״גראונדהוג דיי, המיוזיקל״ מאת טים מינצ׳ין ובבימוי מתיו וארקוס

ניגנתי קטעים מתוך המיוזיקלס הגדולים של השנה בברודוויי לקראת פרסי הטוני בפודקאסט הבדרך-כלל-קולנוע שלי. לחצו על הנגן או האזינו כאן

הבוקר חולקו בניו יורק פרסי הטוני להצגות התיאטרון בבורודוויי לעונת 2016-2017 בטקס בהנחיית קווין ספייסי שהועבר בשידור חי ברשת סי.בי.אס. זהו, לדעתי, טקס הפרסים המרכזי היחיד בלוח השנה האמריקאי שלא משודר בשום קונסטלציה בישראל, לא בשידור חי ולא בשידור מוקלט וערוך, כלום (להבדיל מהאוסקר, האמי וגראמי שמשודרים כולם בשידור חי גם בישראל). אולי הגיע הזמן לשים קץ להדרה הזאת.

רגע, תגידו, פרסי הטוני? בבלוג קולנוע? ובכן, כן, זו בעצם הפעם הראשונה שהפרסים האלה מעניינים אותי, משלוש סיבות. הסיבה הראשונה: ״המילטון״. לפני שנה ״המילטון״, מיוזיקל ההיפ-הופ התקופתי של לין-מנואל מירנדה, עשה היסטוריה וזכה כמעט בכל הפרסים האפשריים וגרם לאנשים כמוני, שבדרך כלל לא שמים לב למה שקורה בברודוויי בזמן אמת, לשים לב ולשאול את עצמם, ״אז מי יהיה ׳המילטון׳ השנה?״. הסיבה השניה: ״גראונדהוג דיי, המיוזיקל״. אני אמנם חובב מיוזיקלס בברודוויי ובווסט אנד, אבל בגלל שכל הריכוז שלי מופנה לקולנוע, אם אני מגיע לראות מיוזיקל מדובר זה קורה רק שנים אחרי בכורתו, הרבה אחרי שהצוות המקורי התחלף. עם ״גראונדהוג דיי, המיוזיקל״, קרה דבר יוצא דופן: בצירוף מקרים יצא שראיתי אותו למחרת הפרמיירה שלו בתיאטרון האולד ויק בלונדון, שם הוא הועלה בבימויו של המנהל האמנותי של התיאטרון, מתיו וארקוס. בתור מי שמגדיר את ״גראונדהוג דיי״ (״לקום אתמול בבוקר״) אחד הסרטים האהובים עליו, היה בי חשש שעיבוד מוזיקלי לבמה עשוי להרוס את הסרט, אבל באתי עם אמון ביוצרים: טים מינצ׳ין, כותב השירים, ומתיו וארקוס הבמאי. שנתיים לפני כן ראיתי את העיבוד של שניהם ל״מתילדה״ של רואלד דאל ונשביתי בקסמיהם. ואכן, ״גראונדהוג דיי, המיוזיקל״ היתה חוויה תיאטרלית מבריקה, מלאת המצאות, גדושה בשירים מבריקים (מינצ׳ין, קומיקאי מוזיקלי, הוא להטוטן של מילים), וגם גרסה מעניינת לסרט שאני כה אוהב: כזו ששומרת אמונים לסיפור המקורי אבל מכניסה בו כמה וכמה שינויים קטנים כדי להפוך אותו גם ליצירה שעומדת בזכות עצמה.

הסיבה השלישית היא ״Dear Evan Hansen״. על המיוזיקל הזה שמעתי מהבת שלי, בת 15, חובבת התיאטרון הגדולה במשפחה. וזה כבר אומר משהו: ״אוון הנסן״ התגלה בחודשים האחרונים כאחד הלהיטים הגדולים והמפתיעים של ברודוויי בעונה הנוכחית בין השאר בזכות העובדה שבני נוער כה נמשכו אליו. קצת בדומה לתופעת הנעורים הגדולה השנייה של השנה, ״13 סיבות״, גם ״אוון הנסן״ עוסק בהתאבדות של תיכוניסט וההתמודדות של חבריו לכיתה. וגם כאן יש חיבור הדוק וישיר לקולנוע: הצמד שכתב את השירים למיוזיקל הוא בנג׳ פסק וג׳סטין פול, שזכו הלילה בפרס הטוני, ארבעה חודשים אחרי שהם זכו באוסקר על כתיבת המילים ל״לה לה לנד״. המיוזיקל הזה גם יצר כוכב חדש בברודוויי: בן פלאט בן ה-23, שמגלם את אוון הנסן, והוא בנו של מארק פלאט, אחד המפיקים של ״לה לה לנד״. האב הפסיד השנה את האוסקר, בנו זכה הלילה בטוני. וכדי לסכם את הסיבות לכך ש״אוון הנסן״ היה כה מסקרן: מי שביים אותו הוא מייקל גרייף, שביים בדיוק לפני 20 שנה את ״רנט״, המיוזיקל הראשון שראיתי בחיי בברודוויי, ותופעה תרבותית בפני עצמה (בסתיו תעלה רשת פוקס את ״רנט״ כהפקה בשידור חי).

תוסיפו לכל זה את העובדה שאחת ההצגות (לא המיוזיקלס) שהיו מועמדות לפרס היתה ״אוסלו״, שעוסקת בתהליכים שהובילו לחתימת הסכם אוסלו, שעלה בלינקולן סנטר והציגה דמויות בשם שמעון פרס, אורי סביר, רון פונדק ויוסי ביילין, ותקבלו עונה שהצליחה למשוך גם את תשומת ליבו של חובב קולנוע מתל אביב (אותו מארק פלאט שהזכרנו קודם מפיק בימים אלה גרסה קולנועית ל״אוסלו״). ״אוסלו״ זכה הלילה בטוני להצגה הטובה ביותר.

בסופו של לילה, ״גראונדהוג דיי, המיוזיקל״ לא זכה בכלום, אבל ״Dear Evan Hansen״ יצא מהטקס הזוכה הגדול עם ששה פרסים. בט מידלר עשתה קאמבק מרשים השנה לברודוויי עם ההעלאה המחודשת ל״הלו דולי״.

הנה רשימת הזוכים המלאה.

מאז אוגוסט חיכיתי ש״גראונדהוג דיי, המיוזיקל״ יעבור מלונדון לברודוויי, כדי שייצא הפסקול הרשמי של המחזמר ואוכל לדבר עליו ולהשמיע ממנו קטעים בפודקאסט שלי, וכך אכן עשיתי השבוע בניסיון להסביר גם איך השינויים הקטנים של מינצ׳ין ושות׳ שינו גם את הסרט המקורי, מבלי לשנות דבר בעלילה. ניגנתי גם שירים מתוך ״Dear Evan Hansen״ אבל בגלל מצוקת זמן הוספתי הבטחה: אם המיוזיקל הזה יזכה בטוני, אקדיש לו בקרוב נתח גדול יותר מאחת התוכניות הבאות. עכשיו יהיה עליי לקיים את ההבטחה הזאת. האזינו לקטעים האלה כאן

ציוץ