו בסרטי הרחוב של סקורסזי, מלחמה עקובה מדם על בכורה וטריטוריה. השאלה שעולה מהסרט, וכנראה נובעת מחייו האישיים של הבמאי, היא האם נצרות ובודהיזם, שהיו במלחמה עקובה מדם לפני מאות שנים, יכולים לחיות בכפיפה אחת, בגוף אחד, כיום.

הסרט מתרחש ביפן, במשך רוב המאה ה-17. בשנת 1630 מגיעים ליפן שני מיסיונרים פורטוגזים (אנדרו גארפילד ואדם דרייבר), בחיפוש אחר המנטור שלהם שנעלם (ליאם ניסן), אחרי שהיפנים החלו לרדוף ולהוציא להורג את כל הנוצרים. השמועה היא שהוא נתפס ונכנע להם, כפר באל וקיבל על עצמו את אורח החיים היפני (ובעיקר, שבר את נדר הנזירות, התחתן והקים משפחה). הם מגיעים כדי למצוא אותו, לראות האמנם, ובמסעם הם פוגשים יפן שנמצאת תחת שלטון טרור דתי. הנצרות אסורה בחוק. לנוצרים יש שתי אופציות: להוקיע את הדת (בטקס סמלי, ״פורמלי בלבד״, שבו עליהם לדרוך על איקונה של ישו), או למות בעינויים ובייסורים. זו האינקוויזיציה היפנית, במקביל לאינקוויזיציה הנוצרית של אירופה. רודפים כאן, נרדפים שם, עיוורים לאירוניה כאן ושם.

בחיפושם אחר הכומר האבוד הם מגלים שלמרות שלטון האימה, עדיין יש כפרים בהם חיות קהילות נוצריות בסתר. שני המיסיונרים הופכים לגיבורים עבורם, סוף יש מי שיישמע את הווידוי שלהם, יטביל אותם ויערוך מיסות. אבל ההתעוררות הזאת מביאה רדיפה מחודשת. וכאן מתחיל החלק הארי של הסרט, מסע היסורים של הגיבור ושל הצופים בו. מי באש ומי במים, מי בחרב ומי ברעש. יש כאלה שמועלים על המוקד ונשרפים בחיים, אחרים נצלבים בים לפני הגאות, וטובעים כשגובה פני המים עולה, יש כאלה שראשם נערף, וכאלה שנתלים במהופך, כשראשם קבור בתוך האדמה. היפנים חשבו על הכל, והכומר שלנו חוזה בכל. הוא מדמיין את עצמו בתור ישו, ומקבל בברכה רבת אמונה את מסע היסורים שלו. אבל הוא גם לא מבין למה אלוהים שותק מול תפילותיו, ומול הזוועות שנעשות כנגדו במאמיניו. ברגעי המשבר הוא מתחיל לתהות: האם השתיקה הזאת היא עדות לחוסר קיומו של האל?

בתור צופה ישראלי, אני צריך ללבוש את החליפה הקוסמופוליטית שלי כדי להביט בסרט במבט אנתרופולוגי מרוחק, העוסק בעימות בין תרבויות בעת העתיקה. אבל כמי שאינו נוצרי או בודהיסטי, אני גם מביט בסרט עם חשבונות תרבותיים משלי: שתיים מהתרבויות הכי אלימות, סדיסטיות ורצחניות של ימי הביניים מתעמתות ביניהן. האם אני בכלל חש אמפתיה כלפי מי מהן? אבל כשהמבט הקוסמופוליטי חוזר לפוקוס, וכשאני מלביש עליו גם את העדשות המתבוננות בקונפליקט הדרמטי מבעד לעיניו המאמינות של סקורסזי, הסיפור הופך עגום יותר. זה כמו ילד שעושה סרט על ריב בין הוריו. במי לתמוך? סקורסזי מספר את הסיפור מבעד לעיני הכומר ומשברי האמונה שלו. מי שמתחיל את הסרט בתור מיסיונר נלהב, שעורג למות קדושים, מסיים אותו עם התהייה האם הוא חייב להיות קדוש מעונה כדי לחוות התגלות דתית. האם הברירה היחידה היא בין כפירה ובין מוות? האין דרך אחרת, פחות תיאטרלית? פחות אלימה?

סקורסזי מביים סרט מפואר מבחינה ויוזואלית אבל מפרך בכל מובן – האורך, הקצב וגם התנועה הקוטבית בין רגעים של מבט דומם על הטבע, ובין רגעים של אלימות מחרידה, שנעשית על ידי דמויות שנראות נהנות הנאה סדיסטית מעינוי הכמרים והנוצרים. אבל כשעוברים את זה, נותר בסופו של דבר דיון תיאולוגי, והוא זה שמעניין אותי: מה היא אמונה, ואיך ניתן לבטא אותה ולחיות על פיה? זה מעניין אותי, כי במהלך הסרט ניסיתי לדמיין יוצר יהודי עוסק בנושאים כאלה מבעד להיסטוריה היהודית. הרי קל לדמיין סיפור דומה המתרחש בספרד של המאה ה-18 ועוסק בדילמה של יהודי אחד האם להיכנע לדרישת האינקוויזייה ולהתנצר, או למות על קידוש השם. עד שיגיע יוצר יהודי שכזה, ״שתיקה״ הוא סרט שמעניין למצוא בו את האופנים שבהם סקורסזי מציג את אוצר המילים הרוחני שלו באמצעים ויזואליים. זהו, למשל, אחד מסרטיו המתונים של סקורסזי מבחינת צילום ועריכה. האיש שעושה סרטים היפר-אקטיבים והיפר-קינטיים, עושה כאן סרט במקצב מדיטטיבי, כמעט שלוש שעות אורכו, כזה שאנחנו נדרשים להאיט את קצב הנשימות כדי להסתנכרן אליו. את תנועות המצלמה המפוארות הוא שומר לשלושה שוטים בלבד, שמבטאים רגעים שבהם האמונה, או הנשמה, בורחת מהגיבור באמצעות תנועת מצלמה ארוכה ומהירה המתרחקת ממנו ומתרוממת מעלה. בפעם האחרונה, תנועת המצלמה הפוכה: הנשמה חוזרת פנימה. הרגע שבו זה קורה מסביר, באמצעים ויזואליים בלבד, לא רק את בחירתו של הגיבור אלא בעיקר את בחירתו של הבמאי. אלה הרגעים, שמגיעים במינון קמצני בסרט הזה, שבו הנשמה מתרחבת, רק בזכות שוט ותנועת מצלמה.

ואם יש ב״שתיקה״ תחושה של פרויקט מיושן שמגיע אלינו עם תאריך תפוגה שכבר חלף, אולי זה גם קשור לעובה שקשה להתבונן בסרט – מיסיונרים חווים אקסטזה דתית באמצע נופי פרא – מבחי להיזכר ב״המשימה״ של רולנד ג׳ופה מ-1986 (לסרט, כמובן, קראו ״המיסיון״, אבל המפיצים הישראליים בחרו לו שם אחר, קצת פחות נוצרי, ועשו את עצמם כאילו שהם לא הבינו את כפל המשמעות. מעניין אם עיתונאי התקופה עסקו בכך). שם זה היה ג׳רמי איירונס המיסיונר שמגיע לדרום אמריקה (במאה ה-18, כחמישים שנה שנה אחרי סוף עלילת ״שתיקה״), וחובר אל רוברט דה נירו ואל… תראו תראו… שוב ליאם ניסן, שוב בתפקיד קטן. ״המשימה״, שכמו שעשוי לקרות ל״שתיקה״, זכה באוסקר על הצילום של כריס מגנס, הציג שני מהלכי מאבק: האחד בין המיסיונרים ובין המקומיים, והשני בין המיסיונרים ובין הכנסיה עצמה. אבל בשני המקרים האמונה ולבטיה באו לידי ביטוי ברגעים של מוות ביסורים בנופי טבע מרהיבים – הנשגב מול המגונה.

=========================

אנדרו גרפילד הוא הישו של השנה. ״שתיקה״ הנוצרי מגיע אלינו אחרי שהוא שיחק דמות אדוקה מבחינה דתית גם ב״הסרבן״ של מל גיבסון. ואכן, לרגעים נדמה שגיבסון היה יכול לביים את ״שתיקה״, ורק מוסיף לסרט עוד כמה דקות של אלימות משחיתה.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״שתיקה״ (מרטין סקורסזי), ביקורת”

  1. Shai 18 ינואר 2017 ב - 0:59 קישור ישיר

    The Christian Inquisition was active between 12th and 19th century. According to you the film is taken place in 1630, that’s 17th century. Not before the Christian Inquisition but somewhere during the Inquisition


השאירו תגובה