מתוך ״הלי״ של אמט אסקלנטה. השבוע בשדרות

פסטיבל קולנוע דרום בהפקת המחלקה לקולנוע של מכללת ספיר נפתח הערב בסינמטק שדרות (ועוד אולמות בסביבה, כל הפרטים כאן). את פירוט התוכנייה והרגעים המסקרנים ביותר מתוכה פרסמנו כבר כאן, ועכשיו נתמקד במה שהם בעיניי שניים מהתוכניות הכי מסעירות והאורחים הכי מעניינים שיגיעו לפסטיבל: הבמאי המקסיקני אמט אסקלנטה והבמאי הארגנטינאי ליסנדרו אלונסו. אסקלנטה הוא המוכר יותר מבין השניים, בזכות העובדה שהוא כבר זכה פעמיים בפרס הבימוי בפסטיבל בכיר: בפסטיבל קאן על סרטו ״הלי״ ובפסטיבל ונציה האחרון על סרטו החדש, ״האיזור הפראי״ (אותו תוכלו לראות גם בפסטיבל ירושלים הקרוב בשם ״הפרא״). אסקלנטה משך תשומת לב ממש מרגעיו הראשונים כבמאי, כשהתקבל למסגרת מבט מסוים בקאן עם סרט הביכורים שלו, ״דם״ (״סנגרה״), אותו הפיק קרלוס רייגדאס, בכיר במאי מקסיקו כיום (לפחות מבין אלה שלא עברו לעבוד בהוליווד ולזכות בה באוסקרים). אסקלנטה התחיל את דרכו כאסיסטנט בסרטו של רייגדאס, ״קרב בשמיים״, ומשם השניים התיידדו לרייגדאס הפך למעין מנטור שלו. רייגדאס, זוכרים זקני שדרות, היה כבר אורח פסטיבל קולנוע דרום לפני כמה שנים, כך שיש להניח שאסקלנטה כבר שמע על הפסטיבל הזה שמתקיים בעיירת ספר וחפש קולנוע שנמצא בשולי החברה ובשולי המיינסטרים ובשולי הציווליזציה. אחד הדברים שמסקרנים אותי בשבוע הקרוב, הוא לשמוע את השיחות של אסקלנטה עם אפרת כורם וארז פרי, אנשי הפסטיבל ומורים במכללת ספיר, וההבנה איך הקולנוע שלו רלוונטי למדינה כמו ישראל בכלל, ולתושבי ישובי הדרום ותלמידי ספיר בפרט.

עם זאת, סרטיו של אסקלנטה לא ממש דומים מבחינה קולנועית לסרטיו של רייגדאס – אבל אלה של ליסנדרו אלונסו, לפחות בעיני רוחי, דווקא כן. באסתטיות, במיסתורין, בתחושה שהסרטים פותחים לנו פתח לאיזשהו יקום מקביל, לאו דווקא רציונלי, באופן שבו הם מתקשרים עם יצירות המופת הגדולות של הקולנוע. וגם ברמה הכי אסוציאטיבית: לרייגדאס היה את ״יפן״ ולאלונסו יש את ״ליברפול״, ושניהם לא מתרחשים לא ביפן ולא בליברפול, אלא שניהם מסע בודד של גבר אל ישימון גאוגרפי ונפשי. אלונסו זכה להצלחה פסטיבלית מרשימה לפני שנתיים עם סרטו האחרון, ״ארץ השפע״ (״Jauja״), עם ויגו מורטנסן בתפקיד הראשי, סרט שעליו כתבתי בהשתוממות לא מבוטלת רגע לפני שהוקרן בפסטיבל ירושלים. בחודשים האחרונים חשבתי לא מעט על ״ארץ השפע״ בזמן שצפיתי בפרקי העונה השנייה של ״הנותרים״ ותהיתי עד כמה סרטו הסוריאליסטי של ליסנדרו אלונסו השפיע על המעברים בין העולמות בסדרת הטלוויזיה. את כל הסרטים האלה ואת שני יוצריהם תוכלו לפגוש השבוע בשדרות, והכל לחלוטין בחינם אז לא כדאי להחמיץ.

אחד היתרונות במחוות האלה – שהן, אגב די מקיפות כדי להיחשב רטקוספקטיבות של ממש לשני יוצרים שפעילים כ-15 שנים – הוא הקונטקסט והעומק שהם מעניקים ליצירה המלאה של הבמאים האלה. ואולי הם יוצרים אצל הצופים חיבור בלתי קיים בין היוצרים האלה שחצי יבשת מפרידה ביניהם. למעט השפה הספרדית אין שום קשר גאוגרפי או ביוגרפי בין אלונסו ובין אסקלנטה, אבל צפייה רצופה בסרטיהם לימדה אותי משהו על יצירת קולנוע אחר. למשל את ערך הסבלנות. מי שדוגם דקות קצרות מכל סרט כדי להחליט האם הסרטים האלה מוצאים חן בעיניו, מי שצופה בהם במהלך זפזופ, לא יבין במה העניין. זה נכון לגבי כל סרטי הפסטיבלים הלא-אמריקאיים, אבל השבוע תהיתי האם זה נכון במיוחד לקולנוע הלטיני: הם לא ממש נאמנים לחוקי התסריטאות הקחאסיים. לפחות לא באופן שבו הם מתחילים. אף אחד מהסרטים האלה לא הכיל את סופו בראשיתו. הם מתחילים באופן נינוח, מציגים פיסת חיים, עולם, מציאות, מבט ריאליסטי לרוב, רצף אפיזוות שנראות לכאורה נטולות דרמה. אבל עד סופם, כל הסרטים האלה יסתיימו במרחץ דמים ויהפכו מפיסות חיים לסרטי ז׳אנר קיצוניים למדי. ״הלי״ הופך לסרט גנגסטרים אולטרה אלים ו״האיזור הפראי״ מתגלה בכלל בסרט מדע בדיוני על חייזר/מפלצת. אלה סרטים שהכותרת שלהם צריכה להיות: ״לא ראיתי את זה בא״. והם מייצגים חופש מחשבתי ויצירתי מוחלט מצד יוצריהם.

כדי להבין למה אסקלנטה זכה בפרס הבימוי בקאן על ״הלי״, מספיק לראות את השוט הראשון: קלוז אפ – שני גברים שוכבים בתא המטען של רכב מסחרי. שניהם מדממים כהוגן, ספק חיים. רגל עם מגף דורכת על פרצופו של אחד מהם. המצלמה מתרוממת ומביטה קדימה אל כיוון הנסיעה ומתחילה להתקדם אל תא הנהג. הרכב דוהר בין שבילים נידחים במה שנראית כמו שעת זריחה, ומגיע לעיירה. השוט הארוך הזה שמתקדם בתוך הרכב, מגיע לסיומו עם הבלימה, מתחת לגשר הולכי רגל. שוט שני: ארבעה אנשים סוחבים את שני האנשים הפצועים והמדממים ואז אחד מהם מושלך מהגשר כשהוא תלוי מצווארו על חבל. זו פתיחה אינטנסיבית שמציגה גם תחושה של מציאות קיצונית וגם של שימוש וירטואוזי בתחבולות קולנועיות. הערבוב הזה בין ריאליזם כמו-תיעודי ובין פנייה לקולנוע משוכלל, הייטקי, מגיע לשיא מרהיב ומבלבל מאוד בסרטו האחרון. דמיינו את גרסה מקסיקנית אלימה ובוטה ל״מתחת לעור״ הבריטי. היצור ההיברידי שהוא ״האיזור הפראי״ (או ״הפרא״) חושף את הבמימד הסמלי שהיה חבוי בכל סרטיו של אסקלנטה. זהו סרט על יצור, או חיזר, שמגיע אל כדור הארץ לחקור את המיניות. דרכו אסקלנטה מציג מערכת יחסים משפחתית – בעל, אשה ואח של האשה שמנהל רומן עם הבעל – שבה במקום עונג יש כאב וייסורים, במקום אהבה יש דיכוי, ובמקום חסד יש אלימות. אסקלנטה מציג עולם ששרוי שמלחמה – בין אם זו מלחמה חברתית בין החוק וקרטל הסמים, או מלחמה בין המינים – בעולם שנע תמיד רק בין אלימות ומיניות. זה עולם מרתיע בצפייה ראשונה, אבל המבט העקבי והיציב, וההולך ומשתכלל של אסקלנטה, הופך את הוויה דלורוזה של סרטיו לחווייה מצטברת של עולם שהדלק שלו הוא הפרשות גוף ושבו הישרדות היא קללה.

אתם יכולים להתעמק עוד בקולנוע של אמט אסקלנטה במאמר מאת אפרת כורם, שגם תנחה את המפגשים איתו בסוף כל הקרנה.

ציוץ